מתחילת השנה ה SPY ירד ב-0.6% ה DIA ירד ב 0.7% וההאנג-סנג ירד ב-5.4%. התיק שלי שומר על טריטוריה חיובית עם עלייה של 4.6%.

דוחות ודיווחים

האכזבה החודש באה מכיוונה של טרוול-סנטרס (סימול TA). הדוח של הרבעון האחרון של שנת 2009 היה ממש גרוע. TA הפסידה כמעט 50 מליון דולר ברבעון. נכון לתחילת השנה, החברה כבר חייבת 100 מליון דולר דמי שכירות, וגרוע מזה – החברה החליטה להמשיך ולדחות את תשלום דמי השכירות, דבר שיעלה לה ביותר מ-12 מליון דולר ריבית בשנה. בניכוי דמי השכירות, לחברה נשארו רק 50 מליון דולר במזומן. עוד רבעון אחד כמו הרבעון האחרון, וכל המזומן יימחק. למעשה, בשיחת הוועידה שלאחר פרסום הדוחות מנכ"ל החברה אמר שהמצב בינואר-פברואר לא השתפר.

בנוסף לדוח הגרוע, שיחת הוועידה השאירה עלי רושם רע מאוד. המנכ"ל מנה שלוש סיבות מדוע הם החליטו לדחות את תשלומי השכירות, וכל סיבה הייתה יותר מטומטמת מקודמתה. TA היא דוגמה מעולה לאיך הנהלה טיפשה יכולה להרוס עסק טוב. לדעתי TA הולכת לאט אבל בטוח לפשיטת רגל. זה אולי ייקרה עוד שנה ואולי עוד שנתיים, אבל יש לי הרגשה שהחברה הזאת תימחק. בקיצור, החלטתי לצאת מהמניה, ומכרתי את כל המניות שלי תמורת 3.51$-3.52$. סך הכל הפסדתי 20% על ההשקעה הזאת. לא נעים, אבל גם לא כל כך נורא.

כבר למדתי שחשוב מאוד לדעת לחתוך הפסדים ולצאת. אני לא מתכוון שצריך לצאת מכל מניה שהמחיר שלה נחתך – מי שעקב אחרי ב-2008 יודע שנשארתי מושקע במניות גם בתקופה קשה זו למרות כל הכאב. אבל כאשר מגלים שמניה מסוימת כבל לא אטרקטיבית כמו בעבר, או כאשר הסיכון במניה עולה משמעותית על הסיכוי להרוויח, כדאי למכור – אפילו אם אתה מופסד. למשל, במקרה של TA, אם אני באמת מאמין שיש סיכוי גדול שהחברה תלך לפח הזבל בעוד מספר שנים, אין שום סיבה להישאר מושקע בה רק בשביל לקוות שאולי היא תעלה ב-20%-30% כדי שאני לא אצא בהפסד. עדיף פשוט לחתוך את ההפסד ולעבור להשקעה כדאית יותר – נגיד CMLS או CASH. אם למשל CMLS תעלה פי 2 או 3, אז זה ימחק לי את ההפסד שרשמתי בהשקעה ב TA.

מטה (סימול CASH) פרסמה דוח לרבעון הראשון של השנה הפיננסית. לא היו כאן הרבה הפתעות. סך הכל דוח לא רע, אבל גם לא היה בו שום דבר שהפיל אותי מהכיסא. חטיבת הכרטיסים (קרי MPS) ממשיכה לצמוח בקצב מסחרר, והחברה ממשיכה להחליף כסף יקר בכסף זול – כלומר היא מחליפה פיקדונות עליהם היא משלמת ריבית, לכסף שטעון בכרטיסים – עליו היא לא צריכה לשלם ריבית. ברבעון האחרון החברה הפרישה 4.7 מליון דולר לחובות מסופקים. חלק גדול מסכום זה הוא סכום חד פעמי שנובע מחוזה שחתמה החברה עם חברת החזרי מס. עם חתימת החוזה CASH רושמת את כל ההפסדים שהיא צופה מחוזה זה, אבל ההכנסות מחוזה זה יתפרסו על פני כל השנה (ובמיוחד ברבעון הבא). כך שהרבעון הבא כנראה יהיה הרבה יותר טוב.

אומנם אני כבר לא מחזיק יותר במניות ETM, אבל תמיד כדאי להמשיך ולעקוב אחרי החברה – במיוחד כשאני עדיין מחזיק בחברות רדיו אחרות. הדוח של החברה היה מצוין לפי דעתי. החברה הולכת להרוויח 40 מליון דולר או יותר ב-2010 – וזאת בהליכה. כשקניתי את המניה, שווי השוק שלה עמד רק על 150 מליון דולר. ספגתי הרבה אש על ההשקעה הזאת מחלק מהקוראים. אבל בסופו של דבר ההשקעה במניה זו התבררה כהשקעה חכמה. ETM תמשיך להפחית את החוב בקצב מהיר גם השנה, כך שבסוף 2010 החברה כבר לא תהיה כל כך ממונפת, תרוויח במקרה הגרוע 40 מליון דולר וכל זאת בתעשייה שלא מצריכה השקעות מרובות בעסק.

בשיחת הוועידה הנהלת החברה נשמעה מאוד אופטימית. הם אמרו שדצמבר היה החודש הכי טוב ברבעון, ושמגמת השיפור נמשכה גם בינואר ובפברואר. אלו חדשות מעולות גם לחברות הרדיו האחרות. במיוחד לאור העובדה שהרבעון הראשון של השנה תמיד נחשב לרבעון החלש בתעשיית הרדיו. אחרי דוח זה אני הרבה יותר אופטימי לגבי ROIAK ו CMLS. כבר עשיתי הרבה מאוד כסף על מניות הרדיו, אבל אני מאמין שנשאר בהן עוד קצת מיץ שאפשר לסחוט. כיוון שעוד לא יצאתי מ ROIAK ו מ CMLS אני עדיין לא מסכם את ההשקעה שלי בחברות הרדיו, אבל כשיגיע היום אני לא אצטנע

סאונדוויל ממשיכה במסע ההתרחבות שלה בסין. הפעם החברה קנתה אדמה בעיר ג'או-צ'ינג שבחבל גווג-דונג.

הבועה בסין

קיבלתי מספר תגובות מודאגות בקשר להשקעות שלי בסין ובהונג-קונג. נראה שהאמונה, כי בסין ישנה בועת נדל"ן גדולה, תופסת לה מאמינים רבים. אז מה דעתי בעניין?

קודם כל – אין לי ספק שיש בועת נדל"ן. אני חושב שגם כתבתי על כך בחודשים האחרונים. מעבר לבועת הנדל"ן, יש בסין גם בועת תשתיות מאוד גדולה, ואני חושב שגם על זה כתבתי כאן בעבר. עכשיו השאלה היא איך זה ישפיע על המניות שלי. זה דבר שאני חושב עליו די הרבה, ואין לי ממש תשובה חד משמעית. החשיפה שלי ישירות לנדל"ן בסין היא לא גדולה. עיקר החשיפה היא דרך צ'יני (סימול 216). אבל צ'יני קנתה את הנכסים שלה לפני מספר שנים, כאשר מחירי הנדל"ן היו נמוכים משמעותית ממחירם היום. כך שגם אם מחירי הנדל"ן בסין יירדו בחצי ואפילו ב-60% או 70%, צ'יני תשרוד את המשבר בקלות.

שאר החשיפה שלי לנדל"ן בסין היא דרך חברות נדל"ן הונג-קונגיות שחשופות גם לסין. אבל לכל אלו יש רק חשיפה קטנה לסין. במקרה של סאונדוויל למשל, לא רק שהחשיפה שלה לא גדולה, אלא שעל פניו נראה שהיא קנתה נדל"ן במחירים סבירים מאוד. למשל הרכישה האחרונה שלה בעיר ג'או-צ'ינג – היא קנתה את הקרקע בפחות מ-1000 יואן למ"ר (בערך 500 ש"ח למ"ר). היא צופה עלות פיתוח של פחות מ-2,000 יואן למ"ר. כלומר העלות שלה תהיה בסביבות ה 3,000 יואן למ"ר (כ 1,700 ש"ח למ"ר) שזה באמת לא הרבה. תחשבו שבערים כמו בייג'ין או שנחאי המחירים כבר עוברים את ה-30,000 אלף יואן למ"ר – כלומר פי 10 ממה שיעלה לסאונדוויל לפתח בג'או-צ'ינג.

חוץ מזה, כשחישבתי את השווי של סאונדוויל לא נתתי שום ערך לפעילות שלה בסין. כך שגם אם היא תפסיד 100% על ההשקעה שלה בסין, היא עדיין שווה לפחות 15$ למניה לדעתי. כמובן שמצב זה ישתנה אם החברה תמשיך להשקיע סכומים גדולים בסין.

כשבועת הנדל"ן בארה"ב התפוצצה, לא רק הנדל"ן נפגע אלא מעגלים רבים מסביבו – מבנקים, דרך חברות למוצרי-בניה עד שזה פגע בסוף בכל הכלכלה. לכן חשוב להביא בחשבון את הסבירות שכשבועת הנדל"ן תתפוצץ היא תפיל את כל הכלכלה הסינית. כל אחד יכול לנחש לבד מה הסבירות של תרחיש כזה. לדעתי זה לא יקרה. אני מאמין שהכלכלה הסינית תסבול מהתפוצצות הבועה, אבל קשה לי לראות מצב של מיתון, ובטח לא מיתון קשה.

הייתי מתרחק מחברות שקשורות באופן ישיר לתשתיות בסין – כמו למשל חברות שמייצרות מלט או ברזל. אבל אני מאמין שההשפעה על חברות כמו טאי-פינג תהיה קטנה יותר. בכל מקרה, כמו תמיד, חשוב לקנות חברות זולות, כך שגם אם תהיה מפולת בסין, טווח הביטחון יגן עליך כמשקיע. בדיוק כמו במקרה שציינתי על צ'יני – גם אם הנדל"ן בסין יירד ב-50%, המניה עדיין תהיה זולה.

לסיכום – הבועה בסין אכן מטרידה אותי, אבל בגלל שקשה לדעת מה תהיה ההשפעה על סין כשהיא תתפוצץ, אני משאיר את ההשקעות שלי בסין כל עוד אני מאמין שיש טווח-ביטחון די גדול. ללא קשר לניתוחי מאקרו, כ-50% מהתיק שלי מושקע כיום בארה"ב, וזאת החשיפה הכי גדולה שלי לאמריקה מאז 2005 או 2006. אם באמת יזרום דם ברחובות סין, אולי תהינה הזדמנויות כניסה נדירות לחלק מהחברות הסיניות ששמתי עליהן עין כבר מזמן, אבל אף פעם לא נכנסתי בגלל תמחור.

תנודות בתיק

חוץ מהיציאה שלי מ TA עליה דיווחתי למעלה, מכרתי גם את כל המניות שנשארו לי בגרייט-צ'יינה (סימול 141) תמורת 1.13$. תכננתי לקנות מניות של טאי-פינג במקום, אבל קרה לי משהו שעוד לא קרה לי בעבר – קונים בלבד. בצד של הקונים הייתי בחברה טובה, אבל הצד של המוכרים נשאר ריק לגמרי. היו מספר ימים שאיזה ילד ניסה למכור מספר מאוד קטן של מניות תמורת מחיר מאוד גבוה – וזהו – הצד של המוכרים היה שקט מאוד. אני מקווה שכמה מוכרים יתעוררו עכשיו כשנגמרה חופשת ראש השנה הסיני.

בנוסף לזה החלפתי קצת מניות של ROIAK במניות של CMLS. מכרתי ROIAK תמורת 3.43$, 3.51$, 3.44$ ו 3.3$. קניתי CMLS תמורת 2.53$, 2.38$, 2.4$ ו 2.62$.

CMLS נראית קצת יותר זולה מ ROIAK. כרגע בערך 14% מהתיק שלי מושקע ב ROIAK ו 10% מושקע ב CMLS. כלומר רבע מהתיק שלי נמצא בשתי חברות רדיו אלו. ביחד עם סאונדוויל, וולס-פרגו, טאי-פינג ומטה, מניות אלו תופסות כמעט את כל התיק שלי.

אני רוצה להזכיר לקוראים שהבלוג הזה מיועד לתעד את ביצועי ההשקעות שלי, ולחלוק מניסיוני כמו גם מהטעויות שלי. אני לא ממליץ על אף אחת מהמניות המוזכרות כאן. כמו כן, אני עלול למכור (או לקנות) מניות זמן קצר לאחר שקניתי (או מכרתי) אותן, וזאת מבלי לדווח על כך כאן.

חודש שעבריי      ייחודש הבא

מה היא הדרך הבטוחה להתעשר?

לשים קצת כסף בתעודת סל של מניות ולחיות כמה מאות שנים.

פיטר לינץ' בספרו One Up On a Wall Street מביא דוגמה מהעבר השחור של הקולוניאליזם האירופי. בשנת 1625 מכרו האינדיאנים שגרו במנהטן את האי לקבוצת מתיישבים הולנדים תמורת סכום זעום של 24$. אין ספק שהאדם הלבן ניצל את בורותו של היליד האמריקאי, וקנה אותו בזול. נכון?

בואו נראה. נניח שבאותה תקופה היה שוק הון מפותח כמו היום, והאינדיאנים יכלו להשקיע את כספם בתעודת סל. אם הם היו משיגים תשואה נומינלית של 8% בשנה, אחרי 362 שנה (הספר נכתב בשנת 1987) 24$ היו צומחים להם לסכום מדהים של 30 טריליון דולר. בשנת 1987 כל הנדל"ן במנהטן הוערך בכ-28 מיליארד דולר. כלומר האינדיאנים היו יכולים לקנות בחזרה את כל האי מנהטן, ולהישאר עם עודף של יותר מ-29 טריליון דולר. יותר ממספיק בשביל כמה בירות לחגוג את טיפשותם של ההולנדים.

כל עוד אין פריצת דרך במדע אשר תנפץ את תקרת הזכוכית של 120 שנה שנכפתה עלינו מימי נוח, נוכל רק לפנטז על חיים ארוכים ועל עושר של טריליוני דולרים. בינתיים בואו נחזור לקרקע המציאות, ונבדוק את החשיבות של הזמן בפרספקטיבה של חיסכון במשך עשרות שנים.

דוגמאות מהחיים

בואו ניקח שתי דוגמאות מחיי היום יום שיכולות להמחיש לנו את החשיבות של חיסכון מגיל צעיר.

גב' לוי סיימה את הלימודים באוניברסיטה בגיל 25, והתחילה לעבוד. מיד עם קבלת העבודה הראשונה שלה, החלה גב' לוי לחסוך כל חודש 2,000 ש"ח. לגב' לוי עוד לא הייתה משפחה, ולכן, למרות משכורת התחלתית נמוכה, היא חיה בצמצום ולכן הצליחה לחסוך. במשך השנים היא התחתנה הולידה ילד ראשון. בד בבד המשכורת שלה גם עלתה, ולכן היא הצליחה להמשיך בחסכון של 2,000 ש"ח כל חודש עד גיל 35.

בגיל 35 בהריון שני החליטה גב' לוי להפסיק לחסוך. עם ילד אחד ושני בדרך, העדיפה גב' לוי להשקיע יותר בחוגים ובילויים לילדים. היא אומנם לא נגעה בחסכון שצברה, אבל מאז ועד גיל 67 היא לא הוסיפה עוד לחסכון.

מר כהן התנהל בצורה שונה. גם הוא סיים לימודים בגיל 25 וישר התחיל לעבוד. אולם, בניגוד לגב' לוי, מר כהן העדיף ליהנות כמה שיותר מהחיים כל עוד הוא צעיר. הוא נהג לאכול במסעדות ולטוס כל שנה לחו"ל. במשך 10 שנים מר כהן לא חסך אגורה, אולם בגיל 35, עם שני ילדים, החל מר כהן לדאוג יותר לעתידו, ולכן החליט לחסוך כל חודש 2,000 ש"ח. במשך 32 שנה מר כהן חסך בקפדנות כל חודש 2,000 ש"ח. סך הכל ברור שהוא הפקיד כמות גדולה יותר של כספים מאשר גב' לוי, אבל למי משניהם היה יותר כסף בגיל פרישה?

בואו נניח שגב' לוי ומר כהן השקיעו באותו אפיק השקעה – נגיד תעודת סל של מניות, והשיגו תשואה נומינלית ממוצעת של 7% בשנה. בגיל 67 מר כהן הצליח לחסוך סכום של 2.8 מליון ש"ח. לעומתו, גב' לוי הצליחה לחסוך 3.2 מליון.

כלומר, למרות שמר כהן חסך במשך 32 שנה וגב' לוי חסכה רק במשך 10 שנים, הצליחה גב' לוי לצבור סכום גבוה מאשר מר כהן. כל זאת בזכות העובדה שגב' לוי החלה לחסוך בגיל מוקדם יותר. דרך אגב, אם גב' לוי הייתה מתמידה בחיסכון של 2,000 ש"ח מגיל 25 עד גיל 67, היא הייתה צוברת סכום מרשים של קצת יותר מ-6 מליון ש"ח. הרבה יותר מאשר מר כהן אשר התחיל "רק" עשר שנים אחריה.

סיכום

רוב האנשים חושבים שבשביל לצבור סכום כסף נאה עד לגיל פרישה צריך פשוט למצוא עבודה מכניסה. משכורת גבוהה היא אומנם חלק חשוב ביצירת הון, אולם היא מהווה רק חלק אחד מפזל שמורכב מ-4 חלקים. שלושת החלקים האחרים לא פחות חשובים והם:

1 – חיסכון – מי שרק מרוויח ולא חוסך, לא ממש צובר הון.

2 – תשואה – ככול שהכסף שנחסך ישיג ריבית גבוהה יותר, כך הוא יגדל מהר יותר. באותה נשימה חשוב להזכיר לקוראים לשים לב ולא להשקיע באפיקים מסוכנים.

3 – זמן – ככול שמתחילים לחסוך מוקדם יותר, כך הכסף צומח לסכומים משמעותיים יותר.

אחרי שדיברנו על החשיבות של הכנסה גבוהה ושל חיסכון, הגיע הזמן לדבר על הסוד הגדול של העשירים – תשואה.

איינשטיין אמר שהכוח הכי חזק ביקום הוא ריבית דריבית. אבל מה שאיינשטיין ידע כבר אז, רבים גם היום עוד לא מבינים. הבורות של האדם הרגיל לגבי הכוח הגדול של התשואה תמיד מפתיעה אותי. אני זוכר שכשרק נכנסתי לתחום של השקעות ערך וקראתי את פיטר לינץ', התלהבתי מאוד מהעובדה שניתן להרוויח תשואה של עשרה אחוזים או יותר בשנה. יום אחד דיברתי עם עובד בכיר בחברה. העובד היה מנהל פיננסי בתפקיד די בכיר, וסיפרתי לו על הספר של פיטר לינץ'. הפתיעה אותי מאוד העובדה שלמרות שעובד זה מרוויח משכורת מאוד גבוהה, הוא פשוט שם את הכסף שלו בתכנית חיסכון בבנק. כששאלתי אותו מדוע הוא לא משקיע בבורסה (במיוחד לאור העובדה שהוא שוחה בכל העניין של כספים ודוחות כספיים), הוא ענה לי "מה כבר ההבדל הגדול אם אני ארוויח 4% בשנה או 8% בשנה". אני כמעט נפלתי מהכיסא.

למרות שבאותה תקופה לא הבנתי כלום בשוק ההון, הכרתי טוב מאוד את הכוח של התשואה. הייתי יושב שעות, משחק במחשבון של MSN ומחשב כמה כסף יהיה לי בעוד מספר שנים, אם אשיג תשואה שנתית של 10%, 12% או יותר טוב – 15%. כבר אז ידעתי שההבדל בין 4% בשנה לבין 8% בשנה הוא עצום.

בואו נעזור למנהל הכספים, ונחשב בשבילו כמה כסף הוא מפסיד בגלל הבורות שלו. (בחישוב הנ"ל כמו בכל החישובים פה אני מתעלם ממסים). נניח שבאותה תקופה הוא כבר הצליח לשים בצד מאה אלף דולר, וכל חודש הוא מסוגל לחסוך עוד 4,000$ (סכום סביר לעובד בכיר כמוהו). עם תשואה של 4% בשנה, עוד 30 שנה לאיש הכספים יהיו 3.1 מליון דולר, אבל עם 8% בשנה, הוא ישב על 7 מליון דולר. יחי ההבדל הקטן!

העצלות שלו או הבורות שלו גורמים לו להפסד של כ-4 מליון דולר. למעשה הריבית שהוא ירוויח אם הוא ישיג תשואה של 8% בשנה, תגיע לסכום אגדי של 5.5 מליון דולר. וזאת בהשוואה ל-1.4 מליון בלבד שהוא יחסוך באותה תקופה. יתרה מזאת – סביר להניח שה 5.5 מליון הוא סכום גבוה יותר מאשר תהיה המשכורת שלו לאורך אותה תקופה של 30 שנה. כלומר איש הכספים הנכבד מוכן לעבוד קשה מאוד כל יום מצאת החמה עד צאת הנשמה, אבל הוא אינו מוכן לבצע כמה פעולות פשוטות אשר יניבו לו סכומי כסף גדולים יותר.

זה משהוא שאף פעם לא הבנתי. איך אנשים מוכנים לעבוד כל כך קשה בשביל הכסף – פעמים רבות בעבודות שהם שונאים, אבל הם לא מוכנים להשקיע פרומיל מזמנם בשביל לנהל את הכסף שלהם. וזאת למרות שניהול הכסף יכול להוות הכנסה לא קטנה בכלל, אולי אפילו יותר גדולה מההכנסה מעבודה.

העשירים חושבים אחרת

אני תומך נלהב של חסכנות. כמו שציינתי בפוסט הקודם, חסכנות היא דבר הכרחי בשביל רובנו על מנת לצבור הון סביר. כמו כן גם משכורת גבוהה יכולה לעזור. אבל האמת היא שאנשים עשירים לא הגיעו לאן שהגיעו בגלל משכורת גבוהה או בגלל חסכון.

כמה מעשירי העולם היו שכירים שחסכו חלק נכבד ממשכורתם, ושמו את הכסף בתכנית חסכון?

רוב העשירים מבינים טוב מאוד את עניין התשואה. בשביל להתעשר צריך למקסם כמה שיותר את התשואה. עשירי העולם משקיעים את כספם בעסק שלהם, בבורסה או בנדל"ן. אתם לא תמצאו הרבה עשירים שיושבים על תכניות חיסכון, או שמים מליוני דולרים בפק"ם.

אני רוצה לשתף אותכם בשיחה שהייתה לי לפני מספר שבועות עם חברה טובה שלנו. בעלה של החברה הוא בכיר בחברה תעשייתית אירופאית, ומרוויח משכורת מאוד גבוהה. שני בני הזוג הם סינים שכילדים, כמו כל הדור ההוא, גדלו בתנאי עוני. השניים הצליחו יפה מאוד לאורך השנים. לא רק שהם הרוויחו משכורות יפות אלא שהם גם ידעו לחסוך יפה, ולכן הגיעו לסכום די נכבד של כסף. בשיחה שלי עם החברה (נקרה לה גב' צ'ן), סיפרתי לה ששמתי לי מטרה להגיע לסכום כספי מסוים תוך 10 שנים או פחות. הסכום הזה הוא בערך פי 5 ממה שהיה לי באותו זמן, ובערך פי 2.5 מהכסף שיש לגב' צ'ן.

גב' צ'ן אמרה – וואו זהו סכום מאוד נכבד.
הפתיע אותי שהיא חשבה כך, במיוחד לאור העובדה שיש לה פי 2 יותר כסף מאשר לי. אבל לאחר מכן חשבתי על כך, והבנתי מדוע גב' צ'ן התלהבה מהסכום. קו המחשבה של גב' צ'ן הוא כזה – בעלי עבד קשה מאוד במשך עשרים שנה בשביל שנגיע לאן שהגענו. לאורך רוב התקופה הזאת לא היו לנו ילדים, אז הצלחנו לחסוך יפה. עכשיו בשביל להכפיל את הכסף הזה, בעלי צריך לעבוד עוד 20 שנה, וגם זה לא בטוח, כי אנחנו עוד צריכים לשלוח את הילדים שלנו לאוניברסיטה.

קו המחשבה של גב' צ'ן שונה מאוד משלי. אני חושב במושגים של תשואה ולא במושגים של חסכון. כשחושבים במושגים של תשואה, העולם נראה אחרת לגמרי. קו המחשבה שלי הוא – עם 20% תשואה שנתית אני צריך פחות מ-9 שנים להכפיל את הכסף שלי פי 5. לכן זה אפשרי לעשות זאת תוך 10 שנים.

מי שחושב במושגים של תשואה אינו מתייחס לסכום הכספי אלא רק לאחוזי התשואה. כלומר, מבחינתו להגדיל את הכסף מעשרת אלפים שקל למאה אלף שקל, זה בדיוק אותו הדבר כמו להגדיל את הכסף ממילון לעשרה מליון. פי עשר זה פי עשר, והסכום הנדון אינו רלוונטי. רוב האנשים, לעומת זאת, חושבים במונחים של חסכון, ולכן מבחינתם להגדיל את הכסף ממליון לשני מליון, הרבה הרבה יותר קשה מאשר להגדיל את הכסף ממאה אלף למאתיים אלף.

דוגמה ריאלית

למרות שאני חושב במושגים של 20% בשנה, אני מודע לכך שיכול להיות שאני מכוון גבוה מדי, כמו כן זה ברור לי שתשואה שכזאת היא מחוץ לתחום בשביל הרוב המוחלט של הקוראים. אז בואו נחזור לקרקע המציאות, וניתן דוגמה ריאלית.

בני הזוג כהן הם בני 30 ולמרות גילם הצעיר, הם הצליחו להתברג בתפקידים בכירים, להרוויח יפה ולחסוך 12 אלף שקלים כל חודש. לעומתם בני הזוג לוי עובדים בתפקידים פחות בכירים. גם הם בני שלושים, אבל בגלל שהמשכורות שלהם נמוכות יותר, הם מצליחים לחסוך 3000 ש"ח כל חודש.

לכהנים אין כוח להתעסק עם הכסף, הם שמים אותו בתכנית חיסכון ומקבלים 4% בשנה. אחרי 35 שנים של עבודה קשה וחיסכון מרשים, הכהנים צברו חיסכון נאה מאוד של 11 מליון ש"ח. בהחלט חיסכון מרשים. הלוים עבדו פחות קשה ובתפקידים פחות בכירים, אבל הם קראו בצעירותם על כך שניתן להשקיע בצורה די בטוחה בבורסה ע"י השקעה חודשית קבועה בתעודת סל. לכן הלוים שמו חודש אחרי חודש את כספם בתעודת סל, וזאת בלי להשקיע דקת מחקר או מאמץ. בזכות זאת הם הצליחו להשיג תשואה שנתית של 9% בשנה. למרות שהם חסכו רק רבע מהכהנים כל חודש, בגיל 65 הם הצליחו לחסוך סכום מרשים מאוד של 8.8 מליון ש"ח.

כלומר למרות משכורות נמוכות משמעותית מהכהנים, הצליחו הלוים, בלי כל מאמץ מצידם, כמעט ולהדביק את כמות ההון של הכהנים.

עכשיו בואו נגיד שהלוים החליטו להשקיע חלק מזמנם הפנוי בלימוד שוק ההון. הם קראו ספרים, למדו לנתח חברות, קראו הרבה דוחות כספיים וע"י השקעות חכמות לאורך השנים הם הצליחו להשיג תשואה שנתית של 12%.

כמה חסכו הלוים אחרי 35 שנה?

הם חסכו סכום מדהים של כמעט 20 מליון ש"ח, ובכך השאירו את הכהנים הרבה הרבה מאחור. וזאת למרות שהם חסכו רבע ממה שחסכו הכהנים.
למעשה מצבם של הלוים אפילו יותר טוב, וזאת כיוון שהחיים אינם מפסיקים בגיל 65. הפער בינם לבין הכהנים רק ילך ויגדל.

הנה טבלה אשר מסכמת את התשואות השונות לחסכון למשך 30 שנה:

תשואה היא הפרמטר החשוב ביותר

דוגמה זאת מראה לנו בברור שתשואה חשובה הרבה יותר מאשר הכנסה או חסכון. מי שמצליח להשיג תשואה גבוהה יותר, בד"כ ידו תהיה על העליונה. זה נכון שבתחילת דרכנו, כשעוד אין לנו ממון רב, נראה כי התשואה היא חסרת משמעות. למשל, אם למישהו יש 10,000 ש"ח, זה נראה לו חסר משמעות אם הוא ישיג תשואה של 4% או 10%, אבל מה שרוב האנשים אינם מבינים הוא את הכוח המדהים של הריבית דריבית. כוח זה הוא מה שהופך את התשואה לכל כך חשובה.

הכוח של ריבית דריבית הוא עצום, ולא צריך להיות איינשטיין בשביל להבין זאת. מי שמבין את הכוח הזה יכול לשפר את מצבו הכלכלי בצורה משמעותית גם אם הכנסתו לא גבוהה. עובדה זאת נכונה במיוחד אם אתה עדיין צעיר, אבל את זה אני אשאיר לפרק האחרון בסדרה…

דרך אגב, מישהו מוכן לנחש של איזה חברה הגרף בראש העמוד?
חברה שעלתה פי 38 תוך 30 שנה, או 13% תשואה שנתית. עם דיבידנדים, התשואה כנראה הגיעה ל-15% בשנה.

תתאר לך מליונר.

מה אתה רואה לפניך?

רוב האנשים יראו אדם לבוש יפה, עונד שעון יוקרתי, נוהג ברכב פאר, גר בבית גדול עם בריכה וכו'.
אם גם אתה חושב כך, כדאי לך לקרוא כמה ספרים בעניין, או לפחות להמשיך ולקרוא את הפוסט הזה.

המליונרים שאני מכיר

לא יודע למה, אבל משום מה אחרי שעברתי להונג-קונג יצא שמספר לא קטן מהחברים שרכשתי שם היו מליונרים. לא, לא מליונרים כבדים, אלא אנשים ששווים בין מליון לאולי עשר מליון דולר אמריקאי. אף אחד מהם לא תואם את הסטריאוטיפ של המליונר. הנה למשל הדוגמא של מר שו:

הפעם הראשונה בה פגשתי את מר שו הייתה בדירה שלנו כשהוא בא לתת לנו משהו מחבר משותף. באותה תקופה העבודה שילמה לי על הדירה (הטבה שהופסקה מאוחר יותר בגלל המפולת של 2001), כך שגרתי בדירה מאוד יקרה (הדירה עלתה יותר מהמשכורת שלי!). כשמר שו נכנס לדירה מיד הרגשתי לא נוח. הוא נראה כמו פלאח סיני עם חליפה שנראתה כאילו קנו אותה בשוק. הרגשתי לא נעים בגלל הדירה היקרה בה גרתי. רק שנתיים לאחר מכן למדתי שמר שו הוא כנראה האיש הכי עשיר שאני מכיר באופן אישי.

כשסיפרנו לו שאנחנו צריכים לעבור לדירה זולה יותר, כי תנאי התעסוקה שלי השתנו, הוא אמר לנו – לי יש דירה להשכרה, אולי תבואו לראות?
אז הלכנו לראות. הדירה הייתה ממוקמת באזור רועש ובבניין ישן, כך שהתלבטנו האם לשכור אותה (בסוף משיקולים כלכליים כן שכרנו אותה). הוא ראה שאנחנו מתלבטים, ואמר – יש לי עוד דירה במקום יותר יוקרתי, רוצים לראות? הסתבר שיש לו לפחות 4 דירות (שאני יודע עליהן). כאשר שתיים מהן ממוקמות באזור יוקרתי בהונג קונג. רק הדירות שלו שוות כמה מליוני דולרים. הסתבר לי שמר שו ואשתו סוחרים באומנות סינית, ועושים זאת בהצלחה רבה. אבל אם הייתם רואים אותם ברחוב, בחיים לא הייתם מנחשים שהם עשירים. הם לבושים מאוד צנוע, האשה לא עונדת תכשיטים, הם בכלל לא מחזיקים רכב ולרוב אוכלים אוכל מהבית.

האם זאת דוגמא לא מייצגת?

המליונר מהדלת הסמוכה

המחקר הכי גדול על דמותו של המליונר נערך ע"י שני פרופסורים אמריקאים שלאחר מכן פרסמו על כך ספר "The Millionaire Next Door". המחקר מראה בפרוש שמר שו הוא הכלל ולא היוצא מהכלל. אז נכון שהתקשורת מתמקדת ביאכטה של אריסון או בבית של לבייב. אבל כמה לבייבים ואריסונים יש? רוב המליונרים נהפכו למליונרים לא מעסקים חובקי עולם וגם לא מירושה (כן, אני אומר שוב, לא מירושה) ובטח שלא מהלוטו. רוב המליונרים הרוויחו משכורות די גבוהות (אם כי חלק לא מבוטל הרוויח משכורות ממוצעות), והם נהפכו למליונרים בעיקר בגלל שהם חסכו את מה שהם הרוויחו ואז השקיעו את הכסף.

פעמים רבות שאני מדבר על כך עם אנשים, הם אומרים אז מה? אתה רוצה שנהיה קמצנים?
התשובה היא שזה לא משנה כמה כסף אתם מרוויחים, אם אתם לא מצליחים לחסוך חלק נכבד מתוכו. תשאלו כל ילד בכיתה ג' כמה זה מליון פחות מליון והוא יידע שהתשובה היא אפס. אתם צריכים לזכור שזה לא משנה כמה אתם מרוויחים, אם אתם מבזבזים את הכל, בחיים לא תהיו עשירים. זה מאוד פשוט.

בפוסט הקודם בסדרה דיברתי על חשיבותה של הכנסה גבוהה, אבל כמה מאיתנו מרוויחים מליון דולר בשנה? או אפילו 300 אלף? או אפילו 100 אלף? כל מי שלא שייך למיעוט הזה שמרוויח פי כמה וכמה מהמשכורת הממוצעת, חייב להבין שיש לו רק דרך אחת להתעשר והיא לחסוך כמה שיותר.

אז מי הם כל אלו שקונים יאכטות, רכבים מפוארים ושעוני יוקרה? רובם המכריע אינם אנשים עשירים. זה נכון שחלקם הגדול מרוויח משכורות מאוד גבוהות, אבל הם לא מצליחים להתעשר בגלל חיי המותרות שלהם.

כמה צריך לחסוך?

ספרי מוטיבציה רבים נכתבו על נושא החיסכון. אני חושב שהפופולארי ביותר הוא כנראה Rich Dad Poor Dad. ספר לא רע, אם כי אני מעדיף את הספר The Richest Man In Babylon. בספר זה יש אנלוגיה מאוד יפה לכסף. הוא מציע לכם לחשוב על הכסף כעל עבד שלכם. אם הרווחתם כסף ובזבזתם אותו – נתתם את העבד למישהו אחר. לעומת זאת, אם תחסכו את הכסף, העבד יתחיל לעבוד בשבילכם. כלומר במקום שאתם תעבדו בשביל הכסף, הכסף יעבוד בשבילכם (אני אסביר זאת ביתר פירוט בפוסט הבא בסדרה). לא רק שהכסף הזה שחסכתם יעבוד בשבילכם עד יום מותכם אלא גם הילדים שלו, הנכדים שלו והנינים שלו יעבדו בשבילכם (כלומר גם הריבית תעבוד בשבילכם).

ניקח זוג בן 30 שמרוויח 10,000 שקל נטו בחודש. אם הוא מצליח לחסוך 1,000 ש"ח בחודש בתשואה של 9% בשנה, וחוסך עד גיל 65, הוא יצליח לחסוך 2.9 מליון ש"ח. אם הזוג יתאמץ קצת יותר, ויחסוך 1500 ש"ח בחודש, הוא יצליח לחסוך 4.4 מליון ש"ח. כלומר מליון דולר הוא דבר בר השגה לרבים מאיתנו. (לצורך החישוב השתמשתי במחשבון של MSN).

אז נכון שהאינפלציה תהרוס הרבה, ומליון של היום יהיה שווה הרבה פחות ממליון עוד שלושים שנה, אבל בחישוב שלי לא הבאתי בחשבון את הפנסיות שלהם, קרנות השתלמות, בונוסים וכו'. זאת אומרת שרבים מאוד מקרב תושבי ישראל יכולים (וצריכים) לחסוך מליון דולר בנוסף לפנסיות שלהם. מליון דולר בגיל 65 הוא לא דבר של מה בכך.

אני משוכנע שחלק גדול מהקוראים כאן יכול לחסוך הרבה יותר. תחשבו כמה כסף אתם מבזבזים על כל מיני שטויות שמצטברות לכסף גדול. קחו למשל מישהו שאוכל בחוץ כל יום. נניח שהוא מוציא על ארוחת צהריים 40 שקל כל יום – או 800 שקל בחודש. אם הוא יביא אוכל מהבית, רק החסכון הזה יכול להוסיף לו יותר משני מליון שקלים בפרישה. אם שני בני הזוג יפסיקו לאכול בחוץ כבר מדובר על כמעט 5 מליון שקלים נוספים.

המסקנה שלי היא שאחוז מאוד גבוה מתושבי ישראל יכולים להיות מליונרים, אם הם רק היו בוחרים בכך.

אני לא מטיף פה לחיי סגפנות (למרות שאני ממש לא נגד!). אבל אני כן ממליץ לקוראים לשחק קצת עם המחשבון של MSN, ולראות כמה כסף יכול להיות לכם בעתיד אם תחסכו קצת יותר, ואז לפי זה כל אחד יכול להחליט בשביל עצמו כמה כדאי לו לחסוך. המציאות היא שרוב האנשים לא מודעים לכמות הכסף שהם יכולים לחסוך אם הם היו מוותרים על חלק מתענוגות החיים. כמה מכם ידעו ש-40 שקל ביום במשך 35 שנה יביאו לחיסכון של יותר משני מליון שקלים?

כולנו חולמים להתעשר, אבל לחלום זה אף פעם לא מספיק – צריך לעשות משהו בנדון, ובשביל רוב רובנו – אלו שלא מרוויחים מאות אלפי דולרים בשנה, יש רק פיתרון אחד והוא לחסוך כמה שיותר. זאת האמת – בשביל להיות עשיר צריך לחסוך.

דחיית סיפוקים

מכירים את הניסוי הזה שמשאירים ילד קטן עם סוכריית מרשמלו לבד בחדר, ואומרים לו שאם לא יאכל את הסוכריה, הוא יקבל שתיים אח"כ?
לנו בתור מבוגרים זה נראה מגוכך לא לחכות 10 דקות בשביל עוד סוכריה, אבל רובנו מתנהגים באופן דומה כשמדובר בכסף – אנחנו מבזבזים היום למרות שכל כסף שנשקיע היום יהיה שווה הרבה יותר עוד כמה שנים.

תחשוב על כך שכל 1,000 שקל שאתה חוסך היום, יהפכו ל-20,000 שקל עוד 30 שנה (עם תשואה של 10% בשנה). אם למשל אתה מוותר על חופשה שעלותה 20,000 שקל היום, תוכל במקום זאת להנות ממספר רב של חופשות ופינוקים בעלות של 400,000 שקל עוד 30 שנה.

פעמים רבות שמעתי מבני +20 כי הם רוצים לטייל ולהנות היום כשהם עוד צעירים, כי עוד כמה שנים הם כבר יהיו מבוגרים מדי בשביל לטייל ולהנות. באופן מוזר, טיעונים דומים שמעתי גם מבני +30 וגם מבני +40. אבל המציאות היא שהיום גם בני +60, +70 ואפילו אנשים יותר מבוגרים מטיילים ונהנים מאוד מהחיים. אני רואה זאת בסביבה של ההורים שלי – רבים ממשיכים להיות אקטיבים מאוד גם בגיל מבוגר – מטיילים מיפן במזרח ועד לאלסקה במערב, צוללים, מטפסים על הרים ושטים ביאכטות. האמת היא שמי שחוסך היום (ומשקיע את הכסף בחוכמה) יוכל להנות הרבה יותר מהכסף כשהוא יהיה מבוגר יותר.

לאכול ולשתות כי מחר נמות?

אנשים רבים אומרים – תמיד ישנה אפשרות שמחר תעבור משאית ותדרוס אותי, אז לפחות היום אני נהנה מהחיים. הראייה שלי היא קצת שונה. התסריט הזה של המשאית היה אחת הסיבות שלי לחסוך יותר ולא לבזבז יותר.

הפחד הגדול שלי היה שאני אמות והמשפחה שלי תשאר ללא כלום. אני ממליץ מאוד על הסרט "כנפיים שבורות" שמתאר בדיוק מקרה כזה – סיפורה של אם חד הורית שנשארה עם 4 ילדים לאחר מות בעלה. המחשבה שאשתי וילדיי יצטרכו לחיות בעוני מחפיר רק בשביל שאני אהנה קצת יותר מהחיים נראית לי כחוסר אחריות.

בין אם תמותו צעירים ובין אם תחיו חיים ארוכים, חשוב מאוד לחסוך, וזאת הדרך היחידה שמאפשרת לרובנו להתעשר.

כסף – מה שלא לימדו אותך בבית-הספר

כסף – מה שלא לימדו אותך בבית-הספר- חיסכון

כסף – מה שלא לימדו אותך בבית-הספר- תשואה

כסף – מה שלא לימדו אותך בבית-הספר- זמן

השקעה בנדל"ן – האם זה כדאי

כמה כסף צריך בשביל לפרוש

משום מה בבית הספר לא מלמדים על כסף. אין שום חינוך פיננסי. כנראה שהנושא הזה לא יאה. ניתן לחשוב שכסף הוא דבר שולי או גס מדי (כנראה יותר גס ממין, כיוון שחינוך מיני בבתי הספר קיים כבר זמן רב).

למרות שאין חינוך פיננסי מאורגן, המסר שרוב הילדים מקבלים הן בבית והן בבית הספר הוא כזה – תלמד קשה -> תמצא עבודה טובה -> תרוויח הרבה כסף -> תהיה עשיר.

הבעיה בנוסחה הזאת היא שהיא רק רבע נכונה. זה נכון שהכנסה גבוהה מהווה חלק חשוב ביצירת הון, אולם היא מהווה רק חלק מהתמונה. הכנסה גבוהה כשלעצמה לא יוצרת עושר. בנוסף להכנסה גבוהה ישנם עוד שלושה פרמטרים והם – רמת החיסכון, תשואה על ההון וזמן. כל אחד מארבעת הפרמטרים חשוב, ולכן אני מתכנן לכתוב פוסט נפרד על כל אחד.

משכורת – פרמטר חשוב

אין ספק – הסיכויים של בעל משכורת גבוהה להתעשר גדולים יותר מאשר של מי שמשכורתו נמוכה. מה גם שהוא יכול לעשות זאת בקצב מהיר יותר. זה ברור למשל שלמנכ"ל של חברה גדולה שמרוויח, נגיד, מליון שקל בשנה הרבה יותר קל להתעשר מאשר למזכירה שלו שמרוויחה, נגיד, 5000 שקל בחודש.

אני בטוח שאני לא מחדש כאן שוב דבר לאף אחד. אולם יש כאן כמה השגות קטנות. קודם, לחלק מבעלי המשכורות הגבוהות יותר ישנן גם הוצאות גדולות יותר מתוקף התפקיד. עו"ד, למשל, יצטרך להוציא יותר כסף על ביגוד מאשר אינסטלטור. במקרים רבים הוא ירצה גם לנהוג במכונית יקרה יותר, לענוד שעון יוקרה וכל זאת בשביל להציג סטטוס מסוים מול הלקוחות.

עוד עניין שצריך לשקול הוא הזמן הנדרש בכדי להשיג את המשכורת הגבוהה. לרופא, למשל, נדרשות שנים רבות של לימודים, ואז שנים רבות של משכורות נמוכות לפני שהוא מגיע להכנסה מכובדת. לעומתו, אינסטלטור יכול להתחיל לעבוד ישר אחרי שחרורו מהצבא.

אופציה טובה היא לעבוד בתעשיית ההייטק. מתכנתים לא רק שמרוויחים משכורות גבוהות יחסית, אלא הם גם יכולים להתחיל לעבוד בזמן הלימודים. מה גם שהעבודה בתעשייה זו לא דורשת לבוש יקר או סמלי סטטוס אחרים. אולי סיבות אלו הובילו לפופולאריות הרבה של מקצועות ההייטק בשנים האחרונות.

האופציה הטובה ביותר היא כנראה לעבוד בחברות הפיננסיות המובילות בעולם. עד שהגעתי להונג-קונג לא כל כך נחשפתי לעולם זה. עד אז חשבתי שמשכורות ההייטק גבוהות, אבל כשראיתי כמה מרוויחים עובדים בחברות כמו לימן ברדרס (ז"ל) או גולדמן סאקס, הייתי בשוק. אנשים קצת בכירים בתעשייה מרוויחים בקלות 300 או 400 אלף דולר בשנה – לפני בונוסים. עם הבונוסים המשכורות יכולות לעבור את המליון בשנה!
כך שאם מישהו באמת רוצה להרוויח משכורת גבוהה, הוא צריך לנסות להיכנס לאחת מחברות אלו, אם כי זה לא עניין קל – צריך לפחות תואר שני באחת מהאוניברסיטאות הטובות בארה"ב (כגון קולומביה, MIT וכו').
אולי המשבר הפיננסי האחרון והשינויים ברגולציה על ענף הפיננסים יובילו לירידה במשכורות בתעשייה זאת, אבל לא הייתי חותם על כך.

משכורת גבוהה היא לא הכרח!

אני רוצה להבהיר שבאופן עקרוני אני נגד בחירת מקצוע רק לפי רמת ההכנסה שלו. זאת גם בעצם אחת המטרות של שרשור הפוסטים הזה (וגם אולי של כל הבלוג). אני חושב שאנשים צריכים להנות מהעבודה שלהם, ואני רוצה להראות שניתן גם לעבוד בעבודה עם משכורת לא גבוהה וגם להגיע לגיל מבוגר עם סכום כסף לא מבוטל. בפוסטים הבאים אני אתמקד בשלושת הנקודות האחרות, ואראה כיצד מישהו עם משכורת לא גבוהה במיוחד יכול לצבור כמות יפה של הון.

הפוסט הזה יצא לי מאוד קצר, וזאת בעיקר בגלל שאין לי הרבה מה להגיד בעניין של שכר, כי השכר שלי לא היה מאוד גבוה. אני לא מתלונן – הרווחתי יפה. עבדתי בתור מתכנת. אולם הרווחתי פחות מהממוצע בתעשייה, אבל עדיין זאת הייתה משכורת של הייטק. למרות המשכורת הלא מאוד גבוהה, הצלחתי תוך מספר מועט של שנים לצבור הון רב יותר מאשר אנשים אחרים בחברה בה עבדתי. למעשה צברתי הון רב יותר מאשר אנשים שעבדו בתפקידים הרבה יותר בכירים ממני, הרוויחו הרבה יותר ממני ועבדו הרבה יותר שנים ממני. כל זאת עשיתי על ידי כך שהשקעתי את רוב מרצי בחיזוק שני פרמטרים אחרים של צבירת ההון – חסכון ותשואה על ההון.

זכור לי יום עבודה בהונג-קונג בו הבוס שלי ניגש אלי ושאל אותי – עדו, כמה כסף אתה חושב שצריך בשביל לפרוש. אני זרקתי – מליון דולר.
התברר שיום לפני הם ישבו כמה חברה ישראלים, והשיחה התגלגלה לה לנושא זה. רובם גם כן חשבו על מליון דולר, אלא שאז אחד מהם אמר להם שמליון זה לא מספיק, אלא צריך 3 מליון.

כנראה שנושא זה מעסיק אנשים רבים. האם זה אומר שאנשים רבים סובלים בעבודתם?
אני לא בטוח בכך, אבל זאת עובדה שבמשך השנים יצא לי לדבר עם די הרבה אנשים, ומסתבר שהנושא מעסיק רבים מהם, ולחלקם יש אפילו איזה שהוא מספר בראש. ישנם אנשים שאמרו לי שאפילו עם 500 אלף דולר הם יפסיקו לעבוד. לעומתם, בקרב החברים היותר עשירים שלי יש קונצנזוס על המספר – 15 מליון שקלים (שאלוהים ישמור).

הסיבות להבדלים בסכום

איך זה שלחלק מספיק חצי מליון וחלק צריכים 4 מליון?
האם אנחנו כל כך שונים, או אולי חלק מהחברים שלי פשוט אינם מחשבים נכון?

כן, אנחנו שונים

הצרכים הפיננסים של כל אחד מאיתנו שונים. ישנן משפחות שחיות מעשרת אלפים ברוטו בחודש, וישנן משפחות שבקושי מסתדרות עם מאה אלף. זוג חברים שלי שטען שהם צריכים 15 מליון שקל בשביל לפרוש, חי בדירת פאר בהונג-קונג, יש להם 3 ילדים שכולם הולכים לבתי ספר פרטיים ויש להם שתי עוזרות פיליפיניות בבית. לעומתם יש לי חבר שטוען שגם 500 אלף דולר יספיקו לו. חבר זה הוא רווק שחי די בצמצום.

ברור שהרווק צריך הרבה פחות כסף מאשר הזוג הנשוי בשביל לחיות ברווחה מבלי לעבוד.

לא חושבים על העניין עד הסוף

סיבה נוספת להבדל בין המספרים שקיבלתי מאנשים שונים, היא שרבים מהם לא ממש חשבו על הנושא הזה עד הסוף. מספר הקסם שהם נתנו היה יותר שליפה מהמותן מאשר סכום שהגיעו אליו אחרי מחשבה מעמיקה.

אני בספק רב אם החבר, שחושב ש -500 אלף מספיקים, ממש חשב על העניין, למעשה אני יודע שהוא לא חשב על כך. אם הוא היה חושב על כך לעומק, הוא כנראה היה מגיע למסקנה שגם בשביל רווק, 500 אלף דולר זה סכום נמוך מדי בשביל לחיות באושר ועושר מבלי לעבוד.

אז כמה באמת צריך

ישנם מספר פרמטרים בהם צריך להתחשב כאשר אנחנו באים לחשב כמה כסף אנחנו צריכים בשביל להפסיק לעבוד לצמיתות.

רמת החיים

כמו שכבר אמרתי למעלה, לכל אחד מאיתנו יש סגנון חיים שונה, וכך גם הציפיות שלנו לחיים שאחרי הפרישה הן שונות.
בחור רווק שחושב לפרוש בעיירה קטנה בהודו יצטרך הרבה פחות מאשר איש משפחה שחושב לגור בתל-אביב, להחזיק שתי מכוניות, ולנסוע שלוש פעמים בשנה לחו"ל.

כך שחשוב שקודם תחשוב טוב כמה כסף אתה צריך כל חודש. סביר להניח שמה שאתה מבזבז כיום זה מה שתבזבז גם ללא עבודה. שימו לב לא לשכוח את כל ההוצאות החד פעמיות. למעשה בשביל לא להשמיט הוצאות חשובות, הייתי מציע לחשב כמה בזבזתם בשנה האחרונה, ולהתבסס על כך. רבים מאיתנו לא בטוחים כמה הם בזבזו, וישנה נטייה לעגל כלפי מטה את ההוצאות. לאלו מבינכם שלא בטוחים כמה הם הוציאו, הייתי ממליץ לחשב מה הייתה ההכנסה השנתית המשפחתית נטו שלכם. מהכנסה זו הייתי מוריד את הכסף שחסכתם ו… וואלה – מה שנשאר הוא מה שבזבזתם.

בתור חסיד גדול של המושג "טווח ביטחון", הייתי ממליץ לכם גם להוסיף למספר זה כמה אחוזונים קטנים, בואו נגיד 10%-15%.

רמת התשואה

נניח שחישבת וגילית שאתה צריך 150 אלף שקל בשנה. זאת אומרת שאתה יכול לשים את כל הכסף שלך בתוכנית חיסכון שנותנת נגיד 4% בשנה, ולחיות מהריבית. כלומר אתה צריך 150 אלף כפול 25 שזה יוצא 3.75 מליון שקל כדי לפרוש, נכון?
ממש לא!

את החישוב הזה שמעתי ממספר לא קטן של אנשים, וזאת טעות חמורה שחשוב מאוד להסביר אותה. ישנן שלוש טעויות בחישוב הזה – הריבית יכולה להשתנות, התעלמות מאינפלציה והתעלמות מעלייה ברמת החיים.

- הריבית – בטח רובכם יודעים שהריבית לא תמיד כל כך גבוהה. כיום, למשל, בשנת 2009, הריבית היא פחות מעשירית האחוז. כך שאם פרשת עם 3.75 מליון, תקבל השנה רק 3700 ש"ח או 310 שקל לחודש. מה שאומר שאתה בצרות!
מסקנה – אי אפשר להסתמך על כל שהריבית תישאר גבוהה.

- אינפלציה – בואו נניח שמצאת מסלול חסכון שמבטיח לך ריבית של 4% ל-50 שנה (ניתן למשל לקנות אגרות חוב כאלו). במקרה זה תוכלו להבטיח לכם הכנסה שנתית של 150 אלף ש"ח. אולם גם כאן תתמודדו עם בעיה מאוד קשה, והיא כוח הקניה של הכסף. הכסף שלכם יאבד כל שנה מערכו, וזאת בגלל האינפלציה. האינפלציה היא האויב מספר אחד של החוסכים. כל שקל היום יהיה שווה הרבה פחות עוד עשר שנים שלא לדבר על שלושים שנה או יותר.

נניח שאתה פורש בגיל 50, ועקב אורך חיים בריא אתה מאריך חיים ומגיע לגיל 90. לאחר 40 שנה עם אינפלציה ממוצעת של 4% בשנה, כוח הקניה של ה-150 אלף יהיה שקול ל-31 אלף בלבד. לא מספיק בשביל לממן אורח חיים סביר, אפילו לא בבית-אבות.

- עלייה ברמת החיים – מעבר לאינפלציה אסור לשכוח שרמת החיים שלנו עולה עם הזמן. אולי אתה אומר לעצמך עכשיו – "אני לא צריך להעלות את רמת החיים שלי, טוב לי איך שאני חי היום". אז תחשוב טוב שוב.
בואו נחזור שלושים שנה אחורה, ונבדוק איך חי אדם ממוצע, והאם יכולת לחיות כמוהו. לפני 30 שנה אנשים לא החזיקו טלפון סלולארי, לא היו מחוברים לכבלים או לאינטרנט, מי שהיה צמא היה שותה מים (מהברז) או מקסימום תה/קפה וחופשות היו מעבירים באוהל בכינרת או באילת. אלו הן רק דוגמאות על קצה המזלג. בכול תחום בחיינו נרשמה עלייה דרסטית ברמת החיים.

מי שלא רוצה למצוא את עצמו מתנזר מההמצאות שטומן לנו העתיד, חייב לדאוג לכך שההכנסה שלו תגדל בקצב העלייה ברמת החיים.

החיפוש אחר ההשקעה האולטימטיבית

בשני פוסטים קודמים ניסיתי לבדוק את ההחזר שמקבלים מהשקעה בתעודת סל ומהשקעה בנדל"ן. גילנו כי קצב הגידול בדיבידנדים של תעודת סל כמו גם קצב הגידול של שכר הדירה אינם מדביקים את קצב העלייה ברמת החיים. כלומר, אם אתה רוכש מספר דירות להשקעה שביחד מניבות 150 אלף ש"ח בשנה, הכנסה זו לא תוכל לכלכל אותך לעולמים, וזאת בגלל שהעלייה בשכר הדירה מפגרת אחרי העלייה ברמת החיים בשתי נקודות האחוז בשנה (ראה הפוסט השקעה בנדל"ן – האם זה כדאי). כמו כן גילינו כי הגידול בדיבידנדים מפגר אחרי העלייה ברמת החיים ב-1.5 נקודות האחוז בשנה (ראה הפוסט איך להתפרנס מדיבידנדים בבורסה).
הקורא דורון הציע השקעה באג"ח צמוד מדד, אולם גם כאן צריך לזכור שבממוצע כל שנה רמת החיים עולה בכשלוש נקודות האחוז יותר מהאינפלציה, כלומר שמי שמשקיע באג"ח צריך להוסיף להון המושקע שלו 3% כל שנה (כלומר להגדיל את תיק האג"ח שלו ב-3% בשנה).

המסקנה היא שבין אם אתה משקיע בנדל"ן, באג"ח, בתעודת סל או בשילוב של השלושה, הריבית/דיבידנדים/שכר-דירה לא יספיקו לך, כיוון שהגידול השנתי שלהם אינו מדביק את קצב העלייה ברמת החיים, ולכן תצטרך כל שנה להשקיע מחדש חלק מהריבית/דיבידנדים/שכר-דירה שקיבלת.

בואו נחזור לשאלה המקורית – אז כמה כסף צריך בשביל לצאת לפנסיה?

כמו שאתם רואים אין כאן מספר קסם – הסכום תלוי ברמת החיים שלכם, באפיק ההשקעה ובתזמון ההשקעה. בפוסט על תעודות הסל גילינו, למשל, כי מי שפורש היום ושם את כל כספו בתעודת הסל SPY, צריך כעשרה מליון ש"ח בשביל לקבל הכנסה חודשית נטו של עשרת-אלפים שקלים. מי שמשקיע בנדל"ן או אג"ח לרוב יצטרך יותר, אבל עוד פעם, זה תלוי בעיתוי ההשקעה.

הדבר הכי חשוב שהייתי רוצה שתזכרו מפוסט זה הוא שהחישוב שלכם תמיד צריך להביא בחשבון את העלייה ברמת החיים. אם החלטת להשקיע באג"ח צמוד מדד, אז כל שנה תצטרך להוסיף 3% להון המושקע, ואם החלטת להשקיע ב-SPY, תצטרך להוסיף כל שנה 1.5% להון המושקע.

המסקנה היא שצריך בוכטה לא קטנה בשביל לפרוש – הרבה מעבר לסכום שאפילו אדם בעל הכנסה גבוהה יכול לחסוך.
אולם עם כמה פשרות, ניתן לפרוש גם עם פחות.

הקלות לפנסיונר

גיל – הקלה ראשונה ניתן לתת לפנסיונר המבוגר. ככל שגיל הפרישה מאוחר יותר, כך צריך פחות הון, וזאת בתנאי שהפנסיונר מוכן לבזבז גם חלק מהקרן ולא רק את הריבית (היינו לא להשאיר ירושה גדולה במותו). כמובן שצריך להיות זהיר ולא לבזבז את כל הכסף לפני המוות.

פנסיה חלקית – האמת היא שרוב האנשים שמפנטזים על פנסיה מוקדמת לא באמת מדמיינים את עצמם יושבים כל היום מול הטלוויזיה או יושבים עם כוס בירה מול הים. טוב, אולי חלקנו כן מפנטז על חיי זולה, אבל במציאות חיים כאלו נמאסים די מהר. רוב האנשים שחולמים לעזוב את עבודתם היו רוצים לעבוד בעבודה אחרת אבל משיקולים פיננסים הם נמנעים מכך, או שהם אוהבים את עבודתם אבל היו רוצה לעבוד פחות כדי להקדיש יותר זמן לעיסוקים אחרים. במקרה כזה הפנסיונר צריך פחות כסף – ההון שהוא השקיע ישמש רק כהשלמת הכנסה.

משקיע אקטיבי – האפשרות אחרונה היא האפשרות בה אני בחרתי, והיא להיות משקיע אקטיבי. משקיע שמקדיש זמן רב בלימוד שוק ההון, מסוגל להרוויח יותר מאשר תעודת סל, ולכן צריך פחות הון בשביל לפרוש.

לאחר שבפוסט קודם ניסיתי לבדוק האם ניתן להתפרנס מדיבידנדים של תעודת סל, החלטתי לבדוק האם נדל"ן מניב יכול לספק מקור הכנסה יציב וכדאי למשקיע הפסיבי (משקיע אשר אינו רוצה להשקיע זמן רב בניהול השקעות). נדל"ן הוא אמצעי השקעה מאוד פופולארי, וזאת בין השאר בגלל התנודתיות הנמוכה שלו, אשר נותנת הרגשה כאילו ההשקעה בנדל"ן היא בטוחה. סיבה נוספת לפופולאריות של הנדל"ן כנתיב השקעה היא ההיכרות המעמיקה יחסית של האדם הממוצע עם שוק הנדל"ן.

לנדל"ן יש גם מספר חסרונות, כגון חסמי כניסה גבוהים (כלומר מחירה הגבוה של דירה אחת אינו מאפשר השקעה עם סכום קטן של כסף), או נזילות נמוכה (כלומר לא ניתן לממש במהירות נכסי נדל"ן). בפוסט הזה אני מתכוון לכתוב רק על העניין הפיננסי גרידה, ולא לעסוק ביתרונות או חסרונות אחרים של אפיק השקעה זה.

הדרישות ממקור הכנסה

כמו שכתבתי כבר בפוסט על הדיבידנדים ממניות, מקור ההכנסה האידיאלי צריך לגדול משנה לשנה בקצב אשר לא רק ידביק את האינפלציה אלא גם את העלייה ברמת המשכורות במשק. זאת בגלל שהפנסיונר ירצה להעלות את רמת החיים שלו באותו הקצב של האדם העובד.

בנוסף לכך, מקור ההכנסה צריך להיות יציב, כלומר כזה שלא יירד יותר מדי גם בשנים בהם הכלכלה במשבר. אומנם לא מצאתי נתונים סטטיסטים על השינויים בשכר הדירה לא בישראל ולא בארה"ב, אבל אם הכתבה בנענע נכונה, אז מחירי השכירות ירדו ביותר מ-10% בערים מסוימות בישראל בשנת 2008, ולפי דעתי, ואם זכרוני לא בוגד בי, היו שנים בהם הירידות היו אף חדות יותר.

קצב הגידול בשכר הדירה

הדבר החשוב ביותר לבדוק הוא את קצב הגידול בשכר הדירה. מי שרוצה להתפרנס משכירות, חייב לוודא שהשכירות עולה בקצב שמדביק את קצב העלייה ברמת החיים. לפי בנק ישראל, בארצנו הקטנטונת, משנת 1976 ועד היום האינפלציה עלתה ב-32.94% בשנה, ואילו העלייה במחירי הדיור הייתה של 33.22% בשנה. כלומר, מחירי השכירות עלו קצת יותר מאשר קצב האינפלציה – נתון לא מפתיע לאור העובדה שמחירי הדיור אחראים לחלק כה גדול ממדד המחירים.

לצערי, לא מצאתי נתונים על רמת ההכנסה לנפש בשנים אלו, אולם כל מי שחי בארץ יודע שרמת החיים הריאלית עלתה הרבה משנות ה-70, ולכן מחירי הדיור לא הצליחו להדביק את קצב העלייה ברמת החיים – כנראה שרחוק מכך.

בשביל לקבל נתונים מלאים, ניתן לפנות לידידתנו שמעבר לים. בארה"ב מדד הדיור עלה ב-3.38% בשנה משנת 1987 (לפי חברת S&P) לעומת אינפלציה שנתית של 2.96%. רמת ההכנסה באותן שנים עלתה ב-5.33% בשנה. מה שנותן לנו הפרש של שתי נקודות האחוז בין העלייה ברמת החיים לבין העלייה במחירי השכירות.

בפוסט על הדיבידנדים של תעודת סל גילינו שהפער בין הצמיחה ברמת-החיים לבין העלייה בדיבידנדים הוא של 1.5 נקודות האחוז. כלומר הדיבידנדים צמחו מהר יותר מאשר מחירי השכירות, כך שעל פניו ההשקעה במניות עדיפה על נדל"ן.

אבל מה בקשר לתשואה של השכירות?
כיום תשואת הדיבידנדים של ה-S&P 500  עומדת על פחות מ-3% לשנה, ואילו על דירה ניתן לקבל תשואה של בין 4% ל 8% (תלוי בזמן ובמיקום). כך שנראה כי התשואה הכוללת של הנדל"ן עולה על זו של המניות, אולם צריך לזכור שתשואת הדיבידנדים היא לאחר כל העמלות, ואילו על דירה לא רק שיש הוצאות רבות, אלא ישנם גם חודשים שהדירה עומדת ריקה, דיירים שלא משלמים וכו'.

בנוסף לכך, להשקעה בנדל"ן יש חיסרון גדול – בפוסט על הדיבידנדים הצעתי לסגור את הפער בין הדיבידנדים לבין העלייה ברמת החיים ע"י השקעה חוזרת של חלק מהדיבידנדים. אפשרות זו לא קיימת למעשה בנדל"ן – לא ניתן לקנות כל כמה חודשים חלק מדירה. חיסרון זה מפיל לגמרי את האופציה של נדל"ן כאפיק השקעה בלעדי למשקיע הפסיבי.

אדם שקנה דירה אחת או יותר ומתכוון לחיות מדמי השכירות שנים רבות, יראה את רמת החיים שלו מתדרדרת משנה לשנה!

מחירה של דירה ממוצעת

חשוב לא להתבלבל בין העלייה במדד הדיור לבין העלייה בשוויה של הדירה הממוצעת במשק. השווי של הדירה הממוצעת עולה באותו הקצב של ההכנסה הממוצעת – שוויה של הדירה הממוצעת הוא כ 2.5 עד 3 פעמים ההכנסה המשפחתית הממוצעת. נתון זה הוא מאוד הגיוני – ככול שרמת ההכנסה גבוהה יותר, אנשים משקיעים יותר כסף ברכישת דירה. הסיבה להבדל בין מדד הדיור לבין שווי הדירה הממוצעת היא, שעם השנים גודלה של הדירה הממוצעת עולה כמו גם איכות הבנייה.

אם קנית היום דירה ברמת גימור ובגודל ממוצע, בעוד עשרות שנים הדירה תהיה קטנה מהממוצע ומיושנת, ולכן גם מחירה יהיה נמוך מהממוצע.