האם זה הזמן לחזור לבורסה בהונג-קונג?

אחד המוטיבים הכי בולטים בבלוג הזה היה הפסימיות שלי לגבי הכלכלה הסינית ובמיוחד הנדל"ן הסיני. פמפמתי את זה פה במשך שנים ואפילו חזיתי פעמיים מפולות שלא התרחשו.

עכשיו זה כבר ודאי שהנדל"ן הסיני ובכלל הכלכלה השניה בגודלה בעולם סובלים. הנמר הסיני כבר לא מה שהיה, וכמו שכולנו יודעים – איפה שיש משבר ישנן הזדמנויות. או שלא??

הסבב הראשון שלי בהונג-קונג

מה שרוב הקוראים אולי אינם יודעים היא העובדה שלא תמיד הייתי דוב-סיני. משנת 2003 עד 2009 רוב ההון שלי היה מושקע בחברות סיניות (בעיקר חברות נדל"ן הונג-קונגיות). רק אחרי משבר הסב-פריים בארה"ב העברתי את מרכז הכובד מסין לאמריקה. זה לא רק שאחרי המשבר הפיננסי נפתח חלון הזדמנויות להשקיע בארה"ב, אלא גם שהפסימיות הגוברת שלי לגבי סין, הביאה אותי לצאת מהשוק האסייתי. בערך בשנת 2013 הייתי כבר כמעט לגמרי מחוץ לשוק ההונג-קונגי. כלומר – לפני כעשור.

מדד האנג-סאנג 2011-2023

למרות שטעיתי לגבי תזמון פיצוץ הבועה בסין, בדיעבד זו לא הייתה החלטה שגויה להתרחק מהבורסה בהונג-קונג. ההאנג-סאנג חזר למחיר של 2006, ואם לא הייתי עושה את המעבר הפיננסי מערבה, הייתי היום במצב כלכלי אחר לגמרי.

משפחתי ואני עברנו לגור בהונג-קונג בשנת 2001, וכשנתיים לאחר מכן נפתחה בפני הזדמנות פז להשקיע בשוק זול עם פוטנציאל ענק. בחמשת השנים שהקדימו את השפל של הבורסה בהונג-קונג, העיר חטפה מכה אחר מכה. זה החל מהמשבר הפיננסי באסיה של 1997, המשיך עם המפולת של הנסד"ק ב-2001 ולקינוח קיבלה הונג-קונג את מגפת הסארס. הסארס ב-2003 סימן את תחתית השוק ואת שיא הפסימיות של המשקיעים.

אני, שהייתי רק בתחילת דרכי כמשקיע ערך, ראיתי את משבר האמון הגדול, וניצלתי את ההזדמנות לקנות מניות במכפילים מגוחכים.

מאז הכלכלה בהונג-קונג פרחה ואיתה הבורסה. במשך כעשור הכלכלה הסינית חוותה צמיחה דו-ספרתית, והונג-קונג שהייתה מרכז פיננסי, תיירותי ומסחרי נהנתה מפריחה זו. לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לעשות כסף אז. כל מי שקנה מניות ו/או נדל"ן ב-2003 בהונג-קונג, הניב תשואות מטורפות. כל מה שנגעתי בו אז, טס למעלה. החוכמה היחידה הייתה רק לזהות שהמשבר הזה הוא זמני. שהונג-קונג תחזור לפרוח.

רבים בזמנו לא ראו את זה ככה. היו לי ויכוחים אז עם הקולגות הסינים שלי. הם האמינו שהונג-קונג גמרה את תפקידה ההיסטורי ושערים כמו בייג'ינג, שנג'ן ושנחאי יחליפו אותה. הטענה שלי בזמנו הייתה שלהונג-קונג יש יתרון אדיר על ערים אלו, כיוון שהשיטה הכלכלית שלה טובה יותר, החופש הכלכלי והפוליטי בה גדול יותר והאוכלוסיה בעיר הדרומית איכותית יותר מאשר בשאר הערים בסין.

האהבות שלי, הראשונות שלי, אותן אזכור לעולם

המניות האלו שקניתי בזמנו בהונג-קונג בנו לי את החיים. הן נתנו לי את התנופה הכלכלית שהייתי צריך בגיל צעיר ותמיד אזכור אותן. למרות שכבר כעשור אין לי חברת נדל"ן הונג-קונגית בתיק, לאורך השנים לא הפסקתי לעקוב אחריהן בתקווה שאולי יבוא יום ואעשה אליהן סיבוב נוסף.

אני לא רוצה לתת פה יותר מדי שמות ספציפיים של חברות (מי שרוצה יכול פשוט לבדוק אחורה בבלוג במה הייתי מושקע לפני 2011 כדי לקבל רעיונות), אבל אזכיר חברה אחת כיוון שהיא גדולה וגם כיוון שאני כנראה לא אשקיע בה. ננסה להסתכל עליה ביחד ונראה מה קרה שם בעשרים שנה האחרונות (בערך).

החברה היא האנג-לונג, והפעם האחרונה בה כתבתי עליה הייתה בשנת 2014. אני לא ממש זוכר מתי קניתי ומכרתי את המניה ואין לי כוח לבדוק, אבל אם אני לא טועה, קניתי אותה בערך ב-2005 או 2006 בכ-10 דולר למניה, ומכרתי כשנתיים מאוחר יותר בכ-20 דולר הונג-קונגי. קניתי אותה כשהיא נסחרה בכחצי מההון העצמי שלה (P\B של כ-0.5). לאחר שמכרתי היא המשיכה לעלות ומחירה נשק אפילו ל-40 דולר. היום, כמעט 20 שנה לאחר שרכשתי את המניה, היא חזרה למחיר של 2005. המניה נסחרת שוב סביב ה-10 דולר, רק שהיום ההון העצמי למניה מוערך בכמעט 70 דולר, מה שמקנה לחברה מכפיל הון של כ-0.16.

אוקיי, אוקיי, אני יודע מה בטח תטענו – שהנדל"ן שלה מוערך ביתר. נכון, אני בטוח שזה המקרה. אבל בואו נשים בצד את הערכות השמאים. מאז שמכרתי את המניה, החברה בוודאות צמחה. הם קנו אדמות רבות בסין ובנו פרוייקטים עצומים – לרוב נדל"ן מסחרי שמעליו גורדי שחקים של נדל"ן משרדי. החברה התרחבה לערים – Tianjin, Wuxi, Dalian, Wuhan, Shenyang ו Kunming.

המטרה של הפוסט הזה הוא להתמקד דווקא בחברה ספציפית, אז לא אמשיך להרחיב עליה. מי שמעוניין יכול לחפש מה כתבתי עליה בעבר ולקרוא את הדוחות שלה. מה שאני רוצה להגיד זה שמאז 2005 החברה יצרה ערך. השווי שלה אמור להיות גבוה משמעותית ממה שהוא היה לפני 20 שנה.

מן הון להון זה הזמן לעשות הון בהונ(ג קונג)?

אז אם הערך של האנג-לונג עלה כל כך, למה אני מהסס לקנות? מדוע אם ב-2005 אהבתי אותה, אני לא עף עליה היום כשהיא במחיר זהה ובתמחור משמעותי זול יותר?

אתחיל קודם עם הפסקה האחרונה מהפוסט שלי ב 2014:

יוצא לחשוב די הרבה על היום שאחרי המפולת בסין. למשל, האם אני אהיה מוכן להיכנס שוב למניות כמו האנג-לונג או וילוק? והאמת שבאופן מפתיע אני לא בטוח בכך. כלומר, ברור שבמחיר מסוים אני אהיה מוכן להיכנס, אבל המניות צריכות לרדת ממש הרבה כדי שזה ייקרה. כל מי שנכנס להשקעה בערים הקטנות יותר בסין הולך לסבול מאוד, וזה לא משהו זמני. לדעתי יש כשל שוק רציני מאוד בערים האלו. אני לא בטוח שאי פעם עודף הבנייה שם ייספג, ולכן החברות האלו תעבודנה בתנאים בהם ההיצע תמיד גדול מהביקוש.

זה עוד היה ב-2014 כאשר מאז עודף הבנייה בסין רק החמיר. סין בנתה יותר מדי מהכל ב-15 השנים האחרונות וכיום יש בעיה חמורה של עודף היצע. זו בעיה לא פתירה. אם עודף ההיצע היה קטן והדמוגרפיה הייתה חיובית, אז היה הגיוני לצפות שהצמיחה תעשה את שלה, ועם הזמן ייפתר עודף ההיצע. זה לא המצב בסין – יש הרבה יותר מדי נדל"ן והאוכלוסייה מצטמקת. לכן ממש קשה לי ללחוץ על כפתור ה-"קניה". וזה עוד לפני שמכניסים סיכונים אחרים למשוואה – כמו המצב הפוליטי בסין, עבודה מהבית (שתשפיע על הנדל"ן המשרדי) וקניות באינטרנט.

מה באמת הערך של חברה שמחזיקה קניון יוקרתי בסין כאשר יש לידו עוד עשרות כאלו שעומדים חצי ריקים?

סיכום

הבורסה בהונג-קונג זולה מאוד. אין יום בו אני לא חושב האם לא כדאי שוב להיכנס חזק לשוק הסיני. בדקה זו רק 5% מהתיק שלי מושקע בהונג-קונג אשר מתפזרים בין שתי מניות. שתי מניות אלו הן מניות של יצרניות המוטות ייצוא ולכן הסיכון שם נמוך. מניה אחת נסחרת במכפיל רווח 4 והשניה – 5. יש סיכוי לא קטן שאגדיל את ההשקעה בהן (כי – רבאק חשיש – מכפיל 4!). ובנוסף יש מניית נדל"ן שאני שוקל מאוד בחיוב לקנות בגלל המצב הספציפי שלה (שלא אפרט) ובגלל שהיא נסחרת בפחות ממכפיל 0.1 על ההון.

מי שפחות פסימי ממני לגבי סין, יכול למצוא כיום הזדמנויות שככל הנראה לא נראו מזה כמעט שני עשורים. התמחורים בהונג-קונג מאוד מאוד נמוכים, השאלה היא האם הם גם באמת זולים.

אחרית דבר

אחרי סיום כתיבת הפוסט הזה, חזרה ענקית הנדל"ן הסינית Evergrande Group להיסחר. המסחר במניה הופסק לפני מספר שנים, והיום עם חידוש המסחר- זה מה שקרה:

לפני עשר שנים עשיתי עליה שורט, ומאז היא הפכה לפנים של בועת הנדל"ן בסין. המשך (אולי) יבוא….

פורסם בקטגוריה Stocks | 21 תגובות

עצמאות פוליטית

במשך שנים הבלוג הזה התעסק בעצמאות כלכלית, אולם לאור האירועים האחרונים בישראל, החלטתי לכתוב על נושא אחר – עצמאות פוליטית.

כבר כמה חודשים טובים שפונים אלי בשאלות על מעבר לחו"ל או מעבר כספים לחו"ל, אז אקדיש את הפוסט הזה לנושא שלדעתי מאוד חשוב בלי קשר לאירועים בארץ. חשוב לי להגיד קודם שאני לא מביע כאן דעה לכן או לכן לגבי הפוליטיקה בישראל וזאת משתי סיבות. האחת היא שאני כבר שנים רבות לא תושב המדינה ואין לי באמת זכות להביע דעה בנושא, מה גם שאחרי התנהלות ישראל בקוביד, התגרשתי מהמדינה סופית.
הסיבה השניה היא, שלדעתי, יש לפוסט הזה חשיבות ללא קשר לפוליטיקה העכשווית בישראל. הייתי כותב את אותם הדברים גם אם קהל הקוראים שלי היה קנדי.

אם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות – הן מהאירועים בהונג-קונג והן מהקוביד – זה שהעולם יכול להשתגע מאוד מאוד מהר. תמיד צריך להיות מוכן לשינויים פוליטיים, כדי שאתה ומשפחתך תצלחו את המשבר בצורה טובה יותר.

מה לא לעשות

לפני שנגיע לפעולות המנע המומלצות, קודם אגיד מה לדעתי אסור לעשות למי שחי היום בישראל – אסור להילחץ.

ככה נראה לחץ

באמת שאנשים כבר פנו אלי בשאלות האם כדאי להנזיל את כספי הפנסיה שלהם ולהעבירם לחו"ל, או האם כדאי לקנות בית מפלט בצרפת. אני מרגיש שבקרב ציבור המרכז-שמאל בארץ יש אווירת נכאים מוגזמת שיכולה להביא אנשים לעשות פעולות פזיזות ולא חכמות. גם אם אתם מאמינים שישראל הולכת בכיוון גרוע, המרחק מפה ועד להלאמת נכסים של אנשים הוא מאוד מאוד רחוק. האם הסבירות שישראל תלאים נכסים של אנשים פרטיים היא אפס? לא. אבל היא לא גדולה יותר, לדעתי, מאשר שקנדה או גרמניה ילאימו נכסים. הסיכון הזה תמיד קיים, אבל ישראל במצב הנוכחי שלה לא קרובה לשם.

ההשלכות המיסויות של הנזלת קרנות פנסיה הן גדולות מאוד ולפעמים גם ההשלכות של קניית נדל"ן בחו"ל (למשל הבנתי שלאזרח גרמני שמחזיק נכס נדל"ני בגרמניה יש השפעות מס משמעותיות). לכן לא הייתי עושה צעדים פזיזים, ובכל מקרה של השקעה פיננסית בחו"ל הייתי מתייעץ עם רו"ח הן ישראלי והן מקומי (במדינת ההשקעה) לפני כל מהלך שכזה.

אז אחרי שנתתי קצת לצד השפוי שלי לדבר, בואו ניתן במה לצד הפרנואי שלי ונראה מה כן כדאי לעשות.

דרכון זר

מי שזכאי לדרכון אירופאי וטרם הוציא אחד, צריך לעשות זאת מחר בבוקר. הדלת לדרכון פורטוגזי כבר נסגרה אולי, וזה רק מראה מדוע אסור לחכות עם הדברים האלו. חלק ענק מהציבור הישראלי אשר זכאי לדרכון זר, לא הוציא אחד. מי שלא זכאי לדרכון אירופאי, אולי זכאי לדרכון ארגנטינאי או מקסיקני או סרבי. אלו דרכונים פחות טובים מאירופאים, אבל לאזרחות שנייה יש חשיבות אפילו אם היא לא של עולם ראשון.

לכל אזרחות נוספת יש המון אפסייד ובדרך כלל אין דאונסייד בכלל (חוץ מאזרחויות של מדינות הממסות לפי האזרחות ולא לפי התושבות – כמו ארה"ב למשל. זהו המקרה היחיד שהייתי כנראה מוותר על דרכון נוסף. או אם יש חובת שירות צבאי וכו'. תמיד צריך לבדוק את ההשלכות של האזרחות הנוספת לפני שמוציאים אחת).

גם אם ישראל תהיה מדינה למופת ואור לגויים, כל אחד שיכול להוציא דרכון זר, צריך לעשות זאת. כמובן שתמיד יש את הסיכון שמשהו רע יקרה למדינה, ותצטרכו להימלט ממנה ואז ברור שיש חשיבות לדרכון זר. אבל גם אם זה לא המצב, מה אם הבת שלכם תרצה ללמוד באוניברסיטה באירופה? או הבן יירצה לעבוד כמה חודשים במסעדה באיטליה? למי שיש דרכון אירופאי, לא תהיה בעיה להגשים חלומות אלו.

אם נחזור לתקופת הקוביד, החזקה של דרכון זר הוכיחה את עצמה כדבר סופר חשוב. יכולת להיות מיליארדר ישראלי או סיני שמחזיק בשלושה מטוסים פרטיים, ועדיין במשך תקופה די ארוכה לא יכולת לצאת מהמדינה שלך. לעומת זאת, באותו הזמן, המשפחה שלי (בין אם הם היו מוזרקי פייזר או לא) יכלו לבקר אותי בלוקסמבורג בלי שום בעיה, כי הם החזיקו בדרכון אירופאי. לפני כעשרים שנה חבר טוב שלי היה צריך לעבור ניתוח ראש מסובך והרופא הטוב בעולם היה גרמני. אם הוא היה צריך לעבור את הניתוח הזה בתקופת הקוביד, הוא לא יכל היה לטוס לגרמניה אם לא היה לו דרכון אירופאי. החיים מלאים בבלת"מים, ודרכון זר יכול לעזור מאוד בתקופות מסוימות.

בחיים לא חשבתי שאשתמש בדרכון האירופי שלי מעבר לכך שהוא נותן לי מעבר מהיר יותר בביקורת הגבולות בטיולים לאירופה. אבל אז באו התהפוכות הפוליטיות בהונג-קונג שהפכו לי את החיים, והאזרחות האירופאית אפשרה לי לעבור לאירופה בקלות (שוב, גם ההגירה שלנו התרחשה בתקופת הקוביד כשאף אחד לא יכל לטוס ממדינה למדינה, ועדיין לוקסמבורג קלטה את משפחתי ואותי בשמחה רק בזכות האזרחות הצ'כית שלי, ואפילו לא היינו "מחוסנים").

היום, אחרי הקוביד, אני מאמין ש-"המרבה אזרחויות הרי זה משובח". יש לי אזרחות ישראלית, צ'כית וגם תושבות קבע בהונג-קונג. למרות זאת אני מתכנן להוציא גם אזרחות לוקסמבורגית ולהמשיך לשמר את התושבות ההונג-קונגית שלי וזאת אף על פי שאני לא אופטימי לגבי העתיד של סין. אף פעם אי אפשר לדעת – אולי עוד עשור הונג-קונג תחזור להיות גן עדן קפיטליסטי?

למה לדעתכם טדי שגיא עשה מאמץ להוציא אזרחות קפריסאית? אחרי הקוביד עשירים רבים הבינו את החשיבות שדרכון נוסף נותן, ומאז הביקוש לאזרחות שנייה מאוד עלה. אנשים משלמים מליון דולר או יותר כדי לקבל אזרחות אירופאית (דרך כל מיני "ויזות זהב" לסוגיהן) ואילו ישראלים רבים הזכאים לכך בחינם, לא טורחים להזיז את התחת שלהם.

חסרי זכאות

מן הסתם, רבים אינם זכאים לדרכון זר, ונשאלת השאלה מה הם יכולים לעשות.
ישנן מדינות שמציאות דרכונים למכירה בצורה זו או אחרת. זהו נושא בפני עצמו ולא אכנס לזה כיוון שזה לא רלוונטי לאדם הממוצע. בכל מקרה מדובר לרוב במדינות פחות אטרקטיביות והיתרון המשמעותי באזרחות שכזו היא היכולת לברוח מהארץ בתקופת משבר. לדעתי, אם באמת המצב בארץ יתדרדר בצורה שכזו, תהיינה מספיק מדינות שישמחו לקלוט מהגרים ישראלים. בדיוק כמו שמדינות רבות פתחו את שעריהן בפני ההונג-קונגים (בריטניה וקנדה הן הבולטות שבהן).

העולם המערבי עומד בפני משבר דמוגרפי משמעותי, ומדינות רבות שמחות לקלוט הגירה איכותית. גרמניה, למשל, יצאה עם תוכנית הגירה חדשה שמאפשרת ביתר קלות לאנשים עם השכלה גבוהה להגר למדינה.

פיזור נכסים

מספר ישראלים שאלו אותי על פתיחת חשבון בנק באירופה. כששאלתי למה הם צריכים חשבון, הם אמרו – "בגלל המצב בארץ" אבל אין בכוונתם להעביר נכסים לחו"ל אלא רק שיהיה להם חשבון בנק כתעודת ביטוח. לדעתי, אין לחשבון בנק זר שום חשיבות ללא הזרמת נכסים לחו"ל. בכלל, מאוד קשה היום לפתוח חשבון בנק במדינה שאינך גר בה. רוב הבנקים לא יאשרו חשבון לתושב חוץ אלא אם כן אתה מוכן לשים בבנק סכומים נכבדים (בד"כ מעל למליון אירו אם זה בצפון אירופה. באסיה אולי עם הרבה פחות). לכן כל העניין הזה של לפתוח חשבון בנק זר בלי נכסים לא רק שאין בו שום תועלת הוא גם אינו ריאלי.

הרבה יותר הגיוני לפתוח חשבון ברוקר זר ולנהל דרכו את ההשקעות בשוק ההון. הרגולציה על ברוקרים קטנה מאשר הרגולציה על הבנקים ולכן ברוקרים שמחים לקבל תושבי חוץ, ובנוסף ככה גם אתה באמת מעביר נכסים שיישבו פיזית בחו"ל.

פיזור נכסים אמור להיות הא' ב' של השקעות. כל אדם ללא שום השכלה פיננסית מודע למושג הזה, ולמרות זאת רובנו לא מיישם פיזור גיאוגרפי של נכסים.

ההיסטוריה מראה לנו שאחת הסיבות שאנשים לא בורחים ממדינתם גם כאשר המצב נהיה בלתי נסבל, היא הקושי להוציא נכסים. זה גם אחת הסיבות שחלק גדול מיהדות גרמניה לא עזב לפני מלחמת העולם השנייה. לרוב הדלת להוצאת הון נסגרת הרבה לפני שהדלת נסגרת בפני הגירה פיזית. מדינות יכולות מהר מאוד להגביל הוצאות כספים מהמדינה, וצעדים כאלו אינם נדירים בכלל.

אבל פיזור גיאוגרפי אינו רק חשוב במקרה של הימלטות מהמדינה. פגשנו כאן בחורה אוקראינית שסיפרה לנו שהדודים שלה עברו לאיטליה לפני יותר מעשרים שנה ועם כל החסכונות שלהם רכשו לאט לאט מספר דירות להשכרה באוקראינה. מה הערך עכשיו של השקעות אלו?

כמה ישראלים מחזיקים את רוב הונם בדירות בארץ? שוב, אני לא רוצה להפוך את הפוסט הזה לפוליטי, אבל סיכונים תמיד קיימים. לא רק סיכונים פוליטיים – מה עם רעידות אדמה למשל?
לדעתי, חלק נכבד מההון של כל אדם צריך להיות מושקע בשוק ההון האמריקאי, אבל גם אצלי לא כל ההון מושקע בארה"ב. יש לי מניות אנגליות, קנדיות והונג-קונגיות. בנוסף יש לי חשבונות בנק/ברוקר בארבע מדינות שונות. אצלי המצב לא נורמלי כי זזנו הרבה בעולם. עדיין, לדעתי, ישראלי צריך לפחות חשבון ברוקר (לפחות אחד) שיושב בחו"ל אשר מחזיק נכסים שאינם קשורים לארץ. בנוסף יש חשיבות מסויימת להחזיק חשבון מחוץ לגוש המערב. כלומר – להחזיק חשבון ברוקר בהונג-קונג, סינגפור או דובאי. זאת דעתי ואסביר.

בעשרים השנים האחרונות ארה"ב החלה להשתמש בבנקים כפרוקסי של הממשל על מנת להעניש אנשים לא רצויים. אף אחד לא צריך להוכיח היום שעברת על איזה שהוא חוק בשביל לסגור לך חשבונות בנק. תראו איך התהפך עולמם של הרוסים בשנה האחרונה. לא רק לאוליגרכים חילטו נכסים בכל העולם וסגרו להם חשבונות בנק, גם הרוסי הפשוט מצא את עצמו בעמדה בעייתית מאוד מול הבנקים במערב. אזרחים רוסיים שברחו מרוסיה בגלל התנגדותם לפוטין עדיין נענשו במערב ונמנעה מהם האפשרות לפתוח חשבון בנק. רבים מהם ברחו לאסיה (במיוחד לדובאי) שם שמחו לקבל את הכסף שלהם.

האפשרות שישראל תהפוך למדינה מוקצית קלוש לדעתי, אבל קיים. אם המערב יחליט להגדיר את ישראל כמדינת אפרטהייד ולהטיל נגדה עיצומים, הבנקים במערב יסרבו לשרת אותנו (במיוחד מי שאין לו דרכון זר).

לא הייתי נותן עדיפות גבוהה לפתיחת חשבון בנק נוסף באסיה, אבל זה דבר שצריך לשקול. זאת גם אחת הסיבות המרכזיות שלא סגרתי את החשבונות שלי בהונג-קונג. אני רואה בזה איזו שהיא תעודת ביטוח במקרה שהמערב יתחרפן.

לגבי הקוראים שהקטע שלהם זה נדל"ן יותר מאשר שוק ההון, גם להם כדאי לפזר את הנכסים ולא להחזיק הכל במדינה קטנה במזרח התיכון.

אז מה זה נותן לנו?

לישראלי המחזיק דרכון זר ודאג לכך שחלק נכבד מהונו יושב בחו"ל יהיה הרבה יותר קל לעזוב אם וכאשר יעלה הצורך.

הדרכון הזר תמיד יאפשר לו להיכנס למדינה בה הוא אזרח (זה נכון כמעט ב-100%. בתקופת הקוביד היו מספר מאוד קטן של מדינות (ביניהן, לצערי, ישראל) אשר לא אפשרו לאזרחים שלהם להיכנס למדינה. אולם זו תופעה נדירה מאוד, ולרוב לא תהיה בעיה לאזרח להיכנס למדינתו. למי שמחזיק אזרחות אירופאית, אז כל אירופה פתוחה בפניו ולא רק מדינת אזרחותו.

כאשר גם חלק מהנכסים שלו יושבים בחו"ל יהיה לו קל יותר להתנתק מהמדינה.

במקרה הסביר יותר, שישראל תמשיך להתקיים כמדינה מפותחת ולא תהיה הגירה המונית, הדרכון הזר עדיין יפתח בפנינו אפשרויות רבות. אולי תרצה לעשות טיול קראוונים של שנתיים באירופה בפנסיה או אולי תרצה ללמוד או לעבוד באירופה כמה חודשים?

החזקת נכסים בחו"ל תיתן לנו תעודת ביטוח לא רק מפני משברים פוליטיים אלא גם מאסונות טבע או מפני משברים כלכליים (כמו למשל פיחות השקל).

הגירה בלחץ

כמו שהתחלתי כך גם אסיים. בשום מקרה אין מה לרוץ עכשיו ולמכור קרנות פנסיה או לעלות על המטוס הראשון לברלין. הגירה היא דבר מאוד קשה, וככל שהגיל מבוגר יותר והנכסים רבים יותר, כך המעבר קשה יותר.

לעזוב את הרשת החברתית והמשפחתית, למצוא עבודה חדשה (לרוב בשכר נמוך יותר), להתמודד עם בירוקרטיה אירופאית בלי לדבר את השפה וכו' זה לא דבר קל. לפעמים הדשא אצל השכן נראה ירוק יותר ואז כשמהגרים רואים שהמציאות קשה גם בחו"ל. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד אוהב את לוקסמבורג. טוב לי פה מאוד ואין לי שום חרטות על ההגירה לפה. הלוואי שהייתי יכול לשכנע 100 אלף ישראלים לעבור לפה (טוב אולי הגזמתי, כמה אלפי ישראלים אולי יספיקו למדינה הקטנה הזו), אבל אני די בטוח שלרוב הישראלים זה לא יהיה חכם לעזוב עכשיו הכל ולהגר.

פורסם בקטגוריה General | 19 תגובות

קשה לחזור מהפסדים

הן 2017 והן 2018 היו שנות חלשות מאוד בשבילי.

במיוחד 2018 – בה ירדתי בכ-35%. לעומת זאת, באותה השנה השוק ירד רק ב-4% (אחרי שמוסיפים את הדיבידנדים). בשנת 2017 אומנם עליתי, אבל השוק עלה בהרבה יותר.

מאז שהתחלתי להשקיע בצורה יותר רצינית – בערך בשנת 2003, לא היו לי שנתיים כה חלשות. אומנם לכל אחת מהשנתיים יש סיבה אחרת לחולשה אצלי בתיק, אבל פיגור זה פיגור. עכשיו צריך להדביק את הפיגור הזה, וזאת משימה ממש ממש קשה. זה עניין מתמטי פשוט – אחרי ירידות חדות צריך לעלות הרבה יותר בשביל להחזיר את ההפסדים. ואם מוסיפים לזה שעוד צריך להדביק את השוק (שהיה חזק מאוד בשנתיים האחרונות), המשימה נראית כמעט בלתי אפשרית.

להמשיך לקרוא
פורסם בקטגוריה מניות | כתיבת תגובה

חזרה לסאונדוויל

סאונדוויל הייתה המניה האהובה עלי במשך שנים. אני מניח שאפילו ותיקי הקוראים לא זוכרים כבר במה מדובר, אז הנה תקציר קטן על החברה ועל ההיסטוריה שלי איתה. סאונדוויל היא חברת נדל"ן קטנה שנסחרת בהונג-קונג תחת הסימול 0878. החברה מנוהלת ע"י … להמשיך לקרוא

גלריות נוספות | כתיבת תגובה

שלושת הסימפטומים של בנג'מין גראהם לבועה

עברה שנה וחצי מאז הרשומה האחרונה שלי. שתי הרשומות האחרונות בבלוג דיברו על תמחור השוק, ומשום מה הן לא היו אהובות במיוחד. בהמשך אנסה להבין למה הן לא היו פופולריות, אבל בינתיים בואו נראה מה קרה מאז.

כשטענתי באמצע ינואר 2016 שהשוק אינו יקר, מדד ה-S&P 500 עמד על כ-1,900 נקודות. מיד לאחרשפרסמתי את הרשומה, סין החלה לעשות רעשים של מפולת כלכלית (שבסוף לא התממשה). זה גרם לירידה של כ-50 נקודות במדד, אבל אח"כ המדד התאושש. בקיץ הבריטים הפתיעו עם החלטתם לעזוב את האיחוד, מה שגרם לעוד מיני-מפולת בשווקים, ובנובמבר, כנגד כל הסיכויים והציפיות, טראמפ נבחר לנשיא.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מניות | כתיבת תגובה

למה לא שילר?

אחרי שפרסמתי את הרשומה האחרונה – בה דיברתי על תמחור השוק, מספר אנשים שאלו אותי מדוע אני לא משתמש במכפיל הרווח של שילר.

המכפיל של שילר מתאר את מכפיל הרווח של ה S&P 500 לא לפי הרווח של השנה האחרונה אלא לפי הרווח הממוצע של עשר השנים האחרונות.

הנה הגרף של מכפיל שילר:

SHILLER PE

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

(י)קר בטירוף

הבן שלי נכנס לבית ספר ישראלי לכמה חודשים (לכיתה ב'), ואחרי כמה ימים הוא חזר עם מילה חדשה שלמד – "בטירוף". הוא למד את המילה הזו מהמורה שלו, אשר הכריזה בכיתה ש-"היום קר בטירוף".

ככה זה במדינה שאין בה חורף אמיתי, כל פעם שהטמפרטורות נופלות מתחת ל-15 מעלות, כולם חושבים שקר בטירוף.

דבר דומה אפשר להגיד על משקיעי הערך אשר בטוחים שכל פעם שמכפיל הרווח של השוק עולה מעל ל-15, אז השוק יקר בטירוף. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מניות | כתיבת תגובה

גיא, אתה ואני ודי

כבר כמעט חצי שנה שאני לא מפסיק לפזם את השיר הזה. זה לא בגלל שאני כזה עתיק, אלא בגלל שגיא הוא הטיקר של המניה עליה אני חם מאז חום יולי-אוגוסט.

ככה שמי שהיה מצוטט לי במקלחת היה מקבל אחלה טיפ על מניה.

לפני שבועיים Global-Tech Advanced Innovations (סימול GAI) זינקה בכ-25% וזאת בגלל הודעה שהחברה הוציאה אחרי סגירת המסחר ביום שישי, אבל לפני שנדבר על יום שישי, בואו נחזור ארבעה חודשים אחורה ונבין למה התחלתי לזמר את השיר של משה בקר. להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מניות | כתיבת תגובה

עוד על גיבורים ונפילות

אני מנצל את העובדה שמתחתי רצועה בקרסול ואני מושבת בבית, בשביל לכתוב עוד רשומה. ברגע שאחלים, קצב הכתיבה שלי ייפול חזרה.

לפני מספר שבועות כתבי את הרשומה "איך נפלו גיבורים" בה ניסיתי להבין מה גורם לעילא ולעילא של המשקיעים לאכזב בתשואותיהם.

לא עבר זמן רב, והנה, אתמול נחשפתי לעוד משקיע שנפל די קשה בשנתיים האחרונות. מדובר במשקיע לא מוכר בשם טים סטבוז. הוא אינו מוכר לציבור הרחב, אבל הוא ללא ספק אחד מהגיבורים שלי. אני עוקב אחריו כבר כעשר שנים ולקחתי ממנו לא מעט רעיונות – חלקם עבדו ממש טוב כמו מניות הרדיו, וחלקם פחות – כמו קוקו.

בשנים האחרונות סטבוז החל לבנות תיק עמוס במניות זהב ופחם. שני תחומים שלא כיכבו (בלשון המעטה). במיוחד תעשיית הפחם אשר התנפצה לגמרי. תיארתי לעצמי שהתיק שלו סובל במידה זו או אחרת, אבל קשה היה לי לדעת בדיוק מה מצבו, בגלל שלא ידעתי בדיוק את הרכב התיק שלו.

בכל אופן, אתמול נחשפתי לראיון שהוא נתן ביוני השנה. ראיון של כחצי שעה, ולדעתי כדאי לקוראים להאזין לו. בראיון הוא מדבר על עקרונות ההשקעה שלו (וזה כבר שווה חצי שעה מהחיים שלנו). בנוסף הוא מספר בכנות לב ראויה לשבח על כך שהוא איבד כשני שליש מההון שלו בשנה וחצי האחרונות, ויש סיכוי שמאז מצבו אף הוחמר.

למשל מניות הפחם עליהן הוא מדבר בראיון. בזמן הראיון מניות אלו כבר ירדו ב-90% משיאן, אבל מאז הראיון המניות הספיקו לרדת בעוד יותר מ-90% (!!!) תוך פחות מחצי שנה.

סטבוז הצליח במשך כעשרים שנה להביס לגמרי את המדדים. הוא עשה בערך 30% בשנה במשך עשרים שנה, ואפילו הצליח לשרוד יפה את המשבר הגדול של 2008-2009. כמה עצוב שכמה הימורים גרועים – במיוחד על הפחם ועל נגזרות ריבית, מחקו לו תשואה של שנים. אני מניח שהוא עדיין במצב כלכלי טוב. בכל זאת 30% בשנה במשך שני עשורים בונים הרבה הון, אבל עדיין זה עצוב לראות איך הוא ירד בשנתיים האחרונות. גם עצוב וגם מפחיד.

בראיון הוא מדבר על איך במשך השנים הוא שינה כיוון. בתחילת דרכו הוא היה מאוד קרוב לדרך של בנג'מין גראהם. הוא חיפש חברות שנסחרות במכפילים נמוכים (הון ורווח) אך גם עם מאזן משובח (החובות מהווים פחות משליש מההון העצמי). זה ממש ממש דומה למה שאני עשיתי בתחילת דרכי. כשהתחלתי להשקיע הייתי מאוד ממושמע. הייתי מחפש מניות עם מכפיל הון מתחת ל-0.5 ו/או מכפיל רווח מתחת ל-5 כאשר סך החובות של החברה מהווה פחות מחצי מההון העצמי שלה. הייתי מאוד ממושמע בנושא הזה של מאזן יציב. לא התקרבתי בכלל לחברות עם הרבה חובות.

החיסרון בגישה הזאת, כמו שסטבוז מסביר יפה בראיון, הוא שנתקעים בהרבה מלכודות ערך – מניות שנשארות "זולות" במשך שנים. היתרון בגישה הזאת היא שאין בה כמעט דאון-סייד. המשקיע מוגן ממש חזק כנגד נפילות. ומדי פעם פתאום, ללא סיבה ברורה, מניה אחת או שתיים מזנקות פי 2 או לפעמים אפילו פי 5 ויותר.

בשנים שעבדתי בשיטה הזו היו לי המון מלכודות ערך – כמו למשל טאי-פינג (סימול בהונג-קונג 146) או אסיה-סטנדרט (סימול בהונג-קונג 129). מניות שנתקעים איתן והן לא זזות לשום מקום ותמיד נראות זולות, אבל מצד שני נדיר שהן מתרסקות. הדאון סייד מאוד מוגבל. ומדי פעם פתאום יש איזה יוניברס (סימול בהונג-קונג 1046) או PME (סימול בהונג-קונג 379) – מניות שעשו לי בערך פי 5 תוך פחות משנה.

למרות שהרבה משקיעי ערך מתחילים את דרכם בצורה הזאת (ובד"כ עושים תשואות פנומנליות בתקופה הזאת), אין הרבה שנשארים בתחום הזה לאורך שנים. אצל הגדולים זה פשוט נהפך לבלתי אפשרי. בחברות גדולות אין כמעט הזדמנויות שכאלו. אבל אצל המשקיעים הקטנים – ואני חושב שסטבוז עדיין די קטן – ישנן סיבות אחרות שמוציאות אותנו מהשטח הגראהמי.

אולי זה בגלל שנמאס לנו ליפול לכל כך הרבה מלכודות ערך, ואנחנו מחפשים דרכים להימנע מהן, אז אנחנו מתחילים לתת דגש גדול יותר על פרמטרים אחרים ומזניחים את איכות המאזן.

כמו סטבוז גם אני נטשתי את הדרך הגראהמית. בעבר בכלל לא הייתי מסתכל על חברות כמו ויסק (סימול VSEC) בגלל המאזן הלכאורה גרוע שלה. אבל היום אני יותר מעז להשקיע בחברות ממונפות. עם השנים למדתי שלפעמים ROE הוא נתון הרבה יותר חשוב מאשר P/B. ואם אפשר למצוא מניות עם P/E נמוך ו ROE גבוה זה עדיף על P/E ו P/B ו ROE נמוכים.

מקרים כאלו כמו של סטבוז ממש מפחידים אותי. זה מדהים לראות איך משקיע שעשה כל כך טוב כל כך הרבה שנים נפל בגלל שני הימורים גרועים – הפחם ונגזרות על הריבית. (אני קצת מגזים כשאני אומר שהוא "נפל". עדיין הוא עוקף את המדדים בתקופה של 20 שנה. אבל נפילה של 2/3 בזמן שהמדדים עולים זה לא משהו שהייתי מייחל לאף אחד לעבור). אז אפשר לבוא ולהגיד שנגזרים על ריבית זה לא השקעות ערך. בסדר. נגיד שאני מקבל את זה. אבל השקעה בחברות שנסחרות ב-2%-5% משווי ההון העצמי שלהן זה ועוד איך השקעות ערך. סטבוז נפל דווקא בתחום שהוא לגמרי השקעות ערך פליין-ונילה. לא באופציות, לא בשורטים ולא במט"ח.

זה פחות או יותר מה שיש לי להגיד בנושא. אין לי כאן איזה שהוא מוסר השכל או טיפ איך להימנע מדברים כאלו. כלומר אפשר להגיד לאנשים להישאר בתחום הגראהמי של השקעות ערך, אבל מעבר לזה אין לי איזו שהיא עצה. אפשר לבוא ולהגיד שסטבוז לא קרא נכון את השינוי הטקטוני שעובר על עולם האנרגיה ולכן הוא נפל. אבל זה לא ממש מגלה לנו את אמריקה. ברור שהוא נפל בגלל זה, אבל זה לא נותן לנו שום כלי להימנע מנפילה כזו בעצמנו.

זאת אומנם קלישאה, אבל המשפט – אני לא מפחד מהדברים שאני יודע אלא מאלו שאני לא יודע, הוא משפט מאוד נכון. המפולת בסין אף פעם לא הפחידה אותי כי הבנתי שהדברים שם הולכים לכיוון לא טוב, אז התיק שלי היה בנוי בהתאם. מה שמדאיג אותי אלו כל הדברים שאני לא מודע אליהם. כל מיני מרעין בישין שיפלו עלי משום מקום בלי שאדע בכלל מאיפה הן באו.

פורסם בקטגוריה מניות | כתיבת תגובה

טאיוואן וישראל – 20 שנה, ואיזה הבדל!

התקשורת העולמית ממשיכה לדבר על השינוי במדיניות הילודה הסינית. וממשיכה לתת לנו נתונים שגויים.

הנה כתבה בעניין מ CNBC. והציטוט הבא:

there are 160 million women between the ages of 20 and 35 living in China — if they all went from the current average fertility of 1.7 children per woman to two children per woman over their lifetimes, that would be an additional 53 million children that wouldn't have existed before

מקורות רבים משתמשים בנתון השגוי לגבי הפריון הסיני. הנתון, כמו שהסברתי ברשומה הקודמת, אינו עומד על 1.7 ילדים לאישה.
אני מניח שהרבה עיתונאים פשוט מתעצלים לבדוק את העובדות, אז הם לוקחים את הנתונים ממקורות כמו הבנק-העולמי, אשר גם כן מציג נתונים שגויים.

טענתי שהפריון נמוך משמעותית מ-1.7 ועומד כנראה על כ 1.3-1.5 – כאשר סביר להניח שזה יותר קרוב ל-1.3, אבל לא הבאתי לכך הוכחות. מי שרוצה יכול לעשות לבד חישוב (זה לא ממש מסובך) דרך הנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה הסינית. או, שאפשר להסתפק בחישוב שעשה לנו העיתון הכלכלי הסיני – צ'אישין. לפי הכתבה (הממש טובה לשם שינוי) אפשר להבין הרבה יותר טוב את מצב הפריון בסין.

a closer look at the historical data from the UN shows it has always overestimated the growth of China's population

וזה די ברור מדוע האו"ם מפספס בנבואות שלו לגבי הצמיחה באוכלוסיה הסינית – הרי הוא משתמש בנתוני פריון שגויים. למשל בשנים 2010- 2013:

The overestimation was rooted in invalid assumptions about the fertility rate – the number of children a woman has during her life. In 2000, for example, the UNPD expected the fertility rate in China to be 1.9 from 2010 to 2015. Meanwhile, data from the NBS put the number at 1.18, 1.04, 1.26 and 1.24 from 2010 to 2013

כלומר האו"ם ניבא שהפריון בסין יעמוד בעשור השני של המאה על 1.9 ילדים לאישה, אך הלשכה לסטטיסטיקה הסינית (NBS) דיווחה על פריון הקרוב יותר ל-1.2!

כמו שהסברתי ברשומה הקודמת, לסין יש בעיה לדעת בדיוק מהו מספר הילדים שנולדים בכל שנה, כי אנשים שמולידים ילד מיותר (קרי – בד"כ ילד שני או שלישי), צריכים לשלם על כך קנס, וכדי לדחות את הקנס, הם דוחים את רישום הילד. לכן הרשויות בסין מדווחות על פריון גבוה יותר מאשר הנתונים היבשים מראים, רק שהם מנפחים את המספר יותר מדי. אפשר לדעת זאת, בגלל שבכל עשר שנים ישנו מפקד אוכלוסין גדול בכל סין ואז סופרים את כל האנשים ואת כל הילדים – כולל את הילדים "השחורים".

צ'אישין מסביר את זה ממש יפה:

The 2000 NBS census suggested that China's fertility rate was only 1.22. But the final result was changed to 1.8 because the then Population and Family Planning Commission – which has been folded into the National Health and Family Planning Commission – insisted that many people did not truthfully report how many children they had. This revision had been widely questioned by critics

Ten years later, data from the 2010 census suggested that a more accurate fertility rate back then was about 1.34

אז תראו מה קורה פה, ולדעתי זה ממש מדהים.
המפקד של שנת 2000 הצביע על כך שהפריון לאישה עמד על 1.22 ילדים באותה השנה, אלא שסין החליטה שהמספר הזה נמוך מדי ושהמספר האמיתי עומד על 1.8. סטטיסטיקאים רבים ביקרו את סין על המהלך הזה. ידוע לכולם שישנם הרבה ילדים שחורים בסין, אבל האם מישהו באמת חושב שכל ילד שלישי בסין הוא ילד שחור?
כל מי שקצת מכיר את סין יודע שאין מצב שזאת המציאות, אבל מילא זה שהסינים מעוותים את הנתונים (ויש להם סיבות לעשות זאת כמו שהמאמר מראה בהמשך), השאלה היא מדוע האו"ם, הבנק העולמי, כלכלנים רבים, אקדמאים, עיתונאים וכו' – מדוע הם משתמשים בנתונים אשר ידוע בפירוש שהם שקריים?

במפקד של 2010 גילו שהמספר האמיתי של שנת 2000 היה 1.34. זה בוודאות קרוב מאוד מאוד למספר האמתי, כיוון שאף אחד לא מסתיר את הילד שלו 10 שנים אחרי שהוא נולד. הילד כבר מזמן נרשם לכיתה א' ומזמן נכנס למערכת. אף אחד בסין לא מחביא ילד בן 10 בארון. כלומר, לסיכום נושא הפריון בשנת 2000 – הנתון היבש עמד על פריון של 1.22, סין הרשמית ושאר הגופים העולמיים החליטו שהפריון הוא 1.8. לאחר עשור גילו שהפריון האמיתי עמד על 1.34.

ואיפה אנחנו היום? הפריון לאישה רק ירד מאז, הנתונים היבשים מצביעים על פריון נמוך יותר, אבל סין הרשמית מדווחת על 1.55, וגופים עולמיים אפילו לא מעודכנים לנתון הזה ומדווחים על 1.7. למרות שהפריון כמעט בוודאות נמוך מ-1.34 (זה שהיה לפני 15 שנה).

אוקיי. אז זה שייך לעבר. הפריון בסין היה ממש נמוך, אבל עכשיו כשמותר להביא שני ילדים הוא יקפוץ, לא? כתבה מוזרה (אם להתנסח בעדינות) בעיתון דה-מרקר אפילו ממליצה לנו לעשות שורט על יצרניות קונדומים ולונג על יצרניות חיתולים.

שני סקרים שבוצעו לפני מספר ימים בסין, מראים שכדאי לנו לצנן את ההתלהבות מיצרניות חיתולים ופורמולות:

In Sina.com's survey, of the 128,806 respondents who took part, 52,223 people, or 40.5 percent, said they would not have a second child; 30.4 percent said they would have another baby and 29.1 percent of the interviewees said the decision would depend on the economic and family situation

In a similar poll, Caijing.com found that of 11,000 Chinese participants, 40.2 percent voted for having one child only, 34.4 percent chose to have a second child and 12.5 percent said they did not want children at all

וזה עוד מה שהם רוצים, לא מה שהם יעשו. כי בדרך יהיו כאלו שלא יתחתנו, מחלות, חתונה בגיל מבוגר, בעיות פריון וכו'.

עכשיו בואו נבצע חישוב קטן. הדור שנכנס היום לגילאי פוריות מונה כ-20 מליון נפש במחזור, והדור שיכנס לגילאי פוריות עוד עשר שנים מונה כ-16-17 מליון במחזור. נתעלם מהעובדה שיש יותר זכרים מנקבות, ונניח שישנן 10 מליון נשים בכל מחזור (ו-8.5 מליון עוד עשור). נתעלם מנתוני ההגירה השליליים של סין, ונניח פריון לאישה של 1.5 (הנחות די אגרסיביות), נגיע לכ-15 מליון לידות בשנה וזה יירד עם הזמן לפחות מ-13 מליון לידות בשנה ומשם ימשיך לרדת ולרדת כל עוד הפריון לאישה לא יעבור את ה-2. (ואפילו יצטרך לעלות משמעותית מעל ל-2 למשך מספר שנים). הסבירות לפריון גבוה מ-2 ילדים לאישה מאוד נמוכה. כל מי שמכיר לעומק את סין, אני בטוח שיסכים איתי בנושא.

מספר הלידות בסין הגיע לשיא לפני כ-40 שנה – כ-27 מליון ילדים בשנה. היום המספר עומד על 16-17 מליון וסביר שתוך שני עשורים בערך זה יירד מתחת ל-13 מליון לידות בשנה.

ועכשיו נגיע לטאיוואן

חודשיים אחרי שהשתחררתי מהצבא טסתי לטאיוואן. זה היה בתחילת 1994. באותה התקופה, לא צריך להזכיר, לא היה אינטרנט, ולכן לפני שטסתי עשיתי משהו שנראה לגמרי אנכרוניסטי היום – קראתי על טאיוואן באנציקלופדיה העברית. מהאנציקלופדיה למדתי שאוכלוסיית טאיוואן עמדה על קצת יותר מ-20 מליון תושבים ושגודלה בערך כגודל ישראל.

בארץ חיו אז כ-5 מליון תושבים, וזה נראה לי מטורף שבטאיוואן ישנם כל כך הרבה תושבים. לאחר הנחיתה באי, לא יכולתי שלא להתרשם מכמות האנשים, גובה הבניינים והצפיפות. לא האמנתי שאנשים יכולים לחיות ככה. (עשר שנים לאחר מכן חזרתי לטאיפיי, והפעם – אחרי שגרתי בערים גדולות וצפופות יותר כמו הונג-קונג ובייג'ינג, טאיפיי נראתה לי כמו כפר קטן ושליו).

אז למה אני מספר את זה?

אוכלוסיית טאיוואן הייתה גדולה פי 4 מאוכלוסיית מדינתנו הקטנה. והיום, עשרים שנה אח"כ, אוכלוסיית טאיוואן עומדת על כ-23 מליון לעומת יותר מ-8 מליון בישראל. אבל זה לא הסיפור המעניין. מספר הלידות בטאיוואן ירד משיא של יותר מ-400,000 תינוקות בשנה בשנות ה-60, לפחות מ-200,000 היום. מספר הלידות בישראל יגיע השנה לאזור ה-180,000. תוך פחות מ-5 שנים, אני מעריך, מספר הלידות בארץ יעבור את זה שבטאיוואן. מה שאומר שכנראה עוד בימי חיי אזכה לראות את אוכלוסיית ישראל עוברת את זו של האי המזרחי.

כמובן שהסיפור של ישראל מיוחד – זו מדינה עם פריון גבוה והגירה חיובית. עדיין, המצב בו שרויות מדינות רבות – ובמיוחד במזרח אסיה – מצב עם פריון נמוך – יגרום לכך שלאורך זמן כמות האוכלוסין תרד ותרד חזק, וזה גם ישפיע על הכוח הכלכלי של מדינות אלו.

זה משהו חשוב לזכור כאשר מנבאים שהמאה ה-21 תהיה המאה הסינית. אוכלוסיית סין גדולה פי 4.5 מאוכלוסיית ארה"ב. זה די דומה להבדל שהיה לפני 20 שנה בין ישראל לבין טאיוואן.

אומנם לארה"ב אין צמיחת אוכלוסין גבוהה כמו לישראל, אך עדיין האוכלוסייה שם צומחת בכ-1% בשנה. הפריון שם די גבוה ביחס למדינות מפותחות וההגירה חיובית. בסין הפריון נמוך מאוד וההגירה שלילית.

ב-40 השנים בהן מספר הלידות בסין נפל מ-27 מליון בשנה ל-17 מליון בשנה, מספר הלידות בארה"ב עלה מכ-3.5 מליון בשנה לכ-4 מליון בשנה. סביר להניח שבימי חיי לא אראה כאן מהפך כמו זה שבין ישראל לטאיוואן, אבל אני בהחלט חושב שיש סיכוי גדול שעד שאתפגר אוכלוסיית ארה"ב תעלה לכ-500 מליון תושבים וזו של סין תרד מתחת למיליארד. ואז ההבדל בין השתיים יהיה הרבה פחות משמעותי ממה שהוא היום.

מתישהו עוד כ-30 שנה סין תחווה עשור בו אוכלוסייתה תיפול ביותר מ-100 מליון תושבים. זאת תהיה רוח נגדית מאוד חזקה למדינה שרואה עצמה כמחליפה פוטנציאלית לארה"ב.

פורסם בקטגוריה סין, רואים עולם | כתיבת תגובה