כמה כסף צריך בשביל לפרוש

מניות בורסה שוק ההון פנסיה-מוקדמת דיבידנדים אג"חזכור לי יום עבודה בהונג-קונג בו הבוס שלי ניגש אלי ושאל אותי – עדו, כמה כסף אתה חושב שצריך בשביל לפרוש. אני זרקתי – מליון דולר.
התברר שיום לפני הם ישבו כמה חברה ישראלים, והשיחה התגלגלה לה לנושא זה. רובם גם כן חשבו על מליון דולר, אלא שאז אחד מהם אמר להם שמליון זה לא מספיק, אלא צריך 3 מליון.

כנראה שנושא זה מעסיק אנשים רבים. האם זה אומר שאנשים רבים סובלים בעבודתם?
אני לא בטוח בכך, אבל זאת עובדה שבמשך השנים יצא לי לדבר עם די הרבה אנשים, ומסתבר שהנושא מעסיק רבים מהם, ולחלקם יש אפילו איזה שהוא מספר בראש. ישנם אנשים שאמרו לי שאפילו עם 500 אלף דולר הם יפסיקו לעבוד. לעומתם, בקרב החברים היותר עשירים שלי יש קונצנזוס על המספר – 15 מליון שקלים (שאלוהים ישמור).

הסיבות להבדלים בסכום

איך זה שלחלק מספיק חצי מליון וחלק צריכים 4 מליון?
האם אנחנו כל כך שונים, או אולי חלק מהחברים שלי פשוט אינם מחשבים נכון?

כן, אנחנו שונים

הצרכים הפיננסים של כל אחד מאיתנו שונים. ישנן משפחות שחיות מעשרת אלפים ברוטו בחודש, וישנן משפחות שבקושי מסתדרות עם מאה אלף. זוג חברים שלי שטען שהם צריכים 15 מליון שקל בשביל לפרוש, חי בדירת פאר בהונג-קונג, יש להם 3 ילדים שכולם הולכים לבתי ספר פרטיים ויש להם שתי עוזרות פיליפיניות בבית. לעומתם יש לי חבר שטוען שגם 500 אלף דולר יספיקו לו. חבר זה הוא רווק שחי די בצמצום.

ברור שהרווק צריך הרבה פחות כסף מאשר הזוג הנשוי בשביל לחיות ברווחה מבלי לעבוד.

לא חושבים על העניין עד הסוף

סיבה נוספת להבדל בין המספרים שקיבלתי מאנשים שונים, היא שרבים מהם לא ממש חשבו על הנושא הזה עד הסוף. מספר הקסם שהם נתנו היה יותר שליפה מהמותן מאשר סכום שהגיעו אליו אחרי מחשבה מעמיקה.

אני בספק רב אם החבר, שחושב ש -500 אלף מספיקים, ממש חשב על העניין, למעשה אני יודע שהוא לא חשב על כך. אם הוא היה חושב על כך לעומק, הוא כנראה היה מגיע למסקנה שגם בשביל רווק, 500 אלף דולר זה סכום נמוך מדי בשביל לחיות באושר ועושר מבלי לעבוד.

אז כמה באמת צריך

ישנם מספר פרמטרים בהם צריך להתחשב כאשר אנחנו באים לחשב כמה כסף אנחנו צריכים בשביל להפסיק לעבוד לצמיתות.

רמת החיים

כמו שכבר אמרתי למעלה, לכל אחד מאיתנו יש סגנון חיים שונה, וכך גם הציפיות שלנו לחיים שאחרי הפרישה הן שונות.
בחור רווק שחושב לפרוש בעיירה קטנה בהודו יצטרך הרבה פחות מאשר איש משפחה שחושב לגור בתל-אביב, להחזיק שתי מכוניות, ולנסוע שלוש פעמים בשנה לחו"ל.

כך שחשוב שקודם תחשוב טוב כמה כסף אתה צריך כל חודש. סביר להניח שמה שאתה מבזבז כיום זה מה שתבזבז גם ללא עבודה. שימו לב לא לשכוח את כל ההוצאות החד פעמיות. למעשה בשביל לא להשמיט הוצאות חשובות, הייתי מציע לחשב כמה בזבזתם בשנה האחרונה, ולהתבסס על כך. רבים מאיתנו לא בטוחים כמה הם בזבזו, וישנה נטייה לעגל כלפי מטה את ההוצאות. לאלו מבינכם שלא בטוחים כמה הם הוציאו, הייתי ממליץ לחשב מה הייתה ההכנסה השנתית המשפחתית נטו שלכם. מהכנסה זו הייתי מוריד את הכסף שחסכתם ו… וואלה – מה שנשאר הוא מה שבזבזתם.

בתור חסיד גדול של המושג "טווח ביטחון", הייתי ממליץ לכם גם להוסיף למספר זה כמה אחוזונים קטנים, בואו נגיד 10%-15%.

רמת התשואה

נניח שחישבת וגילית שאתה צריך 150 אלף שקל בשנה. זאת אומרת שאתה יכול לשים את כל הכסף שלך בתוכנית חיסכון שנותנת נגיד 4% בשנה, ולחיות מהריבית. כלומר אתה צריך 150 אלף כפול 25 שזה יוצא 3.75 מליון שקל כדי לפרוש, נכון?
ממש לא!

את החישוב הזה שמעתי ממספר לא קטן של אנשים, וזאת טעות חמורה שחשוב מאוד להסביר אותה. ישנן שלוש טעויות בחישוב הזה – הריבית יכולה להשתנות, התעלמות מאינפלציה והתעלמות מעלייה ברמת החיים.

– הריבית – בטח רובכם יודעים שהריבית לא תמיד כל כך גבוהה. כיום, למשל, בשנת 2009, הריבית היא פחות מעשירית האחוז. כך שאם פרשת עם 3.75 מליון, תקבל השנה רק 3700 ש"ח או 310 שקל לחודש. מה שאומר שאתה בצרות!
מסקנה – אי אפשר להסתמך על כל שהריבית תישאר גבוהה.

– אינפלציה – בואו נניח שמצאת מסלול חסכון שמבטיח לך ריבית של 4% ל-50 שנה (ניתן למשל לקנות אגרות חוב כאלו). במקרה זה תוכלו להבטיח לכם הכנסה שנתית של 150 אלף ש"ח. אולם גם כאן תתמודדו עם בעיה מאוד קשה, והיא כוח הקניה של הכסף. הכסף שלכם יאבד כל שנה מערכו, וזאת בגלל האינפלציה. האינפלציה היא האויב מספר אחד של החוסכים. כל שקל היום יהיה שווה הרבה פחות עוד עשר שנים שלא לדבר על שלושים שנה או יותר.

נניח שאתה פורש בגיל 50, ועקב אורך חיים בריא אתה מאריך חיים ומגיע לגיל 90. לאחר 40 שנה עם אינפלציה ממוצעת של 4% בשנה, כוח הקניה של ה-150 אלף יהיה שקול ל-31 אלף בלבד. לא מספיק בשביל לממן אורח חיים סביר, אפילו לא בבית-אבות.

– עלייה ברמת החיים – מעבר לאינפלציה אסור לשכוח שרמת החיים שלנו עולה עם הזמן. אולי אתה אומר לעצמך עכשיו – "אני לא צריך להעלות את רמת החיים שלי, טוב לי איך שאני חי היום". אז תחשוב טוב שוב.
בואו נחזור שלושים שנה אחורה, ונבדוק איך חי אדם ממוצע, והאם יכולת לחיות כמוהו. לפני 30 שנה אנשים לא החזיקו טלפון סלולארי, לא היו מחוברים לכבלים או לאינטרנט, מי שהיה צמא היה שותה מים (מהברז) או מקסימום תה/קפה וחופשות היו מעבירים באוהל בכינרת או באילת. אלו הן רק דוגמאות על קצה המזלג. בכול תחום בחיינו נרשמה עלייה דרסטית ברמת החיים.

מי שלא רוצה למצוא את עצמו מתנזר מההמצאות שטומן לנו העתיד, חייב לדאוג לכך שההכנסה שלו תגדל בקצב העלייה ברמת החיים.

החיפוש אחר ההשקעה האולטימטיבית

בשני פוסטים קודמים ניסיתי לבדוק את ההחזר שמקבלים מהשקעה בתעודת סל ומהשקעה בנדל"ן. גילנו כי קצב הגידול בדיבידנדים של תעודת סל כמו גם קצב הגידול של שכר הדירה אינם מדביקים את קצב העלייה ברמת החיים. כלומר, אם אתה רוכש מספר דירות להשקעה שביחד מניבות 150 אלף ש"ח בשנה, הכנסה זו לא תוכל לכלכל אותך לעולמים, וזאת בגלל שהעלייה בשכר הדירה מפגרת אחרי העלייה ברמת החיים בשתי נקודות האחוז בשנה (ראה הפוסט השקעה בנדל"ן – האם זה כדאי). כמו כן גילינו כי הגידול בדיבידנדים מפגר אחרי העלייה ברמת החיים ב-1.5 נקודות האחוז בשנה (ראה הפוסט איך להתפרנס מדיבידנדים בבורסה).
הקורא דורון הציע השקעה באג"ח צמוד מדד, אולם גם כאן צריך לזכור שבממוצע כל שנה רמת החיים עולה בכשלוש נקודות האחוז יותר מהאינפלציה, כלומר שמי שמשקיע באג"ח צריך להוסיף להון המושקע שלו 3% כל שנה (כלומר להגדיל את תיק האג"ח שלו ב-3% בשנה).

המסקנה היא שבין אם אתה משקיע בנדל"ן, באג"ח, בתעודת סל או בשילוב של השלושה, הריבית/דיבידנדים/שכר-דירה לא יספיקו לך, כיוון שהגידול השנתי שלהם אינו מדביק את קצב העלייה ברמת החיים, ולכן תצטרך כל שנה להשקיע מחדש חלק מהריבית/דיבידנדים/שכר-דירה שקיבלת.

בואו נחזור לשאלה המקורית – אז כמה כסף צריך בשביל לצאת לפנסיה?

כמו שאתם רואים אין כאן מספר קסם – הסכום תלוי ברמת החיים שלכם, באפיק ההשקעה ובתזמון ההשקעה. בפוסט על תעודות הסל גילינו, למשל, כי מי שפורש היום ושם את כל כספו בתעודת הסל SPY, צריך כעשרה מליון ש"ח בשביל לקבל הכנסה חודשית נטו של עשרת-אלפים שקלים. מי שמשקיע בנדל"ן או אג"ח לרוב יצטרך יותר, אבל עוד פעם, זה תלוי בעיתוי ההשקעה.

הדבר הכי חשוב שהייתי רוצה שתזכרו מפוסט זה הוא שהחישוב שלכם תמיד צריך להביא בחשבון את העלייה ברמת החיים. אם החלטת להשקיע באג"ח צמוד מדד, אז כל שנה תצטרך להוסיף 3% להון המושקע, ואם החלטת להשקיע ב-SPY, תצטרך להוסיף כל שנה 1.5% להון המושקע.

המסקנה היא שצריך בוכטה לא קטנה בשביל לפרוש – הרבה מעבר לסכום שאפילו אדם בעל הכנסה גבוהה יכול לחסוך.
אולם עם כמה פשרות, ניתן לפרוש גם עם פחות.

הקלות לפנסיונר

גיל – הקלה ראשונה ניתן לתת לפנסיונר המבוגר. ככל שגיל הפרישה מאוחר יותר, כך צריך פחות הון, וזאת בתנאי שהפנסיונר מוכן לבזבז גם חלק מהקרן ולא רק את הריבית (היינו לא להשאיר ירושה גדולה במותו). כמובן שצריך להיות זהיר ולא לבזבז את כל הכסף לפני המוות.

פנסיה חלקית – האמת היא שרוב האנשים שמפנטזים על פנסיה מוקדמת לא באמת מדמיינים את עצמם יושבים כל היום מול הטלוויזיה או יושבים עם כוס בירה מול הים. טוב, אולי חלקנו כן מפנטז על חיי זולה, אבל במציאות חיים כאלו נמאסים די מהר. רוב האנשים שחולמים לעזוב את עבודתם היו רוצים לעבוד בעבודה אחרת אבל משיקולים פיננסים הם נמנעים מכך, או שהם אוהבים את עבודתם אבל היו רוצה לעבוד פחות כדי להקדיש יותר זמן לעיסוקים אחרים. במקרה כזה הפנסיונר צריך פחות כסף – ההון שהוא השקיע ישמש רק כהשלמת הכנסה.

משקיע אקטיבי – האפשרות אחרונה היא האפשרות בה אני בחרתי, והיא להיות משקיע אקטיבי. משקיע שמקדיש זמן רב בלימוד שוק ההון, מסוגל להרוויח יותר מאשר תעודת סל, ולכן צריך פחות הון בשביל לפרוש.

פורסם בקטגוריה כסף. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

217 תגובות על כמה כסף צריך בשביל לפרוש

  1. מאת אביעד‏:

    עדו שלום

    אני ממליץ לך להיכנס קצת יותר לעולם הביטוח לפני שאתה קופץ למסקנות לגבי מה כדאי ובמה אתה יכול לעמוד. כמו שרשמו כבר, הפרמיות עבור ביטוח סיעודי ילדים (מעל גיל 3 – מתחת לגיל הזה לא ניתן לבטח) הן נמוכות ביותר. במידה ועושים ביטוח בפרמיה קבועה עם ערכי סילוקין, עד גיל 30 הילדים כבר מכוסים ברמה של מעל 50% (גם אם יפסיקו לשלם פרמיות), ואז הם גדולים מספיק ואחראיים מספיק בשביל להחליט האם זה כדאי להם להמשיך עם הביטוח או לא. מבוגר בן 30 שירצה לפתוח פוליסה ישלם יותר מפי 5 בפרמיות, וככל שתתחיל בגיל מאוחר יותר המחיר רק יאמיר. למה אני מספר את כל זה? בגלל שיכול להיות שלך יהיה מספיק כסף בשביל לטפל בעצמך ולתת לכל אחד מהלדים דירה, אבל אם לא יהיה להם ביטוח סיעודי והם חו"ח יהיו במצב סיעודי בגיל צעיר (צעיר מ 60 לדוגמא) אזי כל הדירה שקנית להם תשמש לאחזקת פיליפינית ו/או אשפוז.
    בסופו של דבר, קניית ביטוח היא בדיוק כמו כל גידור סיכונים. אתה צריך להגדיר לעצמך כמה אתה מוכן לסכן וכמה אתה מוכן לשלם עבור ביטול הסיכון. אם ביטול הסיכון הוא כ"כ זול יחסית לסיכון (כמו שאתה סוחר דרך ברוקר שמבטח לך את המניות למקרה של פשיטת רגל של הברוקר) אז אין צורך להכניס אידאולוגיה לעניין.
    עוד דבר קטן – חברות הביטוח בארץ אמורות להיות ערבות אחת לשניה, כך שבמקרה של פשיטת רגל של חברה אחת, תיק המבוטחים שלה מתפזר בין שאר חברות הביטוח. דבר זה מבטיח לך שאותה פוליסה שהתחלת לפני 60 שנה עדיין תהיה בתוקף ביום צרה.
    ועוד משהו (בשביל כל באי הפורום) – אני הלכתי ליועץ ביטוח מורשה על מנת לבנות את תיק הביטוחים של המשפחה שלי בצורה מיטבית. יש היום שפע של תוכניות ביטוח שכמו שהזכירו כאן לא תמיד נותנות מענה לצרכים שלנו (לדוגמא – תרופות ב 10 מיליון דולר – לא עדיף למות כבר?), ולרוב האנשים חסרה היכולת להרכיב את תיק הביטוח בהתאם להם. אמנם השירות ממש לא זול, אבל לדעתי הוא שווה כל אלפייה.

  2. מאת עדו מרוז‏:

    אביעד, קודם כל זה טוב שהלכת ליועץ ביטוח שיתאים לך תיק לפי הצרכים שלך ולא לפי מה שחברות הביטוח מעוניינות למכור לך.

    בקשר לביטוח סיעודי, יש סיבה מאוד טובה מדוע הביטוח כל כך זול לאנשים צעירים (ובטח לילדים). יש רק סיבה אחת – והיא שהסבירות של מישהו צעיר להפך למקרה סיעודי הוא כנראה מאוד מאוד מאוד נמוך. מה שקורה זה שאתה משלם קצת בשביל לבטח את עצמך מול סיכון שכמעט ולא קיים בגיל צעיר.
    כלומר הטענה שזה "עולה רק כמה שקלים" אינה הגיונית. כי העלות צריכה לבוא ביחס לסיכון. ביחס לסיכון, הביטוח הזה אינו זול.

    אני לא נגד ביטוחים, אני פשוט לא מבין את ההתלהבות מהמחיר הזול של הביטוח הסיעודי, זה שהוא זול מראה שכנראה לא כל כך צריך אותו בגיל צעיר. לעומת זאת, יכול להיות שאנשים מזניחים ביטוחים אחרים, אשר מכסים סיכונים שכנראה יש להם הסתברות הרבה יותר גבוהה – כמו למשל נפילה במדרגות או טביעה בברכה.
    חברות הביטוח יודעות טוב מאוד מה ההסתברות של כל אירוע. למשל, הן יודעות טוב מאוד מה ההסתברות להפך למקרה סיעודי לפני גיל 50, או מה ההסתברות להיפצע מנפילה במדרגות. החברות ינסו למכור לך ביטוח שהכי רווחי להן – כלומר שהעלות מול הסיכון היא לטובתן.

    אני לא איש ביטוח ולא מבין בזה הרבה, אבל אני בטוח ב-100% שרוב האנשים עושים ביטוחים לא על בסיס לוגי קר, אלא לפי מה שחברות הביטוח דוחפות, או לפי פחדים אישיים שלהם.
    ודבר אחרון – הכי חשוב זה לחיות בצורה אחראית ולא להסתכן כשלא צריך. זה תמיד מצחיק אותי כל אלו שמבטחים את עצמם עד הגג, ואז נוסעים כמו משוגעים. מה יעזור לך כל הכסף כשתהיה צמח?
    אם אתה באמת מודאג מתאונות ומחלות, אז תחיה בצורה אחראית – שמור מרחק של שתי שניות מהרכב שלפניך (מה שיותר מ-90% מהישראלים לא עושה!), סע במהירות המותרת, אל תשתה לפי שאתה נוהג, חיה חיים בריאים – אל תעשן, אל תאכל יותר מדי זבל וכו'. אם תעשה את כל אלו, כבר תוריד את הסבירות שתצטרך ביטוח בצורה משמעותית.

    כמובן שאסונות יכולים לקרות גם למישהו אחראי, אבל זה מגוכך לקנות ביטוחים, ואז לנהוג כמו משוגע. אין שום הגיון בהתנהגות שכזאת. או יותר מגוכך אלו כל הזקנים שחוצים מעבר חצייה באדום. אף פעם לא הבנתי את ההתנהגות הזאת. אפילו שאני לא כל כך זקן, אני משתדל (:)) שלא לחצות כביש באור אדום, אבל תמיד אני רואה אנשים בגיל 70-80 רצים באור אדום. זה כל כך מסוכן, ואין לי מושג למה הם עושים את זה. אפשר לחשוב לאן הם כבר כל כך ממהרים – מקסימום למשחק ברידג'. אנשים הם יצורים מאוד לא הגיוניים, זה תמיד מדהים אותי מחדש.

    דרך אגב, כמה עולה פיליפינית בארץ? בהונג-קונג זה עולה 500 דולר אמריקאי בחודש. ככה שזה לא כל כך הרבה.
    אחת הסיבות שאף פעם לא ביטחתי את עצמי היא גם בגלל שידעתי שאם יקרה לי משהו, אני תמיד יכול לעבור לסין ולקבל טיפול כאן. זה הרבה יותר זול.

  3. מאת צאלון‏:

    עדו, אני לא טוען שיש לי הוכחה מדעית למשהו, אלא שלך ולגיא אין.

    אתה באת והמלצת לאנשים לתרום או להתנדב כדי לזכות באושר או אריכות ימים, וטענת שהדבר מוכח מדעית: "מחקרים גם מראים שמי שתורם או מתנדב, חי חיים מאושרים יותר וארוכים יותר".

    בא גיא והרחיב את היריעה לנושאים נוספים.

    כדי להוכיח טענה באופן מדעי צריך קודם כל להגדיר אותה באופן ברור.
    "מי שתורם או מתנדב" זה דבר אחד, "מי שדתי" זה דבר אחר, "מי שחי בקהילה סגורה והומוגנית" זה דבר שלישי.

    (אפשר כמובן לטעון מספר טענות ולבצע מחקר על כל אחת מהן).

    לאחר מכן, צריך לשלול הסברים חלופיים. כפי שהוסבר בקישור שצירפתי, מיתאם לא בהכרח מעיד על סיבתיות.
    (http://www.haayal.co.il/story_2009).

    למשל: "מחקרים מוכיחים שאכילת ג'חנון כל שבת מגדילה את הסיכוי ללידת ילד שחום".

    נקודה נוספת: קיימת בעייתיות במדידת הדברים. קל יחסית למדוד את גיל הפטירה אבל קשה למדוד התנדבות או תרומה, וסיפוק או אושר.

    אני מסוייג משיטת השאלונים בנוסח כהנמן ולא רואה בה כלי אמין למדידת אושר.
    אם שאלונים הם לא כלי אמין למדידת אורך איבר המין, אין סיבה לראות בהם כלי אמין למדידת שביעות הרצון של אדם מעצמו ומחייו.

    מה מביש יותר, להודות באיבר מין קטן, או להודות שאינך שמח בחלקך?
    תרבויות וקהילות נבדלות זו מזו לא רק בנורמות ההתנהגות, אלא גם בלגיטימציה שהן נותנות להבעת אי שביעות רצון בתחומים שונים.

    היה לי פעם שותף לדירה רוסי שהיתה לו תיאוריה על הבדלים בין אמריקאים ורוסים.
    לדבריו, האמריקאים נוטים לייפות את המציאות, גם לגבי ארצם וגם לגבי משפחתם, בעוד שהרוסים נוהגים לכער את המציאות גם לגבי ארצם וגם לגבי משפחתם.
    ("הבת שלי, שלא תדע מה היא עשתה. רק צרות היא מביאה לי").
    "ומה לגבי ישראלים?", שאלתי. "הישראלים?… לגבי המדינה הם כמו רוסים: הכל חרא. לגבי הילדים שלהם הם כמו אמריקאים: רק דברים טובים".

    היתה לו גם תיאוריה מה גורם לרוסים להתלונן ולהסתיר שביעות רצון והצלחה: ברוסיה הסובייטית מי שנשמע מרוצה מדי היה עלול לעורר את קנאתם של האחרים, ולהביא על עצמו הלשנות והתנכלויות מצד המשטר.

    זאת כמובן הכללה גסה, אבל לא צריך שההכללה תתפוס ב-100% כדי לשבש מחקרים שמבוססים על שאלונים. מספיקה הטיה של כמה אחוזים.

    חרדים מקבלים חינוך שונה מגיל אפס: "תסתפק במועט", "תשמח בחלקך", "קודם קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים".
    אני לא מאמין שאין לזה השפעה על האופן שבו הם מדווחים על שביעות רצון.

  4. מאת עדו מרוז‏:

    אני מבין את הטענה שלך על מתאם, וזאת הסיבה שאני כל הזמן טוען שהעלייה בתוחלת החיים אינה קשורה "להתפתחות" ברפואה – זאת דוגמה קלאסית למתאם. שני דברים קרו במקביל – עלייה בתוחלת החיים, ו"התפתחות" ברפואה, אז כולם מניחים שהראשון קשור בשני. (למרות שיש הוכחות שמראות שזה לא נכון – כמו שתוחלת החיים עלתה מאוד גם במקומות בהם הרפואה המערבית פחות פופולרית – כמו הונג-קונג, סינגפור ויפן).

    לא סיפקתי הסבר מדוע אנשים דתיים חיים יותר, אלא רק ציינתי את זה כעובדה. יכולות להיות לזה מספר סיבות (כמו קשרי משפחה חזקים או השלמה עם אסונות). אין לי מושג לסיבה, אבל זאת עובדה שדתיים חיים יותר.
    בקשר להתנדבות, אני אנסה לבדוק את העניין יותר לעומק. בינתיים אני אספר לך על מחקר שעשו בבית אבות. לחצי מהזקנים נתנו עציץ ולחצי השני לא. אלו שקיבלו עציץ, חיו זמן ארוך יותר. כלומר אפילו טיפול בעציץ מאריך את תוחלת החיים של האדם. ההרגשה שצריכים אותך ושאתה עושה משהו משמעותי (אפילו אם מדובר רק בלהשקות עציץ) מעלה את תוחלת החיים.

  5. מאת Gal‏:

    I noticed that in the debate about insurance there is one important point supporting Ido, which is not mentioned. In many accidents you can find a third party to sue and be responsible for the damages (including KITSVA SIUDIT). so in that case it is not so important to have insurance (you still need some money for a good lawyer though, but usually it's less. few common examples are road accidents, in which every Israeli citizen is well covered (but in China don't count on it) falling in the road (my grandmother sue the IRIYA and won), etc. Yet, I'm having few insurances at the moment and quite happy about it. using the best western medicine in Beijing for all our family turnout to be economically a great investment. every year the cost of our expenses is higher then the insurance payment (about 5,000 USD). I think the important message is as Ido said to buy insurance in a rational way after comparing your options.

  6. מאת צאלון‏:

    עדו, לגבי העציץ, שתי שאלות:
    1. מי נתן את העציץ? הצוות המטפל או מתנדבים?
    2. האם הקשישים שלא קיבלו עציץ ראו שהאחרים כן קיבלו?

    מתשובות שונות עשויות לנבוע מסקנות שונות. אני סתם מעלה השערות:

    אם הצוות המטפל נתן, אז יתכן שההסבר בכלל נעוץ ברגשות של הצוות ולא באלה של הקשישים.
    אחרי שנתת לקשיש עציץ והתפתחה שיחה ידידותית, פחות סביר שתשכח למדוד לו לחץ דם,
    ויותר סביר שתתעקש על כך שהרופא יקשיב לתלונותיו, ותכעס על קולגה אנטיפט שהעז לצעוק על הקשיש "שלך" וכו'.

    לגבי אלה שלא קיבלו: אם אני קשיש ואני רואה שהנהלת המקום נתנה עציצים לחצי מהקשישים ולי לא, אני אשאל את עצמי מה ההסבר לכך.
    כנראה הם פחות אוהבים אותי. האם הם נוהגים לזרז את לכתם של אלה שהם פחות אוהבים?
    אולי כדאי לי להיזהר עם המזון שנותנים לי או לירוק את התרופות?

    כלומר, לפי ההשערה הזאת ההסבר הוא לא באלה שקיבלו את העציץ אלא באלה שקופחו באופן בוטה וגלוי.

    לגבי דתיים, אני לא מכיר את הנתונים.
    אני מהמר שזה קשור לחובת טיפול עצמי בהורים הזקנים.

    הסבר חלופי אפשרי (אני לא מדבר מתוך ידע אלא רק מעלה השערה):
    לצעירים מרדנים ונוטלי סיכונים יש סיכוי גבוה יותר למות בטרם עת, למשל בתאונות דרכים.
    באותה העת, לצעירים כאלה יש גם סיכוי גבוה יותר לעזוב את הקהילה הסגורה.
    וכך, חתך הפזיזות הגבוה יחסית של העוזבים מטה את התוצאות.

    לסיום, בתגובה הקודמת שלי שכחתי לציין גורם נוסף שעלול להטות תוצאות של שאלונים:
    הסתרת הכביסה המלוכלכת מפני העולם העוין לקהילה.

    נניח שהשאלון לגבי האושר מוגש מטעם ארגון "ישראלים אבל נסבלים", במימון אוניברסיטה גרמנית, ואני סבור שתוצאות השאלון ישמשו לצורך תעמולה אנטי ישראלית.
    האם אני לא אייפה קצת את התוצאות כדי לא לפגוע במדינה שלי?

    כנ"ל לגבי חרדי שיודע שהקהילה שלו מותקפת בתקשורת.

  7. מאת רונית‏:

    עידו,
    כתבת שאתה משתדל לחיות מ-2-3 אחוז מההון שלך – אשמח שתסביר לי למה התכוונת.האם ההון שאתה מדבר עליו הוא הקרן+הרווח שיש לך בבורסה?.כלומר אם יש לך 4 מיליון ש"ח בבורסה ואתה מרוויח לדבריך 20% בשנה כלומר 800000 ש"ח בשנה .3% מ-4800000 ש"ח – 144000 ש"ח לחלק ל-12 חודשים – 12000 ש"ח בחודש?
    או שהתכוונת ל – 3% מהקרן בלי הרווח?
    מה יקרה אם יהיו שנים "בעיתיות בבורסה או שתפספס באיזו מניה לא מוצלחת" – תאלץ לחיות מהקרן? נראה לי קשה עד בלתי אפשרי להצליח להרוויח 20% בשנה לאורך שנים.מהי רשת הביטחון שלך?
    רוב האנשים שאני מכירה מחלקים את תיק ההשקעות שלהם בגיל 50 ומטה ל- 70% סולידי 30% מניות ברמות סיכון שונות.מהו החלק הסולידי שלך?

  8. מאת GizM0‏:

    רונית,
    אמנם אני לא עדן אבל אני יכול לומר שכנראה שלא תחזור כל כך מהר בתקופת חיינו שנה כל כך רעה כמו 2008, שנה שעדו ועוד משקיעי ערך רבים אחרים הצליחו לשרוד אותה.
    אחד מהעקרונות של השקעת ערך הוא להשקיע בהשקעות שעומדות במבחן הערך, בכל זמן, בלי קשר למצב הרוח של מר שוקי.
    ועל כל שנה שעדו (או כל אחד אחר) מצליח להשיג תשואה של 20% – זה נותן מרווח נשימה למחיה של עוד כ-7-10 שנים רק מהרווחים באותה השנה (אם אכן עומדים ביעד של הוצאות שנתיות של 2-3% מההון)..
    מעבר לכך, קיימים מספר משקיעים אגדיים שהצליחו להשיג מעל 20% לתקופות ארוכות של עשרות שנים. כך שזה בהחלט ניתן להשגה (עם קצת יכולת, רצון וגם מזל לא יזיק), במיוחד אם מנהלים תיק קטן שאינו עולה על עשרות מיליונים.

  9. מאת עדו מרוז‏:

    גל, תודה. האמת שחשבתי על כך שהרבה מהאסונות יכולים להיות מכוסים גם אם לא קנית ביטוח – כמו שאמרת אם עברת תאונת דרכים, אז ביטוח הרכב ישלם. אם נפצעת בעבודה, אז למקום העבודה יש ביטוח. אני מניח שאותו הדבר נכון לגבי מסעדות וכו'. לא חשבתי על כך שהעיריה אחראית על נפילה במדרכה.
    נראה כי רוב הסיכון הוא על תאונות בבית, ולכן נראה לי הכי הגיוני לעשות ביטוח שכזה. ככה אתה גם יכול לבטח אורחים, שזה גם משהו חשוב (אם איזה ילד מופרע משתולל לך במדרגות).

    צאלון, הנה קצת יותר פרטים על המחקר בסוף הסיקור הזה.
    עוד משהו מעניין בסיקור הזה הוא הדוגמה שהוא נתן על התיפקוד של המוח הקידמי – שהוא החלק שהתפתח הכי מאוחר אצל האדם. גילו שאם מורידים את החלק הזה, אנשים נהיים פחות עצבנים ופחות מודאגים. אז בשנות ה-30 זה היה מקובל לעשות ניתוח ולהוציא חלק מהמוח למי שמראה חרדות רבות.
    כל כך אופייני לרפואה המערבית "המפותחת"!
    מישהו דואג יותר מדי? בואו נחתוך לו חלק מהמוח, מה כבר יכול להיות?
    הרי אין לזה שום תופעות לוואי – אחרי הניתוח אנשים מתנהגים נורמלי לחלוטין ואין פגיעה באינטיליגנציה שלהם.

    ככה עובדת הרפואה, הם חושבים שהם יותר חכמים ממליוני שנים של אבולוציה – נחתוך פה, נחתוך שם. חסר אינסולין, נזריק לגוף אינסולין בכוח וכו'.
    רק אחרי הרבה שנים מגלים את הנזק, ואז עוברים לפרקטיקה אחרת שגורמת זנק אחר, אבל יגלו את הנזק רק עוד 20 שנה, אז מה זה משנה?
    במקרה של ניתוח המוח, המטופלים התנהגו נורמלי לחלוטין. רק אחרי מספר שנים גילו שאנשים אלו אבדו את היכולת לתכנן לעתיד. לא היה להם שום מושג מה הם יעשו מחר או בחופשת הקיץ.

    רונית, בתחילת כל שנה אני בודק כמה כסף יש לי, כופל מספר זה בשני אחוז וזה התקציב שלי לשנה החדשה.
    2% זה מאוד שמרני, ולכן זאת לא בעיה לחיות מהקרן גם בשנה קשה לשוק ההון. אני מניח שאם תהיה שנה שהתיק שלי יפול בהרבה, אז אני אגדיל את התקציב שלי ל 3%-4%, זה עדיין בסדר גמור אם אני אמשיך לעשות יותר מ-20% בשנה. אפילו אם אני ארד ל-15%, זה עדיין בסדר. למעשה זה מה שעשיתי ב-2009 – חייתי על יותר מ-2% מההון שלי.

    מאז שהקמתי את הבלוג בשנת 2006 ועד סוף 2009, התשואה השנתית שלי עומדת על בערך 28% בשנה. את יכולה לראות את זה פה. השנה עוד לא נסגרה, אבל נראה שהשנה התשואה תהיה אפילו יותר גבוהה.
    את הרכב התיק שלי אני מפרסם בכל תחילת שנה, ומדווח על השינויים בדיווח החודשי שלי.

  10. מאת צאלון‏:

    עדו, לגבי הוצאת חלק מהמוח כדי לשכך חרדות – מדהים!
    (שמעתי על ניתוק בין האונה הימנית לשמאלית בניתוח אבל לא על זה).

    מספר הרהורים בנושא:

    * ההתערבות הרפואית האלימה והמזיקה בגוף מזכירה לי את ההערבות של השלטון בכלכלה לפי עצת "המומחים". בעתיד הם יידעו להסביר למה זה לא פעל כפי שציפו ולמנות את הנזקים.

    * בניגוד אליך, אני חושב שהרפואה המסורתית של שאר עמי הגלובוס לא פחות בעייתית. אני בטוח שניתן להרעיל גם בעזרת שיקויים צמחיים ואבקות סלעים צבעוניים (= מינרלים פעילים).
    (אגב, אתה מכיר את הסיפור ההיסטורי על קיסר סין שהקפיד לשתות כל יום כספית כסגולה לחיים ארוכים? מעניין מה הרופאים אמרו לו, והאם הרעיון בא מהם…)

    * אם נעזוב לרגע את הצד הרפואי וההומני ונסתכל על הצד המדעי – תודה שהופק פה ידע מרתק לגבי השיוך בין פונקציה מנטלית כמו תכנון לעתיד ובין אזור ספציפי במוח.
    (אגב, קראתי ספר בשם "מדריך למשתמש במוח" שטוען שהשיוכים האלה לא כ"כ פשוטים וגם לא זהים בין אדם לאדם).

  11. מאת צאלון‏:

    עדו, לא תיארת את ניסוי העציץ כמו שצריך. הנה מה שהכותב הפופולרי שאליו הפנית כתב (בטח גם הוא לא תיאר כמו שצריך…):

    באחד המחקרים נתנו החוקרים עציץ לדיירים הקשישים בבית אבות מקומי. הם אמרו לחצי מהדיירים שהשליטה בטיפול בצמח והשקייתו נתונה בידיהם (קבוצת שליטה גבוהה); לשאר הדיירים נאמר שאיש צוות יטפל בצמח (קבוצת שליטה נמוכה). כעבור שישה חודשים נמצא ש-30 אחוז מהדיירים בקבוצת השליטה הנמוכה מתו, בהשוואה ל-15 אחוז בלבד מבין הדיירים בקבוצת השליטה הגבוהה.

    (צאלון: ועכשיו לא לגמרי ברור לי אם מדובר בעציץ אחד לכולם או עציץ לכל קשיש – במקרה של טיפול משותף של הקשישים בעציץ משותף יש לקחת בחשבון את השפעת האינטראקציה החברתית ביניהם).

  12. מאת עדו מרוז‏:

    כן, אתה צודק, לא תיארתי את הניסוי במדוייק. הסיבה לכך היא שכתבתי מהזכרון, וגם המקור שלי היה שונה מהלינק שנתתי כאן. זכרתי שדובר בניסוי שבדק את ההשפעה של טיפול במישהו על תחולת החיים, אבל הניסוי בדק בעצם את ההשפעה של השליטה בחיים על תוחלת החיים.

    בקשר לרפואה המערבית מול הסינית – הסינים בחיים לא היו מוציאים למישהו חתיכה מהמוח, או נותנים לכל ילד שובב רטלין. הרפואה הסינית מבינה שלכל התערבות בגוף יש השלכות. זה מצחיק שדווקא המערב עם כל המדע ותאוריית הכאוס, לא מבין שלכל התערבות בגוף יש מחיר. הרפואה הסינית היא יותר הוליסטית. כשרופא מערבי רוצה לרפא לך את הכבד, הוא יסתכל רק על הכבד. לא איכפת לו אם תהליך הריפוי יפגע לך בריאות או בכיבה. כל המטרה שלו היא לרפא את הכבד – זאת ההתמחות שלו, והוא לא יודע הרבה מעבר. הרפואה הסינית מסתכלת לגמרי אחרת על העניין. הרפואה הסינית לא תראה את הבעיה בכבד, אלא בעיה בכל הגוף. בנוסף לכך, רוב התרופות הסיניות לא נלחמות במחלה, אלא מחזקות את הגוף – כדי שהוא יוכל להלחם יותר טוב.
    הגישות לגמרי שונות. ולדעתי הגישה של הרפואה הסינית הרבה יותר חכמה ומתקדמת מהרפואה המערבית. לכן שום התקדמות טכנולוגית לא תשפר את הרפואה המערבית, כי הבסיס הפילוסופי שלה שגוי לגמרי.

    כמובן, שלרפואה המערבית יש יתרונות בתחומים מסויימים – כמו למשל טראומה. אם הייתי מאבד רגל בתאונה, דיקור לא ממש היה עוזר לי. אבל בכל מה שקשור למחלות, הרפואה הסינית יותר מפותחת מהרפואה המערבית.
    בכל אופן, אני לא מבין גדול ברפואה סינית, ואם הייתה לי מחלה רצינית, אני בספק אם הייתי פונה לרפואה הסינית – אולי כן, אבל הייתי מחפש רופא ממש טוב. מה שבטוח זה שלא הייתי פונה לרפואה מערבית כמעט עם שום מחלה.
    לדעתי הרפואה הכי טובה זאת רפואה מונעת – הכי פשוט זה להמנע ממחלות ע"י אורך חיים בריא, ולא לנסות לתקן את הגוף אחרי שנים של הזנחה.

  13. מאת עדו מרוז‏:

    כתבה בכלכליסט על ירושות ועזרה לילדים.
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3465023,00.html

  14. מאת ליאת‏:

    עידו,
    כמה לך היה בשנה בה החלטת לפרוש בשנת 2008 בגיל 36? לפי דבריך את הג'וב הרציני הראשון שלך קיבלת בגיל 28 בשנת 2000, והמשכורת שלך היתה ממוצעת ביחס להי-טק. כלומר ב-8 שנות עבודה צברתם מספיק מחסכונות והשקעות כדי לפרוש? לפחות חצי מיליון דולר USD? איך זה ניתן לעשות, לא משנה כמה חיים בחסכנות, אלא אם כן יש מקורות משמעותיים נוספים להון מעבר לעבודה (כמו ירושה או מתנה)? האם היו לך תשואות יותר גדולות מ-30% בשנים 2000-2006? האם ההכנסה היחידה שלכם (כמשפחה) כיום היא רק מההשקעות שלך או שיש תזרימי מזומנים נוספים (אם אתה עובד בנוסף כעצמאי, מנהל קרן השקעות, או אשתך עובדת, או מעסקים ו/או נכסים אחרים). מה לגבי הפרשות לפנסיה. בעבודה חלק משמעותי מופרש לקרן פנסיה. האם אתה כעת לא מפריש לפנסיה אלא מתכנן שההון שאתה משקיע ישמש לפנסיה?
    מה לגבי ביטוח אי כושר עבודה. מי שעושה פנסיה יש גם ביטוח אודן כושר עבודה,אם עקב פגיעה פיזית/מוחית נפגע כושרו לעבוד, ביטוח הפנסיה מכסה לו קצבה חודשית לכל החיים. האם יש לך ביטוח למקרה חס ושלום שתאונה תפגע ביכולות המנטאליות (היה לי קולגה שעבר התקף שבץ בגיל מתחת 40 ונאלץ להפסיק את עבודתו).
    בנוסף, האם קניתם דירה ויש לכם משכנתא? לרוב האנשים שאני מכירה בארץ, אפילו עם משכורות מכובדת, בקושי הצליחו לגייס הון מינימום (20%) לקניית דירה ובנוסף משלמים תשלומי משכנתא כך שאין כמעט הון נזיל אפילו בהתקרב לגיל 40. ולמי שלא קונה דירה עדיין צריך לשלם שכר דירה משמעותי. ואחרי הוצאות למחיה לא נשאר הרבה מה לחסוך.
    ליאת

  15. מאת עדו מרוז‏:

    ליאת, את יכולה לראות את התשואות שלי מאז מ-2006 – אז התחלתי לכתוב את הבלוג הזה כאן.
    ב-2000-2002 התשואות שלי היו נוראיות, כי עוד השקעתי בלי להבין יותר מדי והמפולת בנסד"ק ריסקה אותי. מאז שקניתי את הספרים של פיטר לינץ', התשואה שלי עלתה פלאים. ב-2003-2005 התשואות שלי היו מאוד גבוהות.

    אין לנו ביטוחים וגם לא דירה.
    בתקופה שעבדנו כשכירים, חסכנו בערך 50% ממשכורות הברוטו שלנו. גם אני מכיר אנשים שמרוויחים הרבה ולא מצליחים לחסוך. הכל עניין של דחיית סיפוקים. מי שחכם לדחות סיפוקים כשהוא צעיר (בגילאי 20), לא יצטער על כך כשהוא יזדקן.

  16. מאת ליאת‏:

    וואו,
    50% מברוטו? איך אפשרי? או התכוונת נטו?
    אני חושבת
    50% מנטו זה קשה, אבל אולי אפשרי עם אורח חיים צנוע ומשכורת טובה.
    אבל עבור משכורת עשירון עליון, משכורת הי טק נאה למתכנת בארץ, של נגיח 25000 ש"ח ברוטו , אחרי הפרשות עובד+מעביד רגילות לפנסיה,קרן השתלמות, ביטוח לאומי, ומס הכנסה, הנטו הוא 15,400 ש"ח.
    (אם מקבלים גם רכב,זה בונוס אך בד"כ הברוטו יהיה קצת יות נמוך והנטו למעשה עוד יורד בכ- 1000כ-ש"ח u כי יש מס על שווי הרכב. לצורך העניין נניח שאין רכב)
    אז כדי לחסוך 50% מהברוטו, זה אומר לחסוך 12500. נאמר נכלול בזה גם את קרן ההשתלמות שהיא 7.5% כלומר 1900 ש"ח. זה אומר שצריך לחסוך מהנטו עוד
    10600 ש"ח, כלומר לחיות על 4800 ש"ח שנשארים. נגיד שהאשה עובדת ומוסיפה עוד3000 ש"ח אחרי שהיא שמה גם בצד לחיסכון. שכר דירה לדירה צנועה 2 חדרים בגוש דן כ- 3000 ש"ח. נשארים 4800 ש"ח – לכלכל משפחה עם ילדים. אוכל, לבוש, תחבורה/דלק, מעון/גן לילדים (האשה עובדת), חופשה אחת בשנה. אולי טיסות (עם חי בהונג קונג ומבקר פעם בשנה בארץ או בסין). לא רואה איך ניתן.
    אלא אם כן- מה המיסים בהונג קונג? ועלות המחיה? שכר דירה? נראה לי אפשרי רק אם המיסים הרבה יותר נמוכים, ו/או עלות המחיה הרבה יותר נמוכה.
    בנוסף לגבי השקעות, בארץ יש כיום מס של 25% על רווחי הון (בשנה שעברה היה 20% ועכשיו עלה ל-25%). כלומר אפילו משקיע טוב מאוד שעושה 20% תשואה בשנה, אחרי מיסים התשואה היא 15%. בריבית דריבית זה הפרש עצום.

  17. מאת עדו מרוז‏:

    המס בהונג-קונג מאוד נמוך.
    קודם כל אין את כל המסים העקיפים. אין גם מס לביטוח לאומי.
    מס ההכנסה המקסימלי עומד על 17% (או 15% תלוי איך מחשבים). וזה רק למי שמרוויח ממש הרבה.

    אני הרווחתי 500 אלף הונג-קונג דולר בשנה, שזה בערך 250 אלף ש"ח בשנה. זה יוצא 20 אלף ש"ח לחודש, כי יש גם משכורות 13. בד"כ משכורת ה-13 הולכת לשלם את המס, אבל לי נשאר תמיד עודף. את המס משלמים רק בסוף השנה על כל השנה, ופורסים את זה לשני תשלומים.

    אני לא זוכר בדיוק את המדרגות והן גם משתנות קצת כל שנה. אבל זה הולך בערך ככה:
    על ה-130 אלף הראשונים לא משלמים מס.
    על זה אפשר להוסיף את העודף של הבן זוג. למשל עם בן הזוג הרוויח רק 100 אלף, אז 30 אלף עוברים אלי, ואז אני לא משלם על ה-160 אלף הראשונים. אם הבן זוג לא עבד, אז אני לא משלם על ה-260 הראשונים וכו'.

    אח"כ על כל ילד מקבלים זיכוי של 30 אלף (או 40 אני לא זוכר). אז אם יש לך 3 ילדים אז יש פתור על הכנסה של עוד 90 אלף דולר בשנה.

    אח"כ יש עוד איזה פתור על תשלום שכ"ד וגם פתור על חלק מההפשרות לפנסיה.

    בנוסף, כל שנה הממשלה מחלקת סוכריות לתושבים כי כמעט כל שנה יש עודף תקציבי מאוד גדול. הייתה למשל שנה מסויימת שהממשלה שלמה את חשבונות החשמל של כל התושבים – עד תקרה של 100 דולר בחודש (או משהו כזה).
    השנה הממשלה נתנה מתנה של 6,000 דולר הונג-קונגי לכל תושב. (גם אנחנו קיבלנו למרות שאנחנו גרים היום בבייג'ינג).

    בשנה שנולד הבן הקטן שלי, הממשלה נתנה זיכוי מס ענק למי שהוליד ילד באותה השנה. באותה השנה אשתי לא עבדה, אז יצא לי לשלם מס ממש ממש מגוכך – אולי 4,000 או 6,000 דולר הונג-קונגי על כל השנה.

    חוץ מזה בהונג-קונג אין מכס על שום דבר למעט רכב, דלק וסיגריות. אז דברים שם לא יקרים. יש שם תחבורה ציבורים מעולה (שכמובן פעילה 365 יום בשנה), אז לא צריך רכב – משהו שעוזר מאוד לחסוך.
    בהונג-קונג גם אין מס על רווחי הון או מס על דיבידנדים. אין גם ארנונה. אין אגרה לרשות השידור וכל השטויות האלו.

    הדבר היחידי שממש ממש יקר שם זה דיור. בכלל בלי פרופורציות לארץ. שכירות של דירה יפה של נגיד 120 מ"ר – יכולה לעלות בקלות 20-40 אלף ש"ח בחודש.

    לכן ההונג-קונגים חיים בדירות ממש קטנות. זה נורמלי בשביל משפחה של שלוש נפשות לגור בדירה של 30 מ"ר. 50% מהתושבים גרים בדיור ציבורי – שם השכירות מאוד נמוכה.
    אנחנו גרנו בדירה יחסית גדולה – 100 מ"ר אבל בבניין מאוד ישן ובמקום רועש, והיה לנו מזל שנכנסנו לדירה בדיוק כשהשכירות הייתה בשפל. בעל הבית שלנו היה נחמד, ולא העלה לנו את השכירות יותר מדי.

    בהונג-קונג התפשרנו מאוד על הדירה בה גרנו. זאת לא הייתה דירה שרוב הישראלים עם ילדים היו מוכנים לשקול לגור, אבל לנו זה היה מעולה, כי חוץ מדירה החיים בהונג-קונג לא יקרים, אז הצלחנו לחסוך הרבה.

סגור לתגובות.