סין 2009

אופניים חשמליים – העתיד כבר בסין

מי החליף לי את בייג'ין?

סין ומספרי מזל – או איך למכור דירה בקומה 88 בבניין בין 46 קומות

מונגוליה הפנימית – מקום שמחוץ לגוגל

תוכניות לעתיד

קניית יאכטה – איך לבחור סירה מתאימה

בשביל ללמוד איך למכור דירה בקומה 88 כאשר בבניין יש רק 46 קומות, תצטרכו לחכות לסוף הפוסט. בינתיים קצת רקע על מספרי מזל בסין.

הקישור בין מספרים לבין מזל אינו נחלתם הבלעדית של הסינים. אצלנו, היהודים, למשל, המספרים שבע ושלוש נחשבים למספרי מזל. בעולם המערבי המספר 13 נחשב כמביא מזל רע, ובמיוחד יום שישי בשלוש עשרה בחודש. אבל נראה שהסינים לקחו את העניין למחוזות רחוקים מאוד.

מספרים בסין

המשמעות של המספרים בסין נקבעת לפי הצליל שלהם. הספרה אחת, למשל, נשמעת כמו המילה – "הולך להתרחש", הספרה 4 – כמו "מוות", הספרה 5 – כמו "אני" והספרה 8 – כמו "להתעשר". כך שברור שהספרה 4 נחשבת לספרה שמביאה מזל רע, ואילו הספרה 8 מביאה מזל טוב.

אבל מעבר לספרות עצמן גם למספרים המורכבים מספרות אלו יש משמעות. למשל, המספר 518 אומר "אני עומד להתעשר". לפני כעשר שנים זוג חברים שלנו התחתן פה בבייג'ין. החתונה נערכה, לא במקרה, ב 18.5, ובאותו היום כמות האנשים שהתחתנו הייתה גדולה במיוחד. כל רחובות בייג'ין התמלאו במכוניות מקושטות של זוגות שעמדו להתעשר מכיוון שבחרו להתחתן ביום מיוחד זה.
נשים סיניות רבות קובעות את תאריך הניתוח הקיסרי שלהן כך שייצא ביום עם מספר מזל.

שמונה היא הספרה האהובה ביותר על הסינים, וזה די ברור למה – מי לא רוצה להתעשר?
מספרי טלפון עם רצף ספרות של 8 מבוקשים ביותר, בתים בקומה 8 ימכרו במחיר גבוה יותר ואירועים יערכו בשמיני או בשמונה-עשר בחודש. שמתם לב למשל שהאולימפיאדה בבייג'ין נפתחה ב 08.08.2008?

אבל לא תמיד הספרה 8 מביאה מזל טוב. תקראו למשל את הסיפור הזה על כנופיה שניסתה לקבל את לוחית הרישוי "8888" תוך שימוש באלימות קשה, וגמרה את דרכה עם עונש מאסר של שנה.

כמה שהספרה 8 פופולארית, כך הספרה 4 מוקצת. בניינים חדשים שנבנים בהונג-קונג מדלגים על הקומות עם הספרה 4 – ובטח על קומה 14, אשר אומרת – "הולך למות".
המספר הגרוע ביותר הוא כמובן 514 אשר אומר – "אני הולך למות". הוא כל כך מוקצע עד שחברות הסוללר לא מקצות מספרים עם רצף שכזה. עד לפני מספר שנים בבייג'ין היה קיים בית-חולים בשם – "בית-החולים הצבאי מספר 514". מי לעזאזל מוכן להתאשפז בבית-חולים בשם – "אני הולך למות"?
לא פלא שהחליפו לו את השם למספר 306.

נזכרתי בעניין הזה של המספרים כאשר קראתי היום את אחת הכתבות הכי מבדרות שקראתי מזה זמן רב. אולי חלק מכם קרא שלפני שבוע נמכרה בהונג-קונג הדירה הכי יקרה בעולם – תמורת בערך 9,000 דולר אמריקאי לרגל מרובע. הדירה ממוקמת בקומה ה-68, והקבלן (הנדרסון - טיקר 12) מבטיח שהדירה בקומה ה-88 תמכר במחיר גבוה יותר. אלא שבבניין רק 46 קומות. אז איך מוכרים דירה בקומה 88 בבניין בן 46 קומות? כדאי לכם לקרוא את הפרטים.

מסתבר שמונגוליה הפנימית עדיין לא כל כך מתויירת. די ניתן להבין מדוע היא לא נכללת במסלול הרגיל של התיירים הזרים – סין היא מדינה מאוד גדולה ומונגוליה נמצאת בצפון, כלומר רחוק מאוד משאר האטרקציות בסין. אבל בגלל הקרבה היחסית לבייג'ינג ולעוד מספר ערים גדולות בסין, הייתי מצפה שלפחות הסינים יטיילו שם בהמוניהם.

הכנות לטיול

לאחר שהסברנו לבת הקטנה שלי שהאנשים הרעים מ"מולן" כבר מתו מזמן, החלטנו לנסוע לסוף שבוע למונגוליה הפנימית. נכון, זהו זמן די קצר למקום כזה גדול, אבל מה לעשות שלא כולם בחופש תמידי כמונו – המשפחה של אשתי הצטרפה אלינו כך שהיינו תלויים בלוחות הזמנים שלהם.

הדבר הראשון שעשיתי הוא לחפש מידע על מונגוליה הפנימית, ואיזה אופציה יותר טובה מאשר לחפש בגוגל?
אז מסתבר שכמעט ואין אינפורמציה באנגלית (שלא נדבר על עברית) על איזור זה. אפילו בסינית חלק זה של סין כמעט ולא מוזכר. אז החלטנו ללכת לחנות ספרים. מאז שהסינים החלו לקנות מכוניות כמו משוגעים, התיירות הפנימית בסין התפתחה מאוד, וכבר כמעט אין מקום בסין שלא מפוצץ במליוני תיירים סינים, ואכן בחנות הספרים (חמש קומות סך הכל) מוקדשת כחצי קומה לספרי טייולים ומתוכם אולי 3 או 4 ספרים על מונגוליה הפנימית. זה הכל.
רק שתבינו, מונגוליה היא הפרובינציה השלישית הכי גדולה בסין (אחרי טיבט ושינג'יאנג). היא משתרעת על שטח של יותר מ 1.1 מליון ק"מ מרובעים (או יותר מפי שלוש משטחה של גרמניה), ובכל זאת היא נשארה גלמודה ולא מתויירת.

למונגוליה דווקא יש הרבה מה להציע. מערב מונגוליה הוא בעיקר מדברי, אבל ככול שנוסעים מזרחה, מתחלף הנוף לירוק יותר. כאשר צפון מזרח מונגוליה הוא כבר אזור מיוער אשר דומה מאוד לסיביר (אזור זה אכן גובל בסיביר). למרות שהאזור הצפון מזרחי אמור להיות מדהים, בגלל המרחק הרב, החלטנו לטייל באזור הקרוב יותר לבייג'ינג.

יום שישי 29 באוגוסט

יצאנו מאוחר מהבית – קצת אחרי 4 אחה"צ. נסענו צפונה מהר ככל האפשר על מנת להגיע מוקדם לתחנה הראשונה שלנו. מי שהיה בבייג'ינג יודע שמצפון לעיר ממוקמת החומה הגדולה, ואכן עברנו אותה בדרכנו. הפעם האחרונה שביקרתי בחומה הייתה בסוף שנות ה-90. הכביש הפתלתל שהיה פעם הוחלף באוטוסטרדה מהירה עם מספר מנהרות אשר מקצרות מאוד את הנסיעה. אחרי החומה עוזבים בעצם את בייג'ינג ונכנסים למחוז אחר – חביי (He Bei), ואחרי חביי מגיעים למונגוליה הפנימית. עוד לפני שהגענו למונגוליה היום החשיך, ורק יכולתי לדמיין לעצמי שמצידי הדרך פרוסות הערבות המפורסמות של מונגוליה.

את הלילה הראשון בילינו במלון קטן כמה קילומטרים מדרום לעיירה באו-צ'אנג (Bao Cheng). הגענו לשם אחרי 9 בערב. מסתבר שזאת שעה מאוחרת במושגים המוקומיים, ונאלצנו להעיר את בעלי המלון. כבר בשעה זו הטמפרטורה בחוץ ירדה לשש מעלות. בלילה הטמפרטורות בטח התקרבו לאפס, וזה בסוף אוגוסט. בחורף הטמפרטורות פה מגיעות גם למינוס 30. בינתיים הדבר היחידי שיכולתי להנות ממנו היו הכוכבים בשמיים. כבר הרבה שנים לא ראיתי שמיים עם כל כך הרבה כוכבים.

יום שבת 30 באוגוסט

התעוררנו בבוקר לגלות שאכן עזבנו את העיר הגדולה. מסביבנו הסתובבו להן פרות וכבשים שרעו להן באחו. מונגוליה היא שטח המרעה של סין. לאורך כל הדרך ראינו – פרות, כבשים וסוסים, לכן לא פלא שהדיאטה המקומית מבוססת על חלב ובשר. ארוחת בוקר של תה עם חלב וגבינות זה בדיוק הטעם שלי, והסתפקתי באפרסקים ומלפפונים שהבאנו מהעיר הגדולה. אחרי ארוחת הבוקר עלינו על הרכבים והמשכנו צפונה.

בתחילה הנוף היה מאוד חולי, ומאוד הזכיר לי את ישראל. בשביל זה באתי למונגוליה? בשביל לראות את הנופים של ראשון?

אך ככול שהמשכנו צפונה הנוף נהפף ירוק יותר ויותר. והזכיר אולי יותר את רמת הגולן בחורף, מאשר את ראשון. רק שהעוצמה של המרחבים הייתה מדהימה. מאות קילומטרים של ערבות ירוקות עם סוסים, כבשים ופרות. אני אשאיר אותכם להנות קצת מתמונות.

לאחר נסיעה ארוכה של מספר שעות הגענו לעיר הגדולה של האיזור – שילינחאוטה (xilihaote). בדרך כלל ערים ועיירות קטנות בסין ממש לא נראות כמו עיירות בשוויץ. עיירות אלו מאוד מוזנחות ומלוכלכות. אולם שיליחאוטה הפתיעה את כולנו בניקיון המופתי שלה. הנה כמה תמונות מעיירה מונגולית קטנה זו.

המשכנו במסענו לכיוון צפון מזרח. אחת ההפתעות הגדולות שלי בטיול זה הייתה האיכות המדהימה של הכבישים. ציפיתי שאת רוב הטיול נבלה בשבילי עפר או במקרה הטוב בכבישים מוזנחים מלאי בורות. אולם להפתעתי הרבה את רוב הדרך בילינו בנסיעה על כבישים מהירים שלא היו מבישים אף מדינה מפותחת. התנועה בכבישים באזור זה של סין מאוד דלילה – הייתי אומר – משהוא דומה לתנועה בכביש 12 בארץ, ולמרות זאת הכבישים פה מתוחזקים ברמה גבוהה. רשת הכבישים המפותחת הוכיחה לי שוב כמה כספים שפכה סין על תשתיות בשנים האחרונות.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגענו לדונגוו (או בקיצור – Dongwuzhumuqin). עיירה קטנה זו קרובה לגבול עם מונגוליה (החיצונית), ולכן בנוסף לכתובות במונגולית ובסינית, השלטים פה מודפסים גם ברוסית. עצרנו כאן לארוחת צהריים-ערב מהנה וטעימה במיוחד.

נפרדו מדונגוו לשלום ודהרנו לכיוון אחותה – שיוו (הידועה גם בשם – Xiwuzumuqin).

משיוו נסענו בחזרה לשילינחאוטה (העיר היפה עם הפסלים של הג'ינג'י). אומנם אני לא הייתי מתנגד לעוד לילה באוהל או בונגלו מונגולי, אבל הסינים  פתאום החליטו שקר מדי והם רוצים להתפנק במלון. הגענו לשילינחאוטה בשעות הערב המאוחרות, ולא היה לנו זמן או כח לחפש מלון. התפשרנו על מלון שמבחוץ אומנם נראה נחמד אבל מבפנים היה מזעזע. המחירים הקבועים בקיר הם רק מחירים מומלצים (או מה שהפראיירים משלמים). לאחר התמקחות קצרה המחיר ירד ל-100 יואן לחדר (כמו ששילמנו בבונגלו). החדר היה כל כך ג'יפה שהחלטנו לא להתקלח ולישון עם הבגדים.

יום ראשון 31 באוגוסט

קמנו למחרת ליום גשום – טפטוף קטן – לא משהו רציני. הייתי בטוח שנדהר ישר הבייתה, כי בייג'ין כל כך רחוקה, ומחר הפועלים שביננו צריכים לעבוד, אולם להפתעתי הסינים החליטו לעשות עיקוף קטן של איזה 300 קילומטר בשביל לראות את אגם דאלי. אני המשכתי בתפקיד הפסיבי שלקחתי על עצמי מתחילת הטיול – שהגויים יחליטו.

לבסוף הסיבוב הוכיח את עצמו, כיוון שזכינו גם ברכיבה על סוסים וגם בנסיעה של יותר ממאה קילומטר בדרכי עפר.

לאחר יום ארוך התחלנו להתקדם לכיוון בייג'ין בנסיעה מאוד ארוכה. בייג'ין אוסרת על משאיות להיכנס לעיר במהלך היום, ולכן משעות הערב המאוחרות כל הכבישים המובילים לבייג'ין עמוסים במשאיות. ככול שהתקרבנו יותר לעיר, כך התנועה נהפכה לפקוקה יותר, עד שבערך בשלוש בלילה נתקענו בפקק שלא זז. הלכנו כולנו לישון, ורק בחמש בבוקר התחדשה התנועה.

מונגוליה – סיכום

למרות שהטיול שעשינו הוא לא ממש בסגנון שלי. אני אוהב יותר להתמקם הרבה זמן במקום אחד ולזוז לאט. אבל הסיבוב הגדול שעשינו (יותר מ-2,000 קילומטר) דווקא פרס בפנינו את הגודל והיופי של חבל ארץ זה – מאות קילומטרים של ערבות שלא נגמרות.

נסענו בסוף הקיץ שזוהי סוף עונת התיירות למונגוליה. הערבות כבר לא היו כל כך ירוקות, כיוון שבעלי החיים כבר כרסמו במשך חודשיים את הצמחייה. מי שרוצה להנות מנוף ירוק יותר, כדאי לו לנסוע ביולי – אפילו תחילת יולי. מצד שני, בגלל שנסענו שלושה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, כל התיירים הסינים כבר חזרו לביתם, מה שהשאיר אותנו לבד עם הערבות. לכל מקום שהגענו היינו לבד או כמעט לבד. לפי המקומיים, שבוע לפני שהגענו הכל היה עוד מפוצץ.

מתחילת השנה תיק ההשקעות שלי עלה ב-83.4%. הדאו ג'ונס, ה – S&P 500 וההאנג-סנג עלו מתחילת השנה ב 13.2%, 18.8% ו 47.7% בהתאמה.

נראה כי בניגוד לצפיות חודש ספטמבר היה לא רע בכלל למשקיעים. גם כלכלות העולם מראות סימנים ראשונים של התאוששות. כאשר הקונצנזוס היום הוא שהרע כבר מאחורינו, ומעכשיו הכלכלה תתחיל להתאושש אם כי בקצב מאוד איטי. לעומת הקונצנזוס, כתב ג'ימס גראנט מאמר מעניין בוול סטריט ג'ורנל בו הוא טוען כי אנחנו לפני התאוששות מהירה. במאמר הוא טוען כי ההסטוריה הוכיחה כי מהירות הצמיחה הכלכלית הולכת יד ביד עם עומק המיתון שקדם לה. כלומר ככול שהמיתון חריף יותר, כך הצמיחה שבאה אחריו מהירה יותר. אני נוטה להסכים עם המאמר הזה. אנשים תמיד מצפים לשינויים איטיים, אבל המציאות היא שהכלכלה תמיד הולכת ממצב קיצוני אחד למצב קיצוני אחר. אני לא אופתע אם התל"ג האמריקאי יצמח ב-2010 ב-4% ואולי אפילו ב 5%.

בועה בסין?

דווקא סין מדאיגה אותי יותר מאשר ארה"ב. כמו שכתבתי כאן בחודשים האחרונים, הכלכלה הסינית נמצאת בבעיה – קטר הצמיחה שלה (היינו היצוא) הואט מאוד. אומנם המשבר העולמי תרם רבות להאטה זו, אבל הסיבה האמיתית להאטה היא העלייה הגדולה בעלות הייצור בסין. הייצור הזול בסין נעלם לאט לאט, והוא כבר לא יחזור לימי הגדולה שלו. זוהי התפתחות טבעית שעברה גם על מדינות אחרות במזרח – כגון טאיוואן וקוריאה. הבעיה בסין היא פוליטית.

הממשלה הסינית רואה במספר 8 מספר קסם. היא מאמינה שאם התל"ג הסיני יצמח בפחות מ-8% בשנה, הדבר יערער את היציבות הפוליטית במדינה. ברור שאין שום סיכוי שהכלכלה תצמח ב-8% כל שנה. מתי שהוא הקטר הסיני יהיה חייב להאט, והזמן הזה הגיע כבר לדעתי. אלא שהממשלה עושה הכל כדי לשמור על צמיחה גדולה, ולכן היא החלה לנפח את הכלכלה הסינית – הורידה את הריבית, הקפיאה את התחזקות היואן, הורידה את הלימות ההון והכי גרוע – הזרימה מאות מיליארדי דולרים "בתוכנית הצלה" למשק. בניגוד למדינות אחרות, הכלכלה הסינית לא באמת נקלעה למשבר כלכלי, ולכן הזרמת ההון לכלכלה הייתה לדעתי מעשה לא חכם אשר יגרום לבועה בכלכלה המקומית. כספי סיוע רבים זרמו למפעלים ממשלתיים  על מנת שאלו יגדילו את הייצור. אבל אם אין ביקוש, אז מה הטעם להגדיל את הייצור?

לא פחות גרוע, מפעלים רבים השתמשו בכספי הסיוע להשקעה בנדל"ן. כיוון שהם קיבלו את הכסף במתנה מהממשלה, הם היו מוכנים לקנות אדמות במחירים מופקעים. מחירי הנדל"ן בסין עלו יותר מדי בשנתיים האחרונות. קחו למשל את המקום שאני גר בו בבייג'ין – זהו מקום מרוחק מהמרכז, ולכן לא אמור להיות יקר. אבל אפילו כאן מחירי הדירות הגיעו לכ-10,000 ש"ח למטר מרובע – כמעט כמו המחירים בתל-אביב, אלא שהמשכורות פה נמוכות באופן משמעותי מאלו בישראל.

בעבר בועות הוכיחו פעם אחר פעם שהן יכולות להתנפח שנים רבות לפני שהן מתפוצצות. לכן בהחלט יכול להיות שמחירי הדירות כאן ימשיכו לעלות בשנים הקרובות, אבל אני מתכוון לפקוח עין על חברות הנדל"ן בהן אני מושקע, ולהיזהר מחברות שקונות היום אדמות בסין.

דוחות – נתחיל בסאונדוויל

כמו תמיד, נתחיל בסאונדוויל. החברה פרסמה את הדוח החצי שנתי שלה. הדו"ח היה לא רע בכלל, מה שלא הפריע למניה לצנוח בצניחה חופשית מ-5.5$ לפני פרסום הדוחות לקצת יותר מ-4$ תוך מספר ימים. ה NAV של החברה צמח מאוד יפה ועומד כעת על 21$ למניה. מהדוח עולה כי החברה האטה בצורה משמעותית את קצב הרכישות של דירות ישנות, וזאת עקב העלייה החדה במחירי הדירות בחודשים האחרונים. לדעתי החברה שווה לפחות 15$ למניה, ואני אסביר למה. בואו נעזוב את ה NAV ונתבונן ברווחים העתידיים של החברה. (כל המספרים הם בדולר הונג-קונגי).

הפלאזה מכניס 200 מליון דולר בשנה, והבניין שהם בונים כעת ברחוב טאנג-לונג יכניס עוד לפחות 50 מליון בשנה החל משנת 2011. החישוב כאן הוא מאוד פשוט – הבניין יהיה בגודל של 113,000 רגל מרובע. דמי שכירות לנדל"ן מסחרי באזור זה (קוסווי-ביי) עומד היום על כ-40$ לחודש. או בחישוב שנתי – כ-51 מליון דולר. לדעתי ההכנסה מהשכירות תהיה הרבה יותר גבוהה, כיוון שחישוב זה אינו מביא בחשבון את החנויות שתוקמנה בקומה הראשונה. דמי השכירות מחנויות בקומת הרחוב מאוד גבוהים באזור זה – באזור ה-200 דולר לרגל מרובע. בנוסף לכך, החברה מתכוונת להשכיר את הבניין למסעדות אשר משלמות דמי שכירות גבוהים יותר מאשר משרדים. אני לא אתפלה אם ההכנסה מהבניין תגיע גם ל-70 מליון בשנה.

בנוסף לשני בניינים אלו רכשה החברה שטח גדול ברחוב היוון (מספרים 32-50), בו רשאית החברה לבנות בניין מסחרי בגודל של 180 אלף רגל מרובע. כמו כן רכשה סאונדוויל 20% מהדירות שבמספרים 2-30 באותו רחוב. סביר להניח שתוך מקסימום שנתיים תרכוש החברה את כל הדירות במספרים 2-30. השטח ב 2-30 גדול יותר מאשר ב 32-50. אבל בואו נניח שגם כאן תהיה החברה רשאית לבנות בניין בשטח של 180 אלף רגל. אם עוד פעם נחשב לפי דמי שכירות של 40$ לרגל, ונתעלם מקומת הרחוב – נקבל עוד הכנסה של כ-172 מליון דולר בשנה בערך משנת 2015. זאת אומרת שתוך 5 שנים הכנסות החברה משכירות תגענה לבערך 450 מליון בשנה.

בנוסף להכנסות משכירות, החברה הצליחה בשנים האחרונות להרוויח יותר ממאה מליון בשנה מפעילות השבחת הנכסים שלה. כמו כן סאונדוויל החלה לבנות בתי מגורים בסין, ולהתעסק בפרויקטים של תשתית.

עכשיו נסתכל על ההוצאות. הוצאות המימון של החברה מאוד נמוכות כיום, ועומדות על פחות מ-30 מליון בשנה. אולם עוד מספר שנים סביר להניח שהריבית תעלה, ולכן אם נחשב לפי 5% ריבית בשנה, הוצאות המימון של סאונדוויל תעמודנה על כ-100 מליון בשנה (זאת לפי חוב נוכחי של שני מיליארד דולר). שאר ההוצאות של החברה עומדות היום על 70 מליון בשנה. בואו נהיה שמרנים ונניח שהן תגדלנה ל-100 מליון תוך מספר שנים.

קיבלנו שהחברה תרוויח 350 מליון דולר לפני מס בשנה או 300 מליון אחרי מס. עם מכפיל רווח של 15, נקבל שהחברה שווה 18$ למניה. קשה לי להבין מדוע החברה נסחרת בהנחה כה משמעותית. עברתי על החישוב שלמעלה מספר רב של פעמים, ואני משוכנע שהוא נכון. יכול להיות שאני טועה, אבל אני מוכן להמר על כך שאני צודק. אם מחיר המניה ימשיך לרדת, אני מתכוון להגדיל את ההחזקה שלי במניה (וזאת למרות שכבר היום היא מהווה 30% מהתיק שלי).

דוחות נוספים

הירידה בעלות השילוח הימי עזרה מאוד לגרייט-צ'יינה (טיקר 141). החברה דיווחה על רווח אורגני (שאינו כולל את העלייה בערך הנדל"ן) של 30 מליון דולר בששת החודשים הראשונים של השנה. עם שווי שוק של 180 מליון, החברה נסחרת במכפיל רווח של 3.

טאי-פינג (טיקר 146) הפתיעה לרעה עם ירידה משמעותית ברווחים. עיקר הירידה נבעה מהמיזם המשותף שלהם בסין.

צ'וק-נאן (טיקר 131) ממשיכה לפקשש. נראה כי החברה מסתבכת איפה שרק ניתן. בניין המגורים שלה במקאו עדיין לא אושר. בהאנג-ג'וו החברה מנסה לקבל הנחה על קרקע שקנתה מהממשלה המקומית. בשן-ג'ן החברה תבעה את חברת הבנייה, והפרוייקט תקוע. בהונג-קונג פרוייקט המגורים הגדול של החברה מעוכב בגלל וויכוח עם הממשלה על כריתת עצים. החברה מאוד זולה, אבל אני מתחיל לאבד את הסבלנות שלי.

נאן-יאנג (טיקר 212) לא עשתה שום דבר מיוחד בחודשים האחרונים מעבר לקנייה ומכירה של מניות. מפריע לי שהחברה משחקת בבורסה עם כספי המשקיעים. אומנם החברה נסחרת ברבע מה NAV שלה, אבל אני מתחיל להאמין שהיא לא שווה הרבה יותר מחצי NAV – כלומר מ-20$ למניה. עשיתי טעות שלא מכרתי אותה לפני שנה וחצי.

פעולות בתיק

לא נחתי החודש. מניות הרדיו פיתו אותי מאוד. כל יום ישבתי וחשבתי אילו מניות כדאי למכור בשביל לקנות את מניות הרדיו. בשלב מסוים אפילו כמעט ומכרתי קצת מ WFC, אבל התחרטתי ברגע האחרון. בסופו של דבר מכרתי חלק נכבד מהמניות בנאן-יאנג ובהניסון (טיקר 896). למרות ששתי מניות אלו זולות, מניות הרדיו פשוט מפתות מדי.

הכוכבת החדשה שנכנסה לנבחרת הרדיו היא קומולוס (טיקר CMLS). הסיפור כאן די דומה לשלושת החברות האחרות, כך שאני לא ארחיב בפרטים - החברה מאוד ממונפת, אבל זולה מאוד, וממשיכה לייצר מזומנים רבים גם בתקופה קשה זו. קניתי מספר פעמים בטווח המחירים של 1.62$-1.8$.

זמן קצר לאחר שרכשתי את מניות הרדיו, אנטרקום (ETM) וסאלם (SALM) עלו חדות, ואילו רדיו-וואן (ROIAK) ירדה. ניצלתי הזדמנות זאת - דיללתי באופן משמעותי את ההחזקות שלי באנטרקום ובסאלם, וקניתי מניות רבות של רדיו-וואן במחיר של 0.64$. בינתיים נראה כי ההימור הצליח, ורדיו-וואן עלתה ליותר מדולר.
עקב העובדה שקניתי עוד מניות מהמגזר, כמו גם העלייות החדות במניות אלו, ההשקעה שלי במניות הרדיו תופסת כ-17% מתיק ההשקעות שלי. רדיו-וואן – כמעט 10%. אנטרקום – 4%. סאלם – 1%. קומולוס – 3%. אני שוקל לקנות עוד אם המחירים יהיו מתאימים.

כמו כן הגדלתי את ההחזקה שלי בטאי-פינג תמורת 1.7$, וגם הוספתי קצת סאונדוויל תמורת 4.56$. מניה נוספת שקניתי החודש היא טראוול סנטר אמריקה (טיקר TA). ההשקעה שלי שם מאוד קטנה. אם אגדיל את ההשקעה, אפרט יותר על מניה זו.

מילים אחרונות על WFC

בשבועות האחרונים נכתבו מספר כתבות בעיתונות האמריקאית על WFC אשר טענו שהחברה נמצאת במצב הרבה פחות טוב ממה שהיא מדווחת, כמו גם שהיא לא מספקת מספיק פרטים בדוחות שלה. אחד המשקיעים שאני יותר מעריך בדק את העובדות, ומצא כי אין יסוד להאשמות אלו. אני ממליץ בחום לקרוא את שלושת התגובות המלומדות שלו – כאן, כאן וכאן.

חודש שעבריי       ייחודש הבא

לפני מספר ימים מלאו שנה לנפילתה של לימן-ברדרס ולנפילה הגדולה בשווקים. בדיוק באותם ימים חזר תיק ההשקעות שלי לגודלו שמלפני המשבר. עכשיו כשנראה שהמפולת הגדולה כבר מאחורינו, הגיע הזמן להפקת לקחים מהמשבר.

לא להסיק מסקנות שגויות

הדבר הכי מסוכן הוא להסיק מסקנות שגויות. המסקנות צריכות להיות "מדעיות" ככל האפשר. כלומר הן צריכות להתבסס על הסטוריה ארוכה ככל האפשר ולא רק על המשבר הנוכחי. למשל – משקיעים רבים יכולים להחליט שלא להשקיע יותר בבורסה כי הבורסה "מסוכנת". זאת טעות חמורה בגלל שלאורך זמן השקעה בבורסה הוכיחה את עצמה כהשקעה הרווחית ביותר (רווחית יותר מנדל"ן או אג"ח).

עוד מסקנה ששמעתי ממשקיעם רבים, אשר אני חולק עליה, היא שתמיד צריך להחזיק מזומן. זוהי מסקנה אשר מבוססת על המשבר האחרון, ואינה לוקחת בחשבון את העובדה שברוב השנים הבורסה עולה, ומפולת כמו שחווינו ב-2008 היא אירוע מאוד נדיר. אם למשל הבורסה תעלה עכשיו במשך חמש שנים רצופות, מי שיחזיק מזומן, ישלם על כך ביוקר. אם הבורסה נותנת בממוצע תשואה הרבה יותר גבוהה מאשר מזומן, אז למה להשאיר בצד מזומנים?
למעשה, מבחינה לוגית אין שום הבדל בין הטענה שתמיד צריך להחזיק מזומנים לבין הטענה שאסור להשקיע בבורסה. שתי הטענות לא עוברות את מבחן המציאות שמראה שלאורך זמן שוק המניות נותן תשואה גבוהה יותר מאשר מזומן. (אני כמובן לא אומר שאסור להחזיק מזומנים. כל אחד צריך להשאיר כמות מסוימת של מזומנים לצרכים המיועדים לטווח הקצר. אבל אין שום סיבה להשאיר מזומנים כהשקעה לטווח ארוך).

טעות נוספת תהיה להתקבע על המחירים הזולים שהביאה איתה המפולת האחרונה. המשבר הנוכחי הביא מספר הזדמנויות שלא נראו שנים רבות – כמו למשל לקנות את WFC במכפיל רווח של 2. צריך לזכור שהזדמנויות כאלו הן מאוד נדירות. אל תצפו לכאלו הזדמנויות כל שנה!
מה שאני רוצה להגיד זה שזאת תהיה טעות לחכות למחירים נמוכים כל כך, ובגלל זה לפספס הזדמנויות השקעה פחות אטרקטיביות. למשל – כיום WFC נסחרת במכפיל 7 (לפי מחיר של 28$ למניה). זהו עדיין מכפיל מאוד זול, אבל יכול להיות שמשקיעים רבים יגידו – אני אחכה ש WFC תרד שוב למכפיל 2 לפני שאני אקנה. משקיע כזה יכול לחכות גם 30 שנה מבלי לראות את WFC נסחרת כל כך בזול.

זה מפחיד יותר ממה שנראה בטלביזיה

לא משנה כמה תכין את עצמך, כשבאה המפולת זה באמת מפחיד. זה מאוד קל להסתכל אחורה למפולות של העבר ולהגיד – איך כל המשקיעים מכרו כמו עדר בדיוק בתחתית?

כמו שכולנו ראינו בחודשים האחרונים – כשמגיעה המפולת היא באמת מפחידה. העיתונים והחדשות מלאים ברואי שחורות שמנבאים שאנחנו רק בתחילת המפולת, והגרוע מכול עוד לא התחיל. כן, הם אומרים, הבורסות בעולם כבר ירדו ב-40%, אבל ב-1929 המניות ירדו ביותר מ-90%. או - תסתכלו על יפן, לפני עשרים שנה הניקיי נסחר ב-30,000 נקודות ועכשיו הוא לא מגיע אפילו ל-10,000, כך שיש לנו עוד הרבה לאן ליפול.

זה באמת מפחיד. אתה מסתכל על תיק המניות שלך וחושב – מה יקרה אם הוא יפול בעוד 70%?
לא פלא שכל כך הרבה אנשים מוכרים בתחתית. כולם מפחידים אותנו כל כך עד שאנחנו מפחדים להפסיד את המעט שנשאר לנו.

אבל למה תמיד מנופפים לנו במשבר של 1929 או במשבר של יפן? כל פעם שיש משבר, מזכירים לנו את 1929, אבל מאז 1929 לא היה עוד אף פעם משבר כה גדול.

קל מאוד להכנס לפאניקה ולמכור את כל המניות. במקרים כאלו צריך לפעול נגד האינסטינקטים שלנו, ולא ללכת אחרי העדר. ההסטוריה הוכיחה פעם אחר פעם שמי שמכר בשיא הפאניקה, יצא מופסדץ

היזהרו מנביאי שקר

כל פעם שמגיע משבר, צצים פתאום כל מיני מומחים "שחזו את המשבר". אנשים שעד לפני המשבר היו אנונימים לחלוטין נהפכים בין לילה לסלבריטאים. הם מתראינים תחת כל עץ רענן וזאת רק בזכות העובדה שהם "חזו את המשבר". הכוכבים הגדולים של המשבר הנוכחי הם נוריאל רוביני ומרדית וויטני

לפחות לפי הכתבה בוול סטריט ג'ורנל מרדית בכלל לא ניבאה את המפולת הכלכלית. היא רק טענה שסיטי בצרות. לעומת זאת היא צפתה שבר-שטרן (הבנק הראשון שפשט רגל) ירויח 11$ בשנת 2009. כמובן שרוב העיתונאים לא ממש בדקו בציציות של מרדית, וכולם הכריזו עליה כעל "זאת שחזתה את מפולת הבנקים". אבל האם מרדית באמת בורכה ביכולות נבואיות?

בואו נראה – ממש בשיא המשבר התראיינה וורדית ל CNBC, וחזתה שהמצב הכלכלי רק יחמיר. כאשר היא נותנת תחזית מאוד עגומה לגבי הצרכן האמריקאי, הבנקים וכרטיסי האשראי. שימו לב שהראיון נערך ממש בשיא המשבר כשהדאו נסחר ב 6800 נקודות (לעומת 9700 היום). מאז לא רק שמדדי המניות עלו חדות, אלא גם הכלכלה הראתה סימני שיפור. מדד אמון הצרכנים למשל עלה מ-26 במרץ ל 53 בספטמבר. הראיון הזה נערך אחרי 3-4 ימי עלייה די חדים במניות. מרדית קוראת לעלייה הזאת "Relief Raly" כלומר ראלי זמני שבא אחרי ירידות חדות.

היא אומרת "האם כדאי לקנות את GS ב-100$? לא! ב-70$ כן, אבל לא ב 100$". כיום GS נסחר ביותר מ 180$. WFC נסחרה ב-11$ כמעט שליש ממחירה כיום. אבל שימו לב כמה מרדית פסימית לגבי WFC לקראת סוף הראיון. היא מדברת על כך שהבנקים יצטרכו למכור נכסים רבים בשביל לפצות על ההפסדים שהיא צופה שיהיו ב 2009-2010.

עכשיו שימו לב לראיון הזה עם נוריאל יום אחרי שהדאו הגיע לתחתית. בזמן הראיון הדאו נסחר בפחות מ 7000. כלומר מאז הוא רשם עלייה של יותר מ-50%. מי שהקשיב לרוביני, וקיבל פיק ברכיים, הפסיד את הראלי הכי גדול בשוק המניות מזה שנים רבות.

כל מי שעסוק בניבוי בלתי פוסק של העתיד יקלע לפעמים, אבל זה לא אומר שיש לו יכולת ניבוי. קחו למשל את כל אלו שניבאו שהנפט יגיע ל-100$, ואז כשהוא הגיע ל-100$, הם ניבאו שהוא יגיע ל-200$. איפה כל הנביאים האלו היום?

אמור לא למינוף!

עקב התוצאות היפות שהשגתי ב 2006-2007, שאלו אותי מספר חברים למה אני לא לוקח הלוואות כדי למנף את ההשקעות שלי. האמת היא שבאמת שקלתי לקחת הלוואה בסוף 2007, ומזל גדול שלא עשיתי זאת. כל מי שנכנס למשבר עם הלוואות, ספג מכה מאוד קשה. אני מסכים שמינוף קטן של נניח 5% מתיק ההשקעות הוא לא בהכרח רעיון רע, אבל צריך להימנע ממינוף גבוה – כזה שישאיר אותך בלי כלום אם שוק המניות יפול ב-50%.

בנוסף לכך הוכיח המשבר פעם נוספת את הסכנה שבהשקעה בחברות ממונפות. שימו לב שכמעט כל החברות שפשטו את הרגל או נקלעו לקשיים בשנה האחרונה היו חברות מאוד ממונפות – בין אם זה הבנקים בארה"ב או חברת הנדל"ן אפריקה ישראל. למרות שתיק המניות שלי ירד חזק ב-2008, אף מניה בה החזקתי לא פשטה את הרגל – אפילו לא קרוב. למעשה חברות רבות בהן החזקתי הציגו רווחים יפים למרות המשבר. כל זאת בגלל שהקפדתי לקנות מניות עם מאזן כספי חזק מאוד.

להיזהר כשהבורסות יקרות

כשההאנג-סנג עבר את ה-32,000 נקודות ונסחר במכפיל רווח גבוה מ-20, הייתי צריך להיזהר יותר. למרות שידעתי ששוק המניות יקר מדי, הייתי בטוח שהעובדה שאני מחזיק במניות זולות, תציל אותי מהמפולת. מסתבר שטעיתי. לא רק שגם המניות שלי ירדו במפולת, הן ירדו אפילו יותר מהמדדים.

שום דבר לא מנע ממניות שנסחרו במכפיל רווח של 4 לרדת למכפיל רווח נמוך מ-2. המסקנה העיקרית היא שכשהבורסות נסחרות במחירים גבוהים, צריך להתחיל להיזהר.

למה אני קורה להיזהר?

1 – לא למנף. אם אני מצדיק מינוף קטן בתקופות רגילות, אז אני לחלוטין נגד מינוף כשהבורסה בשחקים.

2 – להתרחק מאופציות. למי שזוכר בשנת 2007 קניתי אופציות לטווח ארוך של יותר משנה (מה שנקרה LEAP). למרות שהאופציה הייתה מאוד זולה, ולמרות שהאופציה הייתה לטווח ארוך, זאת הייתה טעות לקנות אותה כששוק המניות גבוה. למזלי זאת הייתה השקעה קטנה כי הפסדתי עליה 100%.

3 – לשקול להחזיק מזומנים. כמו שאמרתי למעלה, אני נגד המנטרה שתמיד צריך להחזיק מזומנים, אבל כשמתפתחת בועה בשוק המניות, בהחלט כדאי לדלל קצת את תיק המניות, ולהחזיק יותר מזומנים.

4 – לחפש השקעות במקרים מיוחדים. זאת אולי המסקנה הכי חשובה שלי מהמשבר הנוכחי – לחפש השקעות במקרים מיוחדים. באפט בעברו חילק את ההשקעות שלו לשני סוגים – מניות ערך זולות ומקרים מיוחדים. מניות ערך זולות הן מניות של חברות שנסחרות בזול. מקרים מיוחדים אלו הן השקעות בחברות שבתהליכי פירוק, ארביטרז', חברות שעומדות להירכש ע"י חברות אחרות וכו'. היתרון שבהשקעה במקרים מיוחדים הוא שהשקעות כאלו אינן תלויות בשוק המניות – גם אם השוק יורד הוא לא משפיע על הביצועים של מניות אלו. קחו למשל את חברת FTAR שהייתה בתהליכי פירוק בשנת 2008, המניה חילקה דיבידנדים מאוד שמנים במשך השנה אשר לא הושפעו מהמצב בשוק.

אחת הסיבות שבאפט הצליח להכות את השוק בשנים של ירידות מחירים הייתה בזכות ההשקעות שלו במקרים מיוחדים.

בעברי השקעתי פעמים בודדות במקרים כאלו – למשל השקעתי ב ION שעמדה להירכש ע"י NBC, או ההשקעה שלי ב FTAR שהייתה בתהליכי פירוק. שתי השקעות אלו היו מאוד רווחיות. הבעיה עם סוג כזה של השקעות היא שמאוד קשה למצוא מקרים כאלו. את שתי ההשקעות הנ"ל, למשל, מצאתי בפורומים של השקעות.

לדעתי כששוק המניות מתחיל לרחף לו במחירים לא הגיוניים, צריך לעשות מאמץ רב למצוא הזדמנויות השקעה במקרים מיוחדים. זהו פתרון מאוד טוב שמצד אחד מאפשר להישאר מושקע (כלומר לא להחזיק מזומנים), אבל בד בבד לא להפסיד כשהבורסות נופלות.

העצלות מהשטן

כשראיתי את מחירי המניות יורדים ויורדים בלי להפסיק, נכנסתי לבונקר. כמעט כל המניות שלי ירדו חזק, ולכן לא רציתי למכור אף מניה. למשל, אמרתי לעצמי – אם נאן-יאנג הייתה זולה ב-20$, אז היום ב-10$ היא הרבה יותר זולה ואין סיכוי שאמכור אותה. זאת כנראה הייתה הטעות הכי גדולה שלי. תמיד צריך לחפש עוד הזדמנויות. תמיד צריך לבדוק האם ישנן מניות זולות יותר מאשר המניות בהן אני מחזיק.

העובדה שנאן-יאנג ירדה בחצי, ונסחרת ברבע מהערך שלה, לא אומרת שלא צריך למכור אותה. באותה תקופה היו מניות שירדו ביותר מ-90% ממחירי השיא שלהן, ונסחרו בעשירית ואף פחות מערכן.

אז זה נכון שעשיתי כמה שינויים בתיק – למשל מכרתי את ברקשייר כמו גם כמה מניות מהונג-קונג בשביל לקנות את WFC, אבל במבט לאחור הייתי צריך להיות הרבה יותר אקטיבי בחיפוש מציאות. זה מאוד קשה למכור מניה שאתה יודע שהיא נסחרת בזול. את ברקשייר למשל מכרתי תמורת 2300$ – מחיר מאוד זול. זה היה לי ברור שברקשייר שווה הרבה יותר, ולכן היה קשה למכור אותה. אבל במקום ברקשייר קניתי מניות של WFC בפחות מ-10$. אמרתי אז לעצמי – זה נכון שברקשייר מאוד זולה, אבל WFC יכולה בקלות לעלות פי 7-8 תוך שלוש שנים, ואילו לברקשייר אין סיכוי לעלות כל כך הרבה.

לצערי ההחלפה של ברקשייר ב WFC היתה מעשה חריג מצדי. הייתי צריך להחליף הרבה יותר.