כשהיו באים אלי אורחים ישראלים להונג-קונג, ואחרי שהייתי מספר להם על המיסוי בהונג-קונג, הם תמיד נדהמו. הכי היה קשה להם להבין איך המקום כל כך מתוקתק כאשר המיסוי כל כך נמוך. איך יכול להיות שהמקום עובד כל כך טוב למרות הכנסות מס כל כך נמוכות?
ההסבר שלי תמיד היה שהמגזר הציבורי בהונג-קונג קטן מאוד ויעיל מאוד. למרות שאף פעם לא בדקתי את הנושא הזה לעומק, זה מה שנראה לי לפי ההיכרות שלי עם הונג-קונג. התשובה שלי הייתה נכונה, אבל מסתבר שהיא הייתה חלקית.
המגזר הציבורי בהונג-קונג הוא באמת קטן ויעיל בצורה מעוררת קנאה. המון שירותים שבארץ שייכים למדינה, בהונג-קונג הם מופרטים – נמלים, חברות החשמל, רכבת, רכבת תחתית ועוד. הדבר מביא לכך שהוצאות המדינה נמוכות מאוד. בנוסף, להונג-קונג אין הוצאות ביטחון גבוהות ואין להם מגזרים שלמים שמסובסדים ע"י המדינה (דתיים, חקלאים, היי-טק, פריפריה וכו').
אבל ברשומה הזאת אני לא הולך לדבר על צד ההוצאות של הונג-קונג מול ישראל, אלא על הצד השני – צד ההכנסות. לפני מספר ימים ממש עניין אותי לדעת עד כמה ההכנסות של הונג-קונג נמוכות. כי לא רק שהמס בהונג-קונג נמוך מאוד אלא בנוסף לכך תמיד יש שם עודף תקציבי גדול מאוד. אז החלטתי לבדוק את הנושא. איך יכול להיות שההכנסות של הונג-קונג כל כך נמוכות ועדיין המקום נראה כאילו שופכים שם כסף (תחתית הכי טובה בעולם, רשת תחבורה מעולה, חינוך חינם עד אחה"צ, דיור ציבורי נרחב וכו').
לפני שנבדוק את הנתונים, כדאי לדעת עד כמה המס בהונג-קונג נמוך. אז הנה על קצה המזלג:
– מס ההכנסה המקסימלי עומד על 15%. אבל צריך משכורת ממש גבוהה בשביל להגיע לרף העליון. בערך 50% מהאנשים בהונג-קונג לא משלמים בכלל מס, כיוון שהם בכלל לא מגיעים לרף התחתון של מדרגות המס.
קחו אותי כדוגמה. גרתי 7 שנים בהונג-קונג והמשכורות שלי הייתה די יציבה לאורך התקופה הזאת – בערך 20 אלף ש"ח בחודש + משכורת 13. כשבאתי אז החברה במשרד אמרו לי שהמשכורת 13 מכסה את המס. אבל האמת שבשבע השנים בהן שילמתי מס, אף פעם לא הייתי צריך את כל המשכורת ה-13 בשביל לשלם מס. המס ששילמתי השתנה כל שנה – הן בגלל שהונג-קונג משחקת כל שנה עם מדרגות המס, הן בגלל שמצבי האישי השתנה (יש הטבות מס לפי מספר הילדים) והן בגלל שהיו שנים בהן אשתי עבדה ושנים שלא וגם זה השפיע על רמת המס ששילמתי. אבל בשורה התחתונה אפילו בשנה שבה שילמתי הכי הרבה מס, עדיין לא הגעתי ל-8% מס. בשנה בה שלמתי הכי קצת הייתי צריך לשלם רק 2,000 ש"ח או 3,000 ש"ח – אני כבר לא ממש זוכר, אז נגיד 3,000 ש"ח. כן, על משכורת של 20 אלף ש"ח בחודש שלמתי 3,000 ש"ח מס לכל השנה (זאת הייתה שנה שבה נולד הילד השלישי שלי ולכן קיבלתי הטבת מס ענקית).
– מס רווחי הון ומס דיבידנדים לא קיימים בהונג-קונג. לא משלמים מס על דיבידנדים ולא על רווחים בבורסה (או על כל רווחי הון אחרים).
– אין מע"מ.
– אין מס בריאות, ביטוח לאומי או מסים דומים.
– אין מכס. חוץ מעל מספר מאוד מצומצם של מוצרים – רכב, דלק, סיגריות וסוגים מסוימים של אלכוהול.
– מס חברות עומד על 16.5%.
– מס בולים – על כל פעולה בבורסה בהונג-קונג משלמים 0.1% מס על שווי העסקה. המס חל רק על הבורסה בהונג-קונג והוא חל גם על זרים שסוחרים בהונג-קונג. מס בולים על מכירה של נדל"ן – תלוי בשווי הנכס – כמה אחוזים מהשווי. על קנייה של נדל"ן יש מס בולים רק לזרים (כדי להתמודד עם בועת הנדל"ן). על השכרת נכס – 0.25% מס. רשימה מלאה של מס הבולים בהונג-קונג.
– המס בהונג-קונג הוא טריטוריאלי, כלומר תושב הונג-קונג לא ישלם מס על פעילות עסקית מחו"ל. למשל, אין מס על השכרת נדל"ן בחו"ל, או למשל על הרצאה בחו"ל וכו'. מצד שני, נתינים זרים ישלמו מס בהונג-קונג על פעילות עסקית בטריטוריה.
אלו הם פחות או יותר המסים לפי מה שזכור לי. בגדול, אפשר לראות שהמס בהונג-קונג נמוך מאוד. כשעבדתי בהונג-קונג הייתי חצי-מתלוצץ כשהייתי אומר שהמע"מ שאני משלם בביקורים הקצרים שלי בישראל גבוה יותר מהמסים שאני משלם בהונג-קונג במשך שנה שלמה.
אוכלוסיית הונג קונג עומדת על 7.2 מליון לעומת אוכלוסיית ישראל שעומדת היום על כ-8.1 מליון. כלומר יש יותר ישראלים מהונג-קונגים. מצד שני, יש יותר ילדים בארץ ויש את החיילים שלא עובדים, לעומת זאת בהונג-קונג יש יותר זקנים. לאור כל זאת, ומבלי לבדוק לעומק, ולצורך הפשטות, בואו נניח שהאוכלוסייה בגיל העבודה בהונג-קונג זהה לזו שבישראל.
לפי נתון האוכלוסייה ולפי נתוני המס שהבאתי למעלה, מה היה ההימור שלכם לגבי הכנסות המדינה בישראל מול הונג-קונג? אני הייתי זורק שההכנסות בהונג-קונג הן בערך רבע מאשר בישראל. אז בואו נשים בלוני חמצן ונצלול לתוך הנתונים. רק שנייה לפני שנעשה זאת אני חייב לציין את העובדה שמעולם לא עבדתי במשרד האוצר, לא למדתי כלכלה ולא עשיתי עבודת דוקטורט על הנושא. ההבנה שלי בתקציב המדינה היא אפסית. לכן יכול להיות שאני מפספס הרבה דברים או שההבנה שלי לגבי חלק מהנתונים שגוייה. אפשר לראות את הניתוח שאביא למטה יותר כמו מחשבות שרצות לי בראש מאשר ניתוח מעמיק. בקיצור – קחו את מה שאני הולך לכתוב בערבון מוגבל.
אז כמו שכתבתי למעלה, הייתי מצפה שההכנסות של ממשלת הונג-קונג תהיינה יותר נמוכות מאשר אלו של ישראל. אפילו משמעותית יותר נמוכות. והן אכן נמוכות יותר, אבל בהפרש קטן – דבר שהפתיע אותי מאוד.
שנת התקציב של ישראל זהה לשנה האזרחית, אבל בהונג-קונג שנת התקציב מתחילה בראשון לאפריל. לכן ההשוואה הנכונה היא בין שנת המס 2013 של ישראל לבין שנת המס 2013-2014 של הונג-קונג. סך ההכנסות של ישראל בשנת מס זו עמדו על כ-245 מיליארד ש"ח.
סך ההכנסות של הונג-קונג בשנת מס זו עמדו על כ-225 מיליארד ש"ח.
זה ממש מדהים עד כמה ההפרש קטן. מסתבר שממשלת הונג-קונג הרבה יותר עשירה מאשר חשבתי. למרות מדיניות מס ליברלית ביותר, ההכנסות שלה ממסים כמעט כמו ההכנסות של ישראל.
לפני שאנסה להסביר את ההבדלים במבנה המיסוי בשני המקומות ולנסות להבין מדוע ההפרש כזה קטן, אני חייב לכם הסבר קצר על איך הגעתי לרמת ההכנסות של ישראל. בלינק הזה אפשר לראות בסעיף אחד (הכנסות המדינה) לקחתי את סך ההכנסות של סעיף א' והורדתי משם את תת הסעיף "העברה מחלק ב'" – הסיבה לכך היא שאני לא מחשיב גיוס הון בהשוואה שלי מול הונג-קונג. זאת לא באמת הכנסה אלא עוד חוב. אח"כ הוספתי לזה מסעיף ב' את הסכום שמופיע בתת-סעיף "סך החזר השקעות והלוואות ממשלה" – אני לא בטוח שצריך להוסיף את זה להכנסות של מדינת ישראל, אבל מטעמי שמרנות עשיתי זאת. אם לא הייתי מוסיף סעיף זה, הפרש ההכנסות מול הונג-קונג היה אף קטן יותר.
בנוסף, ניתן לראות שלא כללתי בהכנסות מדינת ישראל את כספי הביטוח הלאומי וכספי הביטוח בריאות. אלו כנראה נרשמים ישירות להכנסות של הביטוח הלאומי ולא עוברים דרך תקציב המדינה. אני מתעלם מהכספים הללו, כי גם בלי ביטוחים אלו, נטל המס בישראל עדיין משמעותית גבוה יותר מאשר זה שבהונג-קונג.
לנתונים של הונג-קונג לא ביצעתי שום התאמה. די ברור שהם כוללים את כל מה שצריך.
דולר הונג-קונגי אחד שווה קצת פחות מחצי ש"ח, אבל לשם הפשטות אני מחשב דולר הונג-קונגי=חצי ש"ח.
עכשיו, בואו נבדוק את ההבדלים בין הנתונים וננסה להסביר אותם.
מס הכנסה
מס הכנסה בישראל עמד על 106 מיליארד ש"ח. בהונג-קונג (profit tax + Salaries tax) עמד על 88 מיליארד ש"ח. זה המקום שהייתי מצפה להבדל הכי גדול. אם בהונג-קונג אין כמעט מס הכנסה, ומס החברות נמוך משמעותית מאשר בישראל (16.5% לעומת 26.5%) אז איך ההבדל בהכנסות ממס ההכנסה כל כך נמוך? אני חושב על לפחות מספר סיבות:
סיבה ראשונה, בארץ יש ציבורים גדולים שלא עובדים. כמובן חלקים מהציבור החרדי, אבל גם מובטלים כרוניים אחרים. זאת תופעה הרבה יותר קטנה בהונג קונג. בנוסף, ישנם הרבה מאוד אנשים מהמגזר הציבורי שיוצאים לפנסיה מוקדמת על חשבון המדינה. זאת תופעה שכולכם מכירים, אני בטוח. אנשים שבגילאי חמישים המוקדמים (ולפעמים אפילו ה-40) פורשים להם בנוהל פרישה מוקדמת וחיים על חשבון משלם המסים. זאת מכה כפולה למדינה – גם איבוד הכנסה וגם תשלומי פנסיה. על כך אפשר להוסיף את כל האנשים הנורמטיביים שמחתימים בלשכה כמה חודשים בין עבודה לעבודה. לפי האנשים שמסביבי, אני מניח שמדובר בתופעה מאוד נרחבת בארץ. נניח בחור שעבד בהייטק וכשפיטרו אותו הוא החליט לקחת כמה חודשים ללמוד גיטרה בזמן שהמדינה משלמת לו דמי אבטלה. זה נראה סטנדרט די קבוע אצל הרבה אנשים לקחת חופש בין עבודות ולחיות על חשבון משלם המסים – שוב – אבדן כפול למדינה.
בהונג-קונג מעולם לא שמעתי על אנשים שעושים ככה. אני מניח שזה בגלל שמדיניות דמי האבטלה שם מחמירה בהרבה. וככה זה צריך להיות – דמי אבטלה צריכים להינתן במקרים קיצוניים בשביל אנשים שבאמת לא מצליחים למצוא עבודה. אני לא מאשים את הישראלים שמנצלים את השיטה, כמו את השיטה עצמה.
סיבה שנייה, העלמות מס. לא צריך להרחיב הרבה. ברור לכל מי שמבקר חמש דקות בארץ כמה התופעה פורחת. אני מניח שהיא קיימת גם בהונג-קונג, אבל במקום שבו גובים מס גבוה יותר, התופעה נרחבת יותר. האם באמת שווה להיכנס לכלא בגלל 5% או 10% מס? בטוח שלא. גם בשביל 50% מס לא שווה להיכנס לכלא, אבל הפיתוי רב יותר.
סיבה שלישית, מס נמוך מעודד אנשים לעבוד. מס נמוך גם מעודד אנשים להרוויח יותר. אם אתה יודע שעל קפיצה של 10 אלף ש"ח בשכר, תישאר עם 9 אלף ש"ח ביד, המוטיבציה שלך להרוויח יותר תהיה גבוהה יותר מאשר במקרה שהמדינה תיקח 5 אלף.
סיבה רביעית, מקלטי מס. אני מכיר כמה ישראלים שחיים על הקו ישראל-חו"ל וסופרים את הימים שהם בארץ רק כדי לא לעבור את המכסה שאחריה הם יתחילו לשלם מס בישראל. תראו למשל את הסיפור הזה על ישראלי שחי על הקו סינגפור-ישראל אבל משפחתו חיה בישראל. הוא משלם מסים לסינגפור (ומי יכול להאשים אותו? המס בסינגפור דומה לזה שבהונג-קונג).
בהונג-קונג המצב הפוך לגמרי. המון אנשים כמעט בכלל ולא נמצאים בהונג-קונג, אבל בוחרים לשלם שם את המס בגלל שהוא כל כך נמוך. למשל, סניף קומברס בהונג-קונג בשיא גדולתו כלל משהו כמו 50 עובדים, אבל רובם בגלל לא היו קשורים לפעילות בהונג-קונג. הסניף בהונג-קונג היה המרכז הקומברסאי של כל אסיה פסיפיק. אני בטוח שגם מבחינת החברה היו לכך יתרונות מס (אני די בטוח שהם שילמו הרבה מסים להונג-קונג במקום לישראל בזכות זה), אבל אני לא לגמרי בטוח, אז אני אדבר רק על רמת הפרט. אנשי שיווק, מנהלים אזוריים וכו' שבכלל לא היו קשורים להונג-קונג, בחרו לגור (ולשלם מסים שם). ברור לי שהמיסוי הנמוך לא הייתה הסיבה היחידה, אבל אני בטוח שזאת הייתה סיבה חשובה מאוד בבחירה שלהם של מרכז החיים.
במקרה של עובדים שהיו קשורים לסין זה היה מאוד בולט. היו כמה עובדים שכל הפעילות שלהם הייתה קשורה לסין (נניח מנהל פרויקטים בסין) אבל הם ספרו את הימים ככה שרוב הזמן הם יהיו מחוץ לסין רק בשביל לשלם את המס בהונג-קונג.
חשוב לציין שברוב המקרים מדובר באנשים עם רמת שכר מאוד גבוהה, ולכן ההפסד של ישראל (והרווח של הונג-קונג) גבוהים במיוחד.
סיבה חמישית, משיכה של עשירים. זאת נקודה דומה לנקודה הקודמת. ישראל, עם המס הגבוה שלה, מבריחה עשירים. רק תראו את מספר הטייקונים שעזבו בשנים האחרונות את ישראל. שוב, מיסוי זאת לא הסיבה היחידה לכך (גם למשל תופעת שנאת העשירים תרמה לתופעת הבריחה), אבל אני בטוח שהמס הגבוה בארץ היה שיקול לא קטן למעבר שלהם.
בהונג-קונג שוב אנחנו רואים תמונת ראי. מנכ"ל אליבאבא למשל (המיליארד ג'ק מה) עבר להונג-קונג וכמוהו טייקונים סינים רבים. לא פחות חשוב, מנכ"ל הבנק HSBC עזב לפני כמה שנים את לונדון וקבע את משרדו בהונג-קונג. יש לכך השלכות עצומות – אחד הבנקים הגדולים בעולם העביר את מרכזו מלונדון להונג-קונג. תחשבו כמה מסים המנכ"ל משלם עכשיו בהונג-קונג? וכמה פעילות כלכלית הוא יוצר (למשל שכר הדירה שהוא משלם). ובכלל, כל הפעילות של ההנהלה עברה להונג-קונג – בוננזה רצינית מאוד לרשויות המס בהונג-קונג.
עשירים משלמים יותר מס מאשר עניים. אפילו אם המס לא היה פרוגרסיבי, עדיין עשירים היו משלמים יותר מס, לוקחים פחות מהמדינה ויוצרים פעילות כלכלית נרחבת. מדינה שמוותרת על העשירים שלה עושה טעות ענקית. בארץ יש היום רגשות מאוד חזקים נגד העשירים דבר שמתבטא גם במדיניות המס. מי שמפסיד בסופו של דבר מכך הוא מעמד הביניים, כי נטל המס עליו רק גדל ולא קטן בעקבות בריחת העשירים.
באמת שצריך להיות טיפש גדול בשביל לגרש את העשירים ולגרום להם לשלם מס במקום אחר.
סיבה שישית, הטבות לחברות גדולות. מי כן מקבל הטבות מס נדיבות בארץ? החברות הגדולות. אלו שיכולות ללחוץ על המדינה. כל האינטלים והטבעים למיניהן. זה אבדן הכנסות גדול למדינה. אני מבטיח לכם שבהונג-קונג אין את כל המסחרה הזאת מול המדינה. HSBC משלמת מס כמו כל עסק אחר.
אני חושב שהסיבה הגדולה לכך היא שבארץ ההכנסות הגדולות מגיעות מהפרט ולא מחברות. מה אכפת לישראל לאבד את המס שאינטל משלמת כל עוד היא יכולה לחלוב את העובדים?
סיבה שביעית, חברות פרטיות מרוויחות יותר ומשלמות יותר מס. בהונג-קונג, כאמור, אין הרבה חברות ממשלתיות. חברות פרטיות יעילות יותר מחברות ממשלתיות ולכן הן רווחיות יותר. רוצים הוכחה? הנה –
חברת החשמל הישראלית הרוויחה 151 מליון ש"ח ב-2014. CLP ההונג-קונגית הרוויחה יותר מ-5 מיליארד ש"ח. בהונג-קונג יש שתי חברות חשמל, אז אתם יכולים להכפיל מספר זה פי 2. איך שלא יהיה ההונג-קונגיות הפרטיות מרוויחות הרבה יותר מהישראלית הממשלתית, ומשלמות הרבה יותר מס מהישראלית (למרות ששיעור המס בהונג-קונג נמוך יותר). צריך גם לציין שהחשמל בהונג-קונג הרבה יותר אמין ויותר זול מבארץ. (ואני עוד לא מתחיל לדבר על גירעונות הפנסיה של חברת החשמל שמשלם המסים יהיה חייב לשלם מתישהו).
אז במקום בו רוב השירותים הם פרטיים, הרווחים גדולים יותר ולכן גם ההכנסות ממסים גדולות יותר. עוד נתון מעניין זה שהונג-קונג הוא המקום היחיד בעולם בו הרכבת התחתית רווחית.
סיבה שמינית – בארץ זה פשע להרוויח הרבה. למה אני מתכוון? קחו למשל את הבנקים. הבנקים בארץ מרווחים ממש ממש קצת (כלומר התשואה שלהם על ההון העצמי נמוכה מאוד). ולמה להם להרוויח הרבה? ברגע שהם מדווחים על רווחי שיא, כל העיתונים צועקים עליהם. כל הציבור כועס עליהם שהם מרוויחים מצד אחד ומפטרים מצד שני. מרוויחים מצד אחד, ועושקים את החוסכים מצד שני. אז אם הייתי מנכ"ל בנק בארץ, למה אני צריך לדווח על רווחי שיא? עדיף לי כבר לעבוד עם גוף לא יעיל, מנופח בעובדים ולדווח על רווחים סולידיים.
על זה אומרים – הציבור מטומטם. אם הבנק היה מרוויח יותר, אז המדינה הייתה מקבלת יותר מסים. תאמינו לי שבהונג-קונג אין את המנטליות הסוציאליסטית הזאת שמאשימה את כל מי שמרוויח יותר משקל וחצי.
לסיכום – מס נמוך מעודד אנשים לעבוד, חברות – להשקיע ואת כולם – לשלם מס. מס גבוה עושה את ההפיך – כולם מנסים לתחמן את השיטה.
מע"מ
הכנסות ממע"מ בישראל – 89 מיליארד ש"ח. בהונג-קונג – אפס ש"ח.
אין לי הרבה מה להגיד כאן. בהונג-קונג אין מע"מ.
לדעתי, מע"מ זה אחד המסים הכי מוצדקים שיש, אבל כמו לכל מס, יש לו גם השלכות שליליות. מע"מ, כמו רוב המסים, מדכא פעילות כלכלית. אחת הסיבות לפריחה הכלכלית בהונג-קונג היא העדר המע"מ (ומכס). הונג-קונג נחשבת לגן עדן לקניות בזכות זה. או בואו נגיד ככה, אף פעם כשטסתי מהונג-קונג לא אמרו לי – תברר לי כמה עולה בושם, או מחשב, או אייפון. ברור לכולם שבהונג-קונג המחירים ממש זולים אם לא הזולים ביותר. לכן אנשים מקומיים קונים בהונג-קונג ותיירים רבים מצפים את האי (כמה עשרות מליונים בשנה). זה יוצר פעילות כלכלית גדולה מאוד – מכירות של חנויות, לינה במלונות וכו', ולכן גם יוצר הכנסות מס גבוהות למדינה.
אז הונג-קונג אולי מפסידה את המע"מ, אבל היא מרוויחה את זה בחזרה (וכנראה יותר) ע"י הפעילות הכלכלית והמסים שהיא יוצרת.
מס רווחי הון
משום מה בדוח ההכנסות של הכנסת שהבאתי בקישור למעלה לא מופיע סעיף נפרד להכנסות ממס הון ומדיבידנדים. לא יודע תחת איזה סעיף הם החביאו את זה, אבל אם זה הוחבא תחת "מס הכנסה" אז אנחנו כבר מגיעים למצב שמס ההכנסה בהונג-קונג גורף סכום דומה לזה שבארץ!
בכל אופן, לפי הכתבה בדה-מרקר, אפשר להסיק שההכנסות מרווחי הון נמוכות משני מיליארד ש"ח בשנה. והכנסות מדיבידנדים עומדות על כמה מיליארדי ש"ח בודדים.
בהונג-קונג, כאמור, אין מס רווחי-הון ואין מס על דיבידנדים, אבל יש מס בולים. ההכנסות של הונג-קונג ממס בולים – כ-20 מיליארד ש"ח. מן הסתם הנדל"ן היקר בהונג-קונג תורם לכך, אבל זה די ברור שה-0.1% הזה שמשלמים על קנייה/ומכירה של מניות גורף למס ההכנסה ההונג-קונגי יותר מאשר מס רווחי ההון בארץ מכניס למדינה.
וזאת עוד דוגמה מעולה למס שמדכא פעילות כלכלית, ובסופו של דבר מביא לקיטון בהכנסות המדינה ולא לגידול ההכנסות.
אז הכתבה בדה-מרקר טוענת:
לעומת זאת, לשאלה השנייה, בדבר הנזקים העקיפים שייגרמו למדינה מהפחתת המס על הבורסה, כבר יש תשובות בדוקות יותר. ראשית, הפחתת המס על הבורסה לכשעצמה לא תגרום למדינה נזק מהותי באופן ישיר. ההכנסות ממיסוי הבורסה, בגלל המשבר המתמשך, הן נמוכות בלאו הכי – 1.7 מיליארד שקל ב–2011, 0.8 מיליארד ב–2012 – והמדינה יכולה לחיות בלעדיהן. הבעיה היא שהפחתת המס על הבורסה חייבת לגרור הפחתות מס נוספות, כדי למנוע עיוותים בפעילות במשק. כך, המס על הדיווידנד יצטרך לרדת גם הוא (אחרת חברות תחדלנה לחלק דיווידנד). ההכנסות ממיסוי דיווידנדים נעות בין 3 ל–8 מיליארד שקלים בשנה. גם המס על הריבית יצטרך לרדת, וזאת עוד הכנסה של 1.6 מיליארד שקל. בנוסף, מס שבח על דירות – שאך זה עתה בוטל הפטור עליו – יצטרך לרדת, וזה עוד 2 מיליארד שקל בשנה. ובסוף, מס הכנסה שולי עליון של 52% יצטרך גם הוא לרדת, כי אחרת בעלי השליטה יעדיפו להפך את עצמם לחברות יחידים.
אני מכיר באופן אישי לפחות עשרה ישראלים (שאני יכול לחשוב עליהם עכשיו) שמתעסקים בפיננסים ובוחרים לגור בחו"ל. רובם עם הכנסות או נכסים משמעותיים ביותר. ברור ששיקול המס הוא לא השיקול היחידי בבחירה שלהם לעזוב את ישראל, אבל זה שיקול מרכזי ביותר. בישראל הרגולציה החליטה להרוס לחלוטין את המגזר הפיננסי. וזה הפסד עצום למדינה.
אז מירב ארלוזורוב טוענת שביטול מס-ההון יפגע בעוד מסים. אבל יש גם צד שני לסיפור הזה. כמה כסף המדינה מפסידה מכך שהיא החליטה לחסל את המגזר הפיננסי?
מה עם זה שגולדמן זאקס מעסיקה בהונג-קונג מאות עובדים, ובארץ – בוא נראה – כמה ידיים צריך בשביל לספור את זה?
ומה עם זה שמנכ"ל HSBC עבר לגור בהונג-קונג?
וכמה עו"ד דין צריך וכמה רואי-חשבון צריך וכמה מזכירות צריך וכמה אנשים תוכנה צריך בשביל לתמוך בכל הבנקים, קרנות גידור, קרנות הון-סיכון שהתמקמו בהונג-קונג בגלל שמדובר במקום עם רגולציה ומדיניות מס שמעודדות את המגזר הפיננסי?
כל אלו לא משלמים מסים? עובד של גולדמן זאקס שמרוויח 300 אלף דולר (אמריקאי) בשנה, לא משלם מס בהונג-קונג? עו"ד שגובה 500 דולר לשעה, לא משלם מס?
התעשייה הפיננסית היא ענקית וחשובה ביותר. תראו את כל הערים הכי חשובות בעולם – הן כולן מרכזים פיננסיים – ניו-יורק, הונג-קונג, לונדון, טוקיו וכו'. זה מה שמשותף להן. לא שיש שם תעשיית רכב גדולה, לא שיש שם תעשיית הייטק ולא שיש שם תעשיית סרטים. מה שמשותף לערים הכי עשירות בעולם זה שהן מרכזים פיננסים. וזה לא שאני לא חושב שתעשיית ההייטק לא חשובה לישראל (היא סופר סופר חשובה) ולא שאני לא חושב שלא צריך תעשיות מסורתיות. כל מה שאני אומר זה שהמגזר הפיננסי הוא מגזר חשוב בצורה שלא ניתן לתאר. אם ישראל הייתה מפתחת את המגזר הזה זאת הייתה בוננזה של מסים ושל פעילות כלכלית שהייתה מביאה עושר רב למדינה. הרבה יותר מאשר הכמה מיליארדים האלו שמגיעים ממסים היום.
הבורסה בהונג-קונג היא הבורסה השישית בגולה בעולם. איך מדינה של 7 מליון תושבים הגיעה למצב הזה? ברור שהקשרים עם סין עזרו לה, אבל זה ממש לא מתחיל ונגמר שם. כמה חברות ישראליות בוחרות להנפיק בחו"ל ואיזה הפסד זה למדינה? בהונג-קונג זאת תופעה שולית ביותר. לעומת זאת הונג-קונג מושכת חברות מחו"ל (ולא רק מסין). בהונג-קונג מונפקות 102 חברות שאינן סיניות ואינן הונג-קונגיות – כמו למשל חברת היוקרה פראדה.
שוק ההון בישראל מת. ישראל מבריחה מוחות בתחום. לדעתי המיסוי בארץ ועודף הרגולציה גורמים הרבה יותר נזק מתועלת.
מכס
הכנסות מדינת ישראל מהמכס עומדות על 2.6 מליארד ש"ח. נתון שזעזע אותי קשות. כל הבלגן הזה של המכס שתורם כל כך הרבה לעלות המחיה הגבוה בארץ, וזה מוסיף רק אחוז לסך ההכנסות של המדינה?
אבל אח"כ הבנתי שהמדינה מחביאה עוד הכנסות של המכס תחת הסעיף "מס קנייה" שלפי הפירוט הזה אפשר לראות בפירוש שמדובר במכס (כי כמעט כל המוצרים שמצריכים מס קנייה אינם מיוצרים בארץ). ואז אנחנו כבר מגיעים ל-19 מיליארד ש"ח בשנה – וזה כבר יותר משמעותי.
בהונג-קונג – עיר ללא מכסים, ההכנסות ממכס עומדות על 9 מיליארד ש"ח (Duties ו Motor vehicle taxes) מפתיע מאוד לאור העובדה שמספר הרכבים שם נמוך משמעותית מאשר בישראל.
אני מוכן להתערב שהרוב המוחלט של הכנסות המדינה ממכסים (ומס קנייה) מגיעים ממס על רכבים. לכן המכס על כל שאר המוצרים הוא שערורייתי במיוחד – הוא לא יוצר כמעט הכנסות אבל אחראי במידה רבה על יוקר המחיה בארץ ועל כך שכל שטות שקונים בישראל עולה עשרות או מאות אחוזים יותר מאשר בחו"ל. וזה ברור שזה לא בגלל המכס פר-סה אלא בגלל כל הבירוקרטיה שתהליך היבוא צריך לעבור. המכס מאוד מסאב את תהליך היבוא ופוגע קשות במסחר בארץ אבל כמעט ולא תורם להכנסות המדינה.
אם הייתי מתמנה לשר האוצר של ישראל, זה הדבר הראשון שהייתי עושה. הייתי מבטל את המכס חוץ מאשר את המכס על רכבים, דלק וסיגריות. אח"כ הייתי מפטר 90% מעובדי המכס שילכו ויעשו משהו מועיל לחברה במקום לגבות 5% על כוס פלסטיק שמיוצרת בסיצ'וואן.
רק זה היה מעיף את הפעילות הכלכלית בארץ, ומוריד את יוקר המחיה בצורה משמעותי. אני גם בטוח שזה היה מעלה מאוד את גביית המסים. (מצד שני, זה אולי היה ממוטט את אליאקספרס).
בהונג-קונג עד לפני מספר שנים היה מס על אלכוהול. מס זה בוטל בשנת 2008 מתוך רצון של הממשלה להפוך את הונג-קונג למרכז מסחר בין לאומי של יין. תראו מה קרה בעקבות ביטול המכס:
Following the deregulation, development of the wine industry has accelerated. Wine imports surged some 80% in the first year. According to an ad hoc survey carried out by the Commerce and Economic Development Bureau to evaluate the economic benefits of wine duty exemption, about 850 new wine-related companies were set up in Hong Kong in 2008 and 2009, bringing the total to 3,550; the wine sector as a whole gained HK$5.5 billion worth of wine-related business receipts in 2009, representing an increase of over 30% as compared with 2007; and the number of employees engaged in wine-related business increased by more than 5,000 as compared with 2007, reaching 40,000 by the end of 2009. This increase in employment was equivalent to about 1,000 full time jobs, 60% of which were for front-line staff; and the number of wine-related manpower and professional courses (including sommelier training as well as wine business/management courses) grew from 21 in 2007 to 86 in 2009. The number of participants in these courses reached over 8,500 in 2009, representing an increase of more than two times as compared with about 2,400 participants in 2007
מה שמוכיח שלפעמים ביטול מס מגדיל את הכנסות המדינה.
חוץ מזה, אוכלוסיית הצרפתים בהונג-קונג הכפילה את עצמה בין 2007 ל 2013. יש הטוענים שזה בגלל הפרשי המיסוי בין שני המקומות, אבל אני חושד שלמכס על היין יש קשר לתופעה 🙂
מכירת קרקעות
אם מישהו יכול להסביר לי איך ההכנסות של מדינת ישראל ממכירת קרקעות כל כך נמוכות, אני אודה לו מאוד. בהונג-קונג זאת אחת ההכנסות הכי חשובות של הממשלה – 42 מיליארד ש"ח. אז נכון שבהונג-קונג יש בעיה קשה מאוד של מחירי דיור גבוהים (הרבה יותר מאשר בישראל), אבל אני עדיין חושב שזה ממש מוזר שההכנסות בארץ מסעיף זה עומדות רק על 150 מליון ש"ח בשנה. איך זה יכול להיות?
אני בטח מפספס פה משהו.
סיכום
בגדול אפשר לסכם את ההבדל בין שתי המדינות ככה – בישראל מדיניות המס היא לנסות לסתום כל חור בתקציב ע"י הגברת נטל המס על הציבור. המחשבה היא בגדול – אחוז מס גבוה יותר = הכנסה גבוהה יותר. אפשר לראות שמדיניות זו פשטה את הרגל. היא אינה מוכיחה את עצמה.
זאת, דרך אגב, בעיה של רוב המדינות בעולם היום. מדיניות המס בהן שגויה מהיסוד. הונג-קונג מראה לנו שמדיניות מס ליברלית יכולה דווקא להביא לגבייה גבוהה יותר. לפעמים דווקא הורדת נטל המס תורמת לגידול בכמות המס שהמדינה גובה, אבל זה חייב לבוא יד ביד עם רגולציה נכונה וסביבה עסקית שהיא קפיטליסטית ביסודה – מעודדת עבודה קשה ומדכא פרזיטיות. לא מדובר כאן על קפיטליזם חזירי. בהונג-קונג 50% מהאנשים לא משלמים מס, וגרים בדיור ציבורי מסובסד. החינוך חינם. מערכת בריאות ציבורית סבירה (לא מעולה אבל סבירה). תחבורה ציבורית מהטובות בעולם וכו'.
ישנה עוד מדינה שמתנהגת מאוד דומה להונג-קונג – ושמה סינגפור. לסינגפור, בניגוד להונג-קונג, יש גם הוצאות ביטחון גבוהות (יש שם חוק גיוס חובה). כמו כן סינגפור לא נהנית מה-"דיבידנד הסיני". למרות זאת גם שם ישנה מדיניות מס נמוכה ורגולציה תומכת, וזה דבר שעובד בהצלחה זמן רב. סינגפור חוגגת השנה את יום ההולדת ה-50, והונג-קונג קיימת כבר כמאה שנה. שני מקומות אלו חוו משברים עולמיים רבים ועדיין מדיניות המס הנמוכה שלהן הוכיחה את עצמה כעמידה מאוד.
מפליא אותי שמדינות נוספות לא מחקות את סיפורי ההצלחה האלו. בעצם דובאי מתנהלת היום באופן דומה וזה באמת הביא שם לפריחה כלכלית (ולא, דובאי לא מתפרנסת מנפט – פחות מ-2% מההכנסות שלה מגיעות מנפט וגז).
לא נגעתי כאן בצד ההוצאות שהוא מעניין לא פחות. הונג-קונג מסיימת כל שנה עם עודף תקציבי כל כך גדול שבסוף כל שנה המדינה מודיעה על "חלוקת סוכריות" לתושבים. בשנה אחת הם שילמו לכולם את חשבונות החשמל (עד לרף של משהו כמו 100 ש"ח בחודש). בשנה אחרת המדינה חילקה לכל תושב מעל גיל 18 צ'ק של 3,000 ש"ח. השנה המדינה ויתרה למשלמי המסים על 75% מהמס (על לרף של 10 אלף ש"ח) בנוסף להטבות נוספות.
