לחיות אבל אחרת

בשבוע שעבר קרו באותו היום שני אירועים שאינם קשורים אחד לשני – הין חצה לראשונה מזה שנים רבות את השער 125 ין-לדולר וסין פמפמה עוד כמה מאות מיליארדי יואנים למערכת הבנקאית שלה.

שני אירועים שאינם קשורים אחד לשני, אבל מראים לנו על התנהגות די דומה בשתי המדינות.

כשהתחלתי לכתוב כאן על הצרות בכלכלה הסינית – איפשהו ב-2011 – לא ידעתי אז איך סין תתמודד עם הבעיות שלה. האם היא תלך בדרך של ארה"ב – כלומר תתמודד עם הבעיות, תנקה את המערכת הבנקאית ותכנס למיתון קשה אבל קצר, או שהיא תבחר בדרך היפנית – כלומר תתעלם מהבעיות, תנסה "לפתור אותן" ע"י הגדלת החוב ותיתן לכלכלה שלה להתדרדר לאט לאט אבל בתהליך ארוך מאוד. היום זה כבר די ברור – הסינים בחרו בדרך היפנית.

דרך המשי

כזכור, לפני כשנתיים (או שלוש?? אני כבר לא זוכר) פתחתי שורט על הין היפני. הין עמד אז על 98 ין-לדולר. מאז הגדלתי מספר פעמים את השורט והין לא מפסיק להיחלש. בשבוע שעבר הוא חצה את השער 125 ין לדולר.

הין היה ההימור הראשון שלקחתי על מט"ח. הסיבה שהיה לי את האומץ לעשות זאת היא שהמצב ביפן היה מאוד קיצוני. אני לא מבין הרבה ביפן וגם לא מבין הרבה בכלכלה, אבל מה שקרה ביפן היה כל כך קיצוני, שהיה לי ברור שהמדינה בפשיטת רגל.

היחס חוב/תל"ג שלה הוא הגבוה בעולם ויש רק שתי דרכים לצאת מזה – שמיטת חוב או פיחות במטבע. הנחתי (ממספר סיבות) שיפן תבחר בדרך השנייה. אין באמת דרך שלישית. ברגע שמדינה צוברת חוב גדול מדי שאין לה שום דרך לשלם אותו, יש לה רק שתי אפשרויות. פשוט מאוד.

הראיתי כאן ברשומה קודמת איך רמת החוב בסין התנפחה בשנים האחרונות. מה שסין עושה זה לחזור על כל הטעויות של יפן רק ביתר קיצוניות – מה שיפן עשתה ב-20 שנה סין הולכת לעשות ב-7 שנים. הקצב בו סין מגדילה את רמת החוב שלה צריך להדאיג כל מי שקשור איך שהוא לעתיד הכלכלה הסינית. אם סין תמשיך בדרך הזאת, אז באיזה שהוא שלב היא תצטרך לפחת את המטבע שלה. אנחנו עדיין לא שם, ולכן אני עוד לא בונה שורט על היואן, אבל אם סין תמשיך ככה, כנראה נגיע לשם עוד כשנתיים.

וזה בדיוק מה שג'ים צ'אנוס אמר לפני שבועיים – שאם סין תמשיך ככה, יחס החוב לתל"ג יעבור את זה של יוון תוך מספר שנים. ואז באים אלו שטוענים שההבדל בין סין ליוון זה שלסין יש מטבע משלה וליוון אין. שזאת בדיוק הטענה שהשמיעו בפני כשעשיתי את השורט על הין היפני. וכמו שאתם רואים, מי שטען ככה – טעה.

ברור שיש הבדל בין חוב של מדינה שיש לה מטבע משלה לבין מדינה שאין לה שליטה על המטבע, אבל ההבדל הוא קוסמטי בלבד. האם זה שלארגנטינה או ונצואלה או זימבבואה או ישראל של שנות ה-80 או גרמניה של שנות ה-20 – האם זה עזר להם שיש להם מטבע נפרד?

תראו את יפן, הין ירד תוך שנתיים-שלוש במעל ל-30%. מי שהחזיק אג"ח יפני קיבל תספורת של 30% במונחים דולריים. אין הבדל בין זה לבין, אם נגיד, יוון תבוא עכשיו ותבצע תספורת של 30% לבעלי האג"ח שלה. אין שום הבדל בכלל. יפן ביצעה תספורת והתספורת תמשיך לגדול בשנה ובשנתיים הקרובות עד שיפן תחזור לרמות חוב/תל"ג וגירעון/תל"ג סבירות.

אז מהצד של בעלי האג"ח קיבלנו תספורת מבלי להגיע למעשה לחדלון פירעון. מהצד של האזרח היפני קיבלנו ירידה מתמדת ברמת החיים.

בסופו של דבר מה המטרה של מדיניות כלכלית של מדינה? – ליצור עושר לאזרחים שלה. להגדיל לאורך זמן את רמת החיים של האזרחים של המדינה. ברגע שעושים פיחות למטבע מקבלים בדיוק את ההפך. זה די מדהים איך יפן נהפכה מאחת המדינות העשירות בעולם לפני 20 שנה למדינה עם רמת חיים די בינונית. התל"ג לנפש ביפן כבר נמוך מזה של ישראל!

בקיץ שעבר טיילתי ביפן. בגלל שיפן הייתה כל כך עשירה לפני 20 שנה, הרבה אנשים בטוחים שיפן מדינה יקרה מאוד (כי היא באמת הייתה כזאת לפני 20 שנה), אבל היום יפן מדינה די זולה. אני חושב שברוב הדברים יפן זולה יותר מישראל. מלפני שנה הין עוד ירד די הרבה, אז היום היא אפילו זולה יותר. לאט לאט האזרחים היפנים מאבדים מכוח הקנייה שלהם. התהליך הוא אטי אומנם, אבל אני בטוח שזה עדיין כואב.

הסיבה לכך היא שבמקום לטפל בבעיות המבניות שקימות במדינה ולעשות רפורמות כלכליות, היפנים חושבים שלקיחת חוב ודילול המטבע הם פתרונות לבעיות מבניות – אבל הם לא!

בסין אני מבין קצת יותר מאשר ביפן, אז כאן אני יכול לראות ממש את הטעויות שממשל עושה. בסין יש בעיות מבניות מאוד רציניות, ואם הממשל היה עושה רפורמות, אני די בטוח שהכלכלה הסינית הייתה ממשיכה לצמוח – לא בקצב של 8%-10% בשנה, אבל היא עדיין יכולה לצמוח בקצב של, נגיד, 5% (למשל – העלאת גיל הפרישה, ביטול מדיניות הילודה, פירוק המונופולים הממשלתיים, חיזוק שלטון החוק ועוד). בעוד המנהיגים הסינים שרים רפורמות, המעשים שלהם הפוכים לגמרי.

אני לא רוצה להפוך את הרשומה הזאת למגילה, אז אני אתן רק דוגמה אחת.

בשבוע שעבר הורה הבנק המרכזי בסין לבנקים להמשיך להלוות כספים לממשלות המקומיות – גם לאלו שלא מצליחות לשלם ריבית על הלוואות קודמות. הממשלות המקומיות הן עקב האכילס של הכלכלה הסינית. הן אלו שלקחו את רוב המשקל בתמרוץ הכלכלה מאז 2009. הן אלו שבנו גשרים לשום מקום, מוזיאונים לשום דבר, כבישים ללא שימוש ואצטדיונים שאף אחד לא משחק בהם.

אין שום סיכוי שבעולם שהרשויות המקומיות תצלחנה לשלם את החובות שהן לקחו על עצמן. במיוחד לאור העובדה שמכירת קרקעות (מקור הכנסה משמעותי) כבר לא תחזור לימי השיא. אני יודע את, הכלכלנים יודעים את זה והממשלה הסינית יודעת את זה. מה שצריך זה לנקות את המאזנים של הבנקים. אפשר לעשות את זה בהרבה דרכים – להעביר חלק מהחוב לממשלה המרכזית, לבצע פריסת חובות, למחוק חלק מהחובות, להגדיל את ההון של הבנקים ע"י הנפקת מניות וכו'. אבל הממשלה הסינית למדה מהשכנה שלה ממזרח איך להטמין את הראש בחול ולקוות שמה שקורה במציאות הוא רק חלום רע שיעבור לבד.

במקום לנקות את החובות, הממשלה מגדילה את הבעיה עם עוד חובות – היא אומרת לבנקים להמשיך להלוות לרשויות המקומיות למרות שהן לא מצליחות לשלם ריבית על חובות העבר. "הפתרון" השני של הממשלה הוא תכנית סוואפ שבה הממשלות המקומיות מחליפות חוב בנקאי באג"ח. אבל עם קופונים של 3%-4%, אין סיכוי שמישהו עם ראש על הכתפיים יקנה את האג"ח הזה. לכן מה שקורה זה שהבנקים (שוב, בהוראת השלטון המרכזי) קונים את האג"חים האלו. ככה שאין ממש הבדל בין האגחים לבין חוב בנקאי (מבחינת ההשפעה של הסוואפ על יציבות מערכת הבנקאות).

מעבר ללחץ שזה יוצר על יציבות הבנקים, נוצרת כאן בעיה לא פחות חמורה. הרי לבנקים אין בחצר האחורית עצים שמצמיחים שטרות. אין להם הון אין סופי. אז ברגע שהם מלווים לרשויות המקומיות, יש להם פחות כסף להלוות לעסקים קטנים ובינוניים. ואלו הם הנפגעים העיקריים היום ממדיניות הממשלה. הבנקים מעבירים כסף לממשלות המקומיות ולחברות הממשלתיות הגדלות, ומייבשים את העסקים הקטנים והבינוניים. אני שומע הרבה שהיום זה כמעט בלתי אפשרי לקבל קו אשראי בנקאי בסין.

הממשלה הסינית עושה טעות ענקית. במקום לתת כספים לעסקים הפרטיים והיותר יעילים, הם מיבשים אותם ובמקום זה מעבירים כספים לחברות הממשלתיות הלא יעילות. כמו הפתגם הסיני – הם מוסיפים שמן לאש ושלג על הקרה.

לסיכום, בדיוק כמו שאלכוהוליסט לא יפתור את הבעיות שלו ע"י שתיית עוד בירה, ככה מדינות עם חוב גבוה לא תפתורנה את הבעיות שלהן עם עוד חוב.

בטווח הקצר זה נראה מועיל. האלכוהול הנוסף מקל על הגוף כמו שהחוב הנוסף מקל על הכלכלה, אבל בטווח הארוך, זה מתכון לאסון.

לפעמים כשאני מדבר עם אנשים על בועת הנדל"ן הסינית, אחת מטענות הנגד שמשמיעים בפני היא שאי אפשר לראות את סין כשוק אחד. דין דירה בעיירה קטנה בדרום חבל יונאן אינו כדין מחסן בעיר ווחאן. מדובר במדינה ענקית ולכן לא ניתן לדבר על "שוק נדל"ן בסין" כי למעשה מדובר בעשרות ומאות תתי-שווקים.

אומנם יש משהו בטענה הזאת, אבל במה סין נבדלת ממדינות אחרות? אפילו בארץ קטנה כמו ישראל – שוק הנדל"ן של משרדי יוקרה בתל-אביב אינו דומה לשוק הדירות להשכרה בעיר אילת. גם בארה"ב ניתן היה לפלח את השוק לעשרות ומאות תתי-שווקים, אז מה? האם זה אומר שאי אפשר להגיד בוודאות על מדינה מסוימת שיש בה בועה?

אני לא מתיימר לדעת ולהכיר כל עיר וכל כפר בסין. אולי שוק המחסנים להשכרה בחבל אנחווי אינו בועתי. מאיפה לי לדעת? אבל אני יכול להגיד בוודאות שהתמונה הגדולה בסין מצביעה שיש במדינה עודף בניה עצום. אפילו אם זה לא נכון לגבי 100% מסין, זה נכון לגבי רובה המוחלט.

פשוט אני שומע מכל כך הרבה מקורות, וקורא מספיק ורואה מספיק בעיניים שלי כדי לדעת שזה המצב.

הבאתי בעבר הרבה דוגמאות בבלוג הזה, ועכשיו אביא עוד שתי דוגמאות קצת יותר "פיקנטיות".

סיפור ראשון

בסוף מרץ עלה לרשת בסין הסרט "מתחת לכיפה" של העיתונאית צ'אי-ג'ינג. הסרט מדבר על הזיהום בסין. אני מתכנן לכתוב על הנושא הזה בקרוב, ולכן לא ארחיב כאן על הסרט. רק אגיד שבכדרך אגב העיתונאית סיפרה בסרט על ביקור שלה בעיר מולדתה בחבל שאנשי. צ'אי סיפרה שכשהיא נכנסה לעיר היא ראתה כמות בלתי נגמרת של מנופים ובניינים בתהליכי בנייה. עיר מולדתה היא עיר קטנה (ולפי דעתי, כמעט בוודאות עם דמוגרפיה שלילית), ולמרות זאת הייתה שם בנייה עצומה.

קרוב משפחה שלה סידר לה חדר במלון וכשהיא הגיעה לעיר, הוא אמר לה שהוא הזמין לה סוויטה-נשיאותית במלון "חמישה כוכבים". צ'אי הופתעה ואמרה למארח שזה היה מיותר לגמרי לתת לה טיפול VIP שכזה, אבל המארח אמר לה – "אל תדאגי הסוויטה עלתה רק 200 יואן" (כ-30 דולר).

היא הגיעה למלון בשעות הערב החשוכות. החניה של המלון הייתה ריקה לגמרי וחשוכה. היא נכנסה ללובי החשוך, והבל-בוי ליווה אותה עם פנס לסוויטה שלה. המלון היה ריק לגמרי.

חשוב להדגיש שצ'אי לא באה לדבר על בועת הנדל"ן בסין. היא לא מבינה בזה. היא לא עיתונאית כלכלית. אין לה שום אינטרס בנושא. היא רק סיפרה לנו כדרך אגב מה ראו עיניה בביקור בעיר מולדתה.

אני שומע הרבה מאוד סיפורים שכאלו על סין. אף פעם בחיים שלי לא שמעתי סיפור אפילו דומה לזה ממישהו שביקר באירופה, ישראל, ארה"ב או כל מקום אחר בעולם. אז אני רק יכול להניח….

סיפור שני

לפני מספר ימים דיברתי בטלפון עם חבר טוב שלי. איש שיווק בסין שמסתובב המון במדינה. דיברנו קצת על סין ועל המצב, וכשסיפרתי לו על עיר הרפאים שבנו ליד העיר טיאנג'ין, הוא ישר פלט – "בא לך לפנק את אשתך?".

לפני שאספר על ההצעה שלו, רק כמה מילים למי שלא זוכר את העיר טיאנג'ין – זאת עיר נמל שנמצאת כ-100 ק"מ דרום מזרחית לבייג'ינג. מדובר על אחת הערים הגדולות ביותר בסין (אוכלוסיה של מעל ל-10 מליון תושבים).

בכל אופן, הוא סיפר לי שלא מזמן בנו בעיר מלון של ריץ' קרלטון. מלון מפואר מאוד. הוא לא ראה הרבה מלונות כל כך יפים (והוא מסתובב המון). לטענתו המלון ממש זול – עולה 1,000 ומשהו יואן (פחות מ-200 דולר ללילה) ושכדאי לי מאוד לקחת לשם את אשתי לאיזה סוף שבוע להתפנק.

אז תוך כדי השיחה איתו נכנסתי לאתר של המלון. לא דרך AGODA או אתר דומה. ישר לאתר המלון. ותראו את המחירים:

המחירים הם ללילה לזוג. החדר הזול ביותר ללא ארוחת בוקר. הסוויטה היוקרתית (100 מ"ר) כוללת ארוחת בוקר, משקאות, משקאות אלכוהוליים, ועוד כל מני מטעמים במשך היום. החדר הזול עולה קצת פחות מ-200 דולר, והסוויטה עולה קצת יותר מ-300 דולר ללילה.

לשם השוואה, ריץ' קרלטון בהרצליה מתחיל ב-500 דולר לחדר הזול וסוויטה של 100 מ"ר עולה 1,660 דולר! (אתם יכולים לראות את המחירים של טיאנג'ין כאן והרצליה כאן).

אז אפשר לפקפק עד כמה "חמישה כוכבים" היה המלון בה בילתה גברת צ'אי, אבל ריץ' קרלטון זה ריץ' קרלטון.

האם זה לא אומר משהו?
האם לדעתכם הקבלן קיבל החזר סביר על ההשקעה שלו? (אדמות במרכז טיאנג'ין אינן זולות בכלל, ולתפעל ריץ' קרלטון זה לא כמו לתפעל אכסניה).

ירידה של 0.3% בייצור רכבים (וירידה של 11.2% בייצור של כלי רכב פרטיים). ירידה של 7.3% בייצור מלט. עלייה של 1% בייצור חשמל. ירידה של 4.8% במכירת דירות חדשות, וירידה של 32.7% במכירת קרקעות. האם כך נראית כלכלה שצומחת ב-7% בשנה?

קשה לי להאמין.

טוב, אז בחרתי בפינצטה את הנתונים מחצי הכוס הריקה. ישנם גם נתונים שנראים קצת יותר טוב, אז אולי יש חצי כוס מלאה, למרות שלדעתי היא מלאה במי ביוב ולא במי עדן. נגיע לנתונים האלו מאוחר יותר.

היום פרסמה הלשכה לסטטיסטיקה הסינית את הנתונים הכלכליים לאפריל, והם לא נראים טוב בכלל.

לפני מספר שנים נהגתי לפרסם את הנתונים, ולמי שזוכר, הקטר של הכלכלה הסינית אז היה ענף הבנייה. הוא צמח ביותר מ-20% בשנה. טענתי אז שזאת רק שאלה של זמן עד שהקטר יעבור להילוך אחורי. הרי לא הגיוני שמספר התחלות הבנייה יצמחו ביותר מ-20% בשנה במשך כשני עשורים במדינה בה האוכלוסייה צומחת בכ-0.4% בשנה.

הנה הנתונים של אפריל:

בחודשים ינואר עד אפריל הצמיחה בהשקעות נדל"ן עמדה על 6%. כיוון שהצמיחה מתחילת השנה ועד סוף מרץ עמדה על 8.5%, ברור שהצמיחה באפריל לבד הייתה נמוכה משמעותית מ-6%. אנחנו קרובים מאוד מאוד לצמיחה שלילית בהשקעות נדל"ן בסין.

וזה לא הולך להתהפך כל כך מהר. איך אני יודע?

הנה:

רכישת אדמות ע"י קבלנים ירדה השנה ב-32.7%. כיוון שלוקח כמה חודשים/שנים מאז שקונים את הקרקע ועד שמתחילים לבנות ואז כמה שנים עד שמסיימים לבנות, קיים איזה שהוא פער של שנתיים פלוס מינוס מהרגע שמכירת הקרקעות מתחילה לרדת עד לרגע שסך ההשקעות בנדל"ן יורדות (מי שרוצה הסבר מפורט, הוספתי נספח I בסוף הרשומה). כיוון שכבר משנה שעברה החלה ירידה במכירת קרקעות, אנחנו מתחילים לראות עכשיו ירידה בכמות הבניה בסין. הירידה תימשך לפחות שנה-שנתיים אחרי שנתחיל לראות עלייה ברכישת קרקעות. אנחנו, מן הסתם, לא קרובים לשם בכלל.

איך אני יודע?

הנה:

זה לדעתי גרף-מספר-אחד. הגרף שהכי עוזר לנו להבין את הבעיות של סין. תראו איך מלאי הבתים החדשים עלה בצורה חדה ומתמשכת מאז המשבר הפיננסי הגדול. שימו לב שאפילו בשנים כמו 2009 ו-2012 שהיו שנים מטורפות – שנים בהן הסינים זינקו על כל דירה בין עם בבייג'ינג הבירה או בעיר רפאים במחוז גנסו המדברי – אפילו בשנתיים האלו חלה עלייה במלאי הדירות החדשות. כלומר אפילו בשנים בהן הביקוש היה בשיאו, ההיצע העפיל על הביקוש. כיוון שמאז ההיצע רק המשיך לתפוח, והביקוש החל לרדת, המצב היום קטלני.

אפילו אם יקרה הבלתי אפשרי, והביקוש יחזור לרמתו ההזויה מ-2012, עדיין הסינים בונים יותר מדי בתים. לכן זה ברור שהתחלות הבנייה חייבות להמשיך לרדת. ייקח שנים רבות עד שמלאי הבתים יתרוקן (אם בכלל זה יקרה), ולכן הצמיחה בהשקעות נדל"ן תהפוך לשלילית ותישאר שלילית כמה שנים. (עם כל ההשלכות של כך על תעשיות הפלדה, מלט וכו' בסין).

סך ההשקעות בנכסים קבועים עלה באפריל בפחות מ-10% – הקצב הנמוך מזה 14 שנה:

למרות שזה קצב נמוך ביחס למה שהיה קיים בסין עד היום, ההשקעות בנכסים קבועים גבוהות מההשקעות בנדל"ן. מה מושך את ההשקעות האלו למעלה?

לפי הלשכה – בעיקר השקעות ב-מחשוב ואלקטרוניקה, חשמל וחימום, תחבורה, מים ואיכות הסביבה. אז זאת אמורה להיות חצי הכוס המלאה, אבל אני לא רואה את זה ככה בכלל. בגלל שהכלכלה מאטה, הממשלה הסינית ממשיכה לפמפם פרויקטים לא כלכליים רק בשביל להעלות את התל"ג. האם באמת יש הצדקה לצמיחה של 33% בסלילת כבישים? (וזאת אחרי שנים של צמיחה דו-ספרתית גבוהה).

אין לכך שום הצדקה מעבר לתמרוץ הכלכלה. הטריק הזה יכול לעבוד לזמן קצר, אבל:
1 – כמו שניתן לראות, התמריצים האלו כבר לא עוזרים כמו פעם. בסין בנו כבר כל כך הרבה תשתיות בשנים האחרונות שכבר קשה לבנות יותר.

2 – הסינים ישלמו על כך ביוקר בעתיד. ההשקעות האלו בנויות על מינוף, ויבוא יום (והוא לא רחוק) והחובות האלו יתחילו להעיק יותר מדי על הכלכלה.

החוב כחלק מהתל"ג זינק מ-125% בשנת 2008 ל-210% היום. זה לא דבר שיכול להימשך. ה-"נס הסיני" היה בנוי על אשראי. כל מדינה יכולה לצמוח ב-10% בשנה אם היא מגדילה ככה את האשראי. רק שזה לא יכול להימשך לעד.

החלום של כל אלו שחשבו שסין תצליח להיחלץ מהבעיות שלה היה שבזמן שההשקעות בנכסים קבועים ירדו, הצריכה הפרטית תעלה ותחפה על החולשה בהשקעות. חלום ורוד אומנם, אבל הצריכה הפרטית לא חיה לה בוואקום. איך אנשים יבזבזו יותר כאשר הנדל"ן כל כך חלש?
ואכן, הצמיחה בצריכה הגיעה באפריל לשיא שלילי של 15 שנה. אומנם עדיין מדובר על צמיחה של 10% – דבר שמדינות רבות יכולות לחלום עליו, אבל זה לא מספיק בשביל לחפות על החולשה בהשקעות.

הנה הגרף של הצמיחה בצריכה הפרטית:

את חלק מהירידה בצמיחת הצריכה מסבירים מחירי הנפט הזולים (משלמים היום פחות על דלק), אבל הצמיחה העלובה של 1.6% ברכישות כלי רכב בסין מראה לנו שהבעיה עמוקה יותר.

העתיד לא נראה ורוד במיוחד. סין תהיה חייבת להמשיך להוריד את הריבית במדינה. לדעתי הם עושים את זה לאט מדי. אבל אני באמת לא מבין בזה, ובכל מקרה, שום דבר לא ממש יעזור להם. זוכרים שרק לפני שנתיים-שלוש היה ויכוח האם סין הולכת לנחיתה רכה או נחיתה קשה? כשנחיתה רכה פירושה היה צמיחה של 7%-8% בתל"ג ונחיתה קשה פירושה היה צמיחה של 6% בתל"ג.

ובכן, סין יכולה לחלום על צמיחה של 6% בשנה. אם היא תצמח ב-4%-5% זה יהיה נס.

נספח I

כתבתי למעלה:

קיים איזה שהוא פער של שנתיים פלוס מינוס מהרגע שמכירת הקרקעות מתחילה לרדת עד לרגע שסך ההשקעות בנדל"ן יורדות

נניח ש:

ב-2011 החלו לבנות מיליארד מ"ר של נדל"ן.
ב-2012 הייתה צמיחה של 20% בקצב התחלות הבנייה – כלומר החלו לבנות 1.2 מיליארד מ"ר.
ב-2013 מספר התחלות הבנייה עמד על 1.5 מליארד מ"ר.

אז עכשיו אנחנו בפתחה של 2014, ונניח לשם הפשטות שסיימו את כל הבניה שמלפני 2011 אבל לא סיימו עוד את הבניה שמ-2011. אז כיום ישנם 3.7 מיליארד מ"ר תחת בנייה.

ב-2014 נניח שמספר התחלות הבנייה ירד ל-1.4 מליארד.

עכשיו אנחנו בפתחה של 2015 וסך הכל בונים עכשיו 4.1 מיליארד מ"ר. כלומר, למרות שמספר התחלות הבנייה ירד ב-2014, סך הבנייה עדיין גבוה מאשר לפני שנה.

זה כמובן תלוי בקצב הירידה, אבל בד"כ צריך איזה שנתיים לפחות של ירידות בהתחלות הבנייה כדי שסך הבנייה יירד גם. זאת הסיבה שלמרות שמספר התחלות הבנייה בסין החל לרדת כבר לפני שנה, צריכת המלט והפלדה רק עכשיו מתחילה לרדת.

למי שהיה קצת שכל, הוא היה יכול לצפות את הירידה הזאת (במלט ובפלדה) כבר לפני שנה או שנה וחצי.

ב-2011 יצאתי עם מספר רשומות בהן ניתחתי את תהליך העיור בסין. ברשומה "עיור מבלי לעזוב את הכפר" הראיתי שכמות הכפריים שמהגרים לערים נמוכה משמעותית ממה שכלכלנים רבים מאמינים (וזאת בגלל שהרבה מתהליך ה-"עיור" נובע למעשה משינוי ההגדרה של כפרים מסוימים לערים ולא בגלל נדידת אוכלוסיה).

ברשומה "עיור בסין" טענתי שתהליך העיור בסין הולך להיחלש בצורה משמעותית בשנים הקרובות. הסיבה לכך היא דמוגרפית ולא כלכלית. הראיתי אז שמספר הילדים שנולדו בכל שנתון ירד בצורה חדה במשך ה-40 ומשהו שנים האחרונות. (שיא הילודה היה בשנים 67-73 אז נולדו כ 25-27 מליון תינוקות בשנה, מסוף שנות ה-90 המספר כבר ירד לכ-20 מליון תינוקות בשנה ובעשור האחרון זה כבר באזור ה-16 מליון).

בשבוע שעבר פרסמה לשכת הסטטיסטיקה הסינית נתונים על ה-"פועלים הכפריים" שמאששים את מה שטענתי ב-2011. לפני שאצלול לנתונים, אני חייב להסביר מה זה "פועל כפרי". ההסבר די מסובך למי שלא מכיר את המושג הסיני Hu Kou, אז מאוד אפשט ואגיד – אם סיני נולד בכפר אבל עובר לעיר ועובד שם בתור פועל במפעל, פועל בניין, שומר, מלצרית, מזכירה, ספר, מוכר בחנות וכו' – ההגדרה שלו היא "פועל כפרי", אבל אם סיני נולד בכפר והתקבל לאוניברסיטה ללימודים אקדמיים ואז נשאר בעיר ועובד במקצוע שלו, הוא אינו "פועל כפרי".

לפי הנתונים החדשים, חלה ירידה חדה מאוד בצמיחה השנתית של הפועלים הכפריים. ניתן לראות זאת מהגרף הבא:

הקו הכחול מראה את הצמיחה של כלל הפועלים הכפריים, הקו המקווקו מראה את הצמיחה של מהגרי העבודה, והקו האדום את הצמיחה של הפועלים הכפריים שנשארו באזור מגוריהם.

מדובר על צניחה בקצב הצמיחה. הטבלה שבראש העמוד (שבאתר הלשכה) מפרטת את המספרים המוחלטים. ב-2011 נוספו כ-10 מליון פועלים כפריים, וב-2014 נוספו רק 5 מליון!

תוך שלוש שנים הצמיחה ירדה בחצי. לאור זאת לא קשה להסיק שישנה ירידה חדה מאוד במעבר של כפריים לערים.

ב-2011 ביקרתי קשות את הכלכלנים שצפו המשך יציב של ההגירה הכפרית. לא הבנתי איך אפשר לחשוב שתהליך העיור ימשיך לעמוד על 15-20 מליון בשנה (כמו שהכלכלנים צפו) בזמן שמספר הסינים שנולדו בשנתונים שאחרי שנות ה-80 ירד כל כך הרבה. מה שמדהים שהכלכלנים או כל שאר אלו שקשורים לסין (כמו חברות הברזל, או עיתונאים שמסקרים את סין) עדיין מדקלמים את המטרות הישנות על העיור בסין, למרות שהנתונים שמגיעים מסין כבר מראים בפירוש על מגמת האטה בדיבידנד הדמוגרפי.

חשוב אומנם לזכור שהסטטיסטיקה הזאת מדברת על פועלים כפריים ולא על עיור. אני מניח שתהליך העיור נחלש בקצב אטי יותר מאשר הסטטיסטיקה על הפועלים הכפריים מרמזת. וזאת בגלל שחלק גדול יותר מהמהגרים לערים אינם פועלים וגם בגלל שבהחלט יכול להיות שחלק מהפועלים קיבלו Hu Kou ובכך קיבלו מעמד עירוני וכבר לא נחשבים יותר כ-"פועלים כפריים". אני מניח שהמגמות האלו קיימות, אבל הן בהחלט לא יכולות להסביר את ההתרסקות הזאת של מעבר פועלים מהכפרים לערים. המגמה ברורה מאוד וכמעט ללא ספק נראה המשך ירידה בצמיחה בשנים הקרובות. אני די בטוח שתוך כעשור נקבל צמיחה שלילית.

כאמור, אני מדבר על צמיחה שלילית של "פועלים כפריים" – כלומר הכפריים שעוברים לעיר ללא מעמד חוקי ושעוסקים בעבודות פשוטות.

תהליך העיור הכללי בסין יימשך עוד שנים רבות, אבל הקצב שלו יאט. אם עד לפני מספר שנים מספר העירוניים בסין צמח ב-20 מליון בשנה, ועכשיו זה כבר כ-13 מליון, אז אני מניח שתוך כעשור האוכלוסייה העירונית תצמח בפחות מ-7 מליון תושבים בשנה.

אז אפשר לטעון ש-7 מליון בשנה זה עדיין המון, וזה נכון. סין היא מדינה גדולה עם הרבה כפריים, ותהליך העיור יימשך עוד כמה עשורים, אבל מה שחשוב לכלכלה זה קצב הצמיחה ולא המספרים המוחלטים. זה משהו אחד לבנות תשתיות ל-20 מליון מהגרים חדשים כל שנה, ומשהו אחר לגמרי לבנות תשתיות ל-7 מליון.

סיבה נוספת להאטה בעיור בסין היא חזרה של פועלים לכפרים שלהם. כשהפועלים מזדקנים – עוברים את גיל ה-40 – רבים מהם כבר לא יכולים להמשיך לעסוק בעבודות פיזיות קשות ואז הם מעדיפים לחזור לכפר שלהם, לעבד חלקת אדמה קטנה ולחיות בצניעות. זאת תופעה ידועה, ובגלל שהדור של ה-40 פלוס משמעותית יותר גדול מהדור של ה-20 פלוס, המעבר הזה מהווה רוח נגדית לעיור.

אני ממליץ מאוד לקרוא את הכתבה בפיננשייל טיימס כדי להבין קצת יותר את החיים של ה-"פועלים הכפריים". כתבה ממש טובה וכך גם הסרטון שבגוף הכתבה.

ברבעון הראשון של 2015 יצור הפלדה והמלט בסין ירד בצורה די חדה (יצור המלט ירד ב-8% ביחס לשנה שעברה). גם כמות התחלות הבניה בסין ירדה. אז נכון שסיבה מרכזית לירידה הזאת היא עודף הבנייה מהשנים הקודמות, אבל למגמה הדמוגרפית (קרי – פחות עיור) יש גם חלק חשוב בהאטה הזאת.

כיוון שקצב העיור נחלש בקצב מהיר, השינויים האלו בצריכת פלדה, ברזל, נחושת, מלט וכו' הם שינויים מתמשכים ולא מחזוריים, וזאת בניגוד למה שרבים חושבים. מי שחושב שהגענו לתחתית של המחזור טועה. המגמה של האטה בהשקעות בנכסים קבועים בסין רק החלה. אנחנו רק בתחילתו של התהליך שיימשך לפחות עשור אם לא שניים.

גילוי נאות – יש לי השקעות נגד תעשיות שמוכרות חומרי גלם לענף הבנייה והתשתיות בסין.