לא למהר לקנות מניות של דנונה

לפני מספר שבועות הבטחתי לענות על השאלה שהכי בוערת לישראלים בנושא סין – האם עדיין מותר לסינים להוליד רק ילד אחד?

והנה המפלגה הקומוניסטית רחמה עלי והודיעה אתמול על שינוי במדיניות שתאפשר להוליד שני ילדים.
ולמה אני אומר שהמפלגה רחמה עלי? לכאורה, זו הייתה אמורה להיות רשומה קצרה – משהו בסגנון – בסין מותר להוליד רק ילד אחד, וכל אישה שנכנסת להריון שני עוברת הפלה מאולצת. זה לפחות הרושם שהיה לאנשים רבים מחוץ לסין.

אבל למעשה לסין לעולם לא הייתה מדיניות "ילד אחד". ככה קראו למדיניות מחוץ לסין, בעוד שבסין השתמשו במונח – "תכנון ילודה" – וזה שם שתיאר הרבה יותר נכון את המצב. הרי אם באמת היה מותר לסינים להוליד רק ילד אחד, הרי שהפריון לאשה בסין היה צריך להיות נמוך מ-1, כשלמעשה הוא היה גבוה מ-1 (בהמשך אגע בנושא הפריון בהרחבה).

ככה שהמדיניות בסין הייתה הרבה יותר מורכבת מאשר הגבלת הילודה לילד אחד, ולשמחתי המדיניות החדשה חוסכת ממני הסבר ארוך ומסובך.

החדשות הטובות מסין כיכבו אתמול בעיתונות העולמית, ויצא לי לקרוא אנשים שטענו שהמדיניות היא בגדר – קצת מדי, מאוחר מדי. אני מסכים עם טיעון זה בגדול, למרות שלגבי ה-"קצת מדי" אני פחות מסכים.

קצת מדי?

אנחנו עוד לא יודעים את הפרטים בדיוק, אז קשה לדעת מה המדיניות אומרת לגבי מי שרוצה להוליד יותר מ-2 ילדים. ההימור שלי אומר שסין למעשה ביטלה את מדיניות הגבלת הילודה. הסיבה לכך היא שרק מיעוט קטן מהסינים יירצה להוליד יותר מ-2 ילדים, ולכן זה יהיה חסר טעם להשאיר את מנגנון הפיקוח. מיותר להעסיק מאות אלפי פקידים בשביל לפקח על קצת המקרים בהם זוג יוליד יותר מ-2 ילדים.

כמו כן, אם המדיניות החדשה תהיה מבוססת על העקרונות של המדיניות הקודמת, אז מי שירצה להוליד יותר מ-2 ילדים יוכל לעשות זאת, אבל ייקנס. כיוון שגם ככה רוב מי שירצה להוליד יותר מ-2 ילדים יהיה מהמעמד העליון, כנראה שקנס לא יהווה מכשול בפניו.

אני מניח שבגלל שהעלאת המגבלה ל-2 ילדים לא תוביל לביייבי-בום משמעותי, תוך מספר שנים קצר סין תבטל לחלוטין את תכנית הגבלת הילודה.

בשביל להבהיר נקודה זו, אתן דוגמה אישית. כשאשתי נכנסה להיריון שני, החברים (הסינים) שלנו אמרו – ואיי, איזה כיף לכם, ילד שני! אח"כ כשהיא נכנסה להיריון שלישי, התגובה של הסינים הייתה – ואוו, איזה מסכנים, איך תגדלו שלושה ילדים. באותה התקופה גרנו בהונג-קונג (שם אין הגבלת ילודה). אחד הרופאים שבדק את אשתי במהלך ההיריון היה כל כך מופתע לשמוע שזה היריון שלישי והמליץ לאשתי ללכת לקורס על אמצעי מניעה. עד כדי כך שלושה ילדים זה דבר נדיר במזרח אסיה.

מאוחר מדי?

האם שינוי המדיניות הגיע מאוחר מדי? בהחלט כן!

ובשביל להבין את זה צריך להיכנס לדמוגרפיה הסינית.

נתחיל מהפריון לאישה. כידוע, הפריון לאישה צריך להיות קצת מעל ל-2 בכדי שתהיה צמיחה באוכלוסייה. בסין הפריון נמוך משמעותית מ-2 ילדים לאישה, אבל לא ברור בדיוק עד כמה נמוך. הסיבה לכך נעוצה בתכניות תכנון הילודה הסינית.

בכל מדינה נורמלית די קל לחשב את הפריון. כל מה שצריך זאת פעולת חילוק פשוטה של מספר הנשים במספר הלידות. בסין קשה לדעת מה מספר הלידות. באופן עקרוני, אי אפשר למנוע מאישה להיכנס להריון וגם אף אחד לא עוקב אחרי כל הנשים בסין. ולכן אישה יכולה להיכנס להריון מבלי שהממשלה תדע על כך (במיוחד בערים שם האנונימיות היא מוחלטת). היא גם יכולה ללכת לבית חולים ללדת ואף אחד לא ישאל אותה שאלות. הבעיה מתעוררת רק כשרושמים את התינוק החדש במשרד הפנים.

כלומר, אין הגבלה על ילודה, אלא על הרישום של התינוק. מה שזה אומר זה שסינים רבים שמולידים ילד שני או יותר, דוחים את הרישום של הילד כדי לדחות את תשלום הקנס. זאת תופעה ידועה, ולילדים הלא רשומים קוראים "ילדים שחורים". הממשלה מודעת לזה, ולכן יש בעיה בסין למדוד במדויק את הפריון לאשה.

עד לפני שנתיים הנתונים הרשמיים בסין דיברו על פריון לאישה של 1.7. הנתון היה יציב במשך יותר מ-10 שנים. אין אף מדינה בה הנתון הזה יציב. כל שנה הפריון משתנה בהתאם למונה ולמכנה. בסין הנתון היה יציב בגלל שהוא היה נתון מותאם ולא סטטיסטי מובהק. לפי הסטטיסטיקה (כלומר לפי פעולת החילוק הפשוטה) הפריון עומד על 1.2 בערך. אבל בגלל כמות הילדים השחורים, הממשלה מתאמת את הנתון.

1.7 ילדים לאישה זה ללא ספק התאמה מאוד אגרסיבית וגם רחוקה מהמציאות. לפי סטטיסטיקאים עצמאיים בסין, הפריון האמיתי עומד על 1.3-1.5 ילדים לאישה. כנראה קרוב יותר ל-1.3. למרות שברור שהנתון הרשמי (קרי – 1.7) הוא מנופח, משום מה גם הגורמים הרשמיים בעולם השתמשו בנתון זה (כולל למשל הבנק העולמי, האו"ם ה FBI וכו'). ממש קשה להבין למה הם עשו זאת. למה הם השתמשו בנתון כאשר ברור שהוא מופרך לחלוטין. השימוש בנתון מופרך זה גרם להרבה עיוותים בעולם (למשל לעודף הכרייה של מתכות בעולם). ההבדל בין 1.3 לבין 1.7 ילדים לאשה הוא עצום. כל הנבואות לגבי צמיחת האוכלוסייה בכדור-הארץ שגויות ברגע שהם מעוותים את הנתון על המדינה המאוכלסת בעולם.

לפני שנתיים סין עדכנה את נתון הפריון, והיום הוא עומד על 1.5. עדיין מנופח.

האם עכשיו, כשהקלו את ההגבלות על הילודה, מספר הלידות יזנק?

להערכתי העלייה תהיה זניחה. יש לכך שתי סיבות – האחת היא שהסינים איחרו את המועד, ואני אגיע לזה תכף. השנייה היא שהילודה תתקל ברוחות נגדיות קשות – עיור והשכלה. שתי מגמות אלו תורמות בכל העולם לירידה בילודה וכך גם בסין.

תראו את המדינות ה-"סיניות" מחוץ לסין – סינגפור, טאיוואן, הונג-קונג ומקאו. אלו הן ארבע מדינות עם רוב סיני ובהן לא חלות ולא חלו הגבלות על ילודה. למרות זאת, במדינות אלו יש את הפריון הכי נמוך בעולם – בין 0.9 ל-1.1. יותר נמוך מיפן, גרמניה, רוסיה או יוון.

יש לכך מספר סיבות ולא אכנס אליהן (למשל, אחת מהן היא נושא חינוך הילדים ובתי הספר). סיבות אלו חלות גם על סין. לכן, אני מהמר שככל שסין תהיה משכילה יותר ומעויירת יותר ככה הילודה שלה תתכנס לאזור של המדינות הסיניות האחרות – קרי לאזור ה-1. אפילו אם סין תהיה יוצאת דופן, והפריון יגיע ל 1.2-1.3, עדיין מדובר בפריון נמוך מאוד שיביא לצמיחת אוכלוסייה שלילית תוך כעשור.

אבל בשביל להבין יותר מדוע סין איחרה את הרכבת, צריך להסתכל על פירמידת האוכלוסין (אני טיפ-טיפה מגזים כשאני אומר "איחרה את הרכבת". בסך הכל זהו שינוי מבורך, ועדיף מאוחר מאשר לעולם לא, אבל אם השינוי היה קורה לפני כעשור, הוא היה מניב תוצאה טובה בהרבה).

Chinapop

הדבר הראשון שאפשר לראות מהפירמידה זה שהדור הגדול ביותר בסין זה הדור שבין גילאי 40 ל-50. כלומר הדור שנולד בין 1965-1975. בשנים אלו נולדו 25-27 מליון ילדים סינים בשנה. הבעיה היא שדור זה יצא מטווח הפריון. ולכן אני אומר שסין פספסה את הרכבת. מי שעבר את גיל ה-40, כבר לא ייהנה מהשינוי במדיניות.

אח"כ הייתה נפילה גדולה בילודה כאשר בגילאי 30-40 יש כ-17-18 מליון סינים בכל מחזור.

החדשות הטובות הן, שסין לפחות לא פספסה את הגל השני של הבייבי-בום. לפני 20-30 שנה נולדו  20-24 מליון ילדים בשנה. שזה אומנם נמוך יותר מהגל הראשון אבל עדיין דור גדול. אם סין הייתה מחכה עוד עשר שנים, אז היא הייתה מפספסת גם את הדור הזה.

מתחת לגיל 20 ישנם רק כ-16-18 מליון ילדים בכל מחזור.

אז לאן זה מביא אותנו?

כרגע מתחילים להיכנס לטווח הילודה הדור שנולד לפני 20 שנה או פחות. זהו דור משמעותית קטן יותר מהדור שנכנס לטווח הילודה לפני 20 שנה (כ-17 מליון בשנה לעומת 27 מליון). לכן שינוי המדיניות לא יביא לעלייה במספר הילדים, אלא רק ימתיק קצת את קצב הירידה במספר הלידות כל שנה.

עוד משהו שחשוב לציין זה שהדור שנולד אחרי 1985 הוא שונה לגמרי מהדור שנולד לפני 1975. מדובר רק בעשר שנים, אבל הבדלי המנטליות בין שתי קבוצות גילאים אלו הוא כמו פער של דור, כלומר פער של 20-30 שנה. הדור שלי, אלו שנולדו בין 65-75, שונים מאוד מהסינים שנולדו אחרי 85. אני חושב שזה בעיקר בגלל שמאו-צ'ה-דונג נפטר ב-1976 ואז החלה הצמיחה המטאורית בכלכלה הסינית. הדור שנולד אחרי 1985 כבר נולד להורים שהיו הרבה יותר מבוססים כלכלית, ולכן הדור הזה הרבה יותר "מפונק". אפשר להגיד שהדור של 1970 בסין זה כמו 1950 בארץ. ו-1985 בסין זה כמו 1975 בארץ. אלו שנולדו בסביבות 1970 היה להם ברור שהם רוצים ישר לעבוד, להתחתן ולהביא ילד. אצל הדור שלי – של תחילת שנות ה-70 – זה הרבה פחות נפוץ לראות זוגות ללא ילדים מאשר אצל הדור שנולד אחרי 1985. נכון שאלו שנולדו אחרי 1985 עדיין צעירים, אבל הרבה מהם אומרים שהם לא רוצים להתחתן או לא רוצים ילדים. וככול שאחוז גדול יותר מהאוכלוסייה יגור בערים, ככה התופעה תתרחב.

אפשר לראות את זה לפי ההקלה הקודמת בילודה. לפני כשנתיים סין התירה לזוגות שאחד מבני הזוג הוא ילד יחיד להוליד שני ילדים. רק כ-10% מהזוגות הרשאים לכך ביקשו אישור ילודה.

לכן אני מאמין שהשינוי בא עשור מאוחר מדי. הדור של 1965-1975 לא רק שהיה הגדול ביותר, אלא הוא גם דור קונפורמיסטי יותר שהוליד ילדים מוקדם. הדור החדש הרבה יותר קטן ופחות מוכן לגדל ילדים ולוותר על הנאות החיים.

אני מוכן להמר שגם אם סין תבטל לגמרי את תכנית הילודה, תוך מספר קטן של שנים מספר התינוקות שייוולדו בשנה יירד מתחת ל-15 מליון. כנראה לכיוון ה-10 מליון. שזה ממש צל של 27 מליון לידות בשנות השיא!

(נ.ב. – ועוד לא דיברתי על עודף הזכרים בסין, ההגירה המסיבית מהמדינה (לפחות חצי מליון בשנה לפי הערכות שלי) והעובדה שמשבר כלכלי מביא בד"כ לירידה בילודה).

פורסם בקטגוריה סין, רואים עולם | כתיבת תגובה

גלנסלה

הנה ג'ים צ'אנוס מדבר על גלנקור:

צ'אנוס מעלה מספר טענות, ואני מסכים עם כולן – גלנקור שינתה את עורה לחלוטין בשנים האחרונות כאשר היא הפכה מחברת מסחר לחברת כרייה. היא קנתה חברות כרייה בשיא הבועה והשתמשה בהרבה חוב לשם כך. זהו מתכון בדוק לאסון.

בשבועיים האחרונים המנייה עלתה בצורה חדה מאוד וזאת לאחר מספר הודעות שהיא הוציאה. ראשית היא הודיעה על סגירה של 30% מתפוקת האבץ אצלה, והמניה זינקה. הזינוק ממש לא מובן לי. בעקבות ההודעה, מחירי האבץ עלו בכ-10%, אבל איך גלנקור תרוויח מזה? אם היא מורידה תפוקה ב-30% והמחיר (נניח שזה לא זינוק זמני) עולה ב-10%?

מספר ימים לאחר מכן, גלנקור דיווחה על מכירה פוטנציאלית של מספר נכסים – נחושת ואחוזי מיעוט בחטיבה החקלאית. שוב המניה זינקה. גם כאן הזינוק לא מובן. כמו שצ'אנוס אמר, היא מוכרת בזול נכסים עליהם שילמה מחיר גבוה בשיא הבועה. אם החברה מוכרת ב-30 סנט נכסים שהיא קנתה לפני 3-4 שנים בדולר, זאת לא נראית ממש עסקה טובה.

כאמור, יש לי שורט על המניה, אז אני משוחד, אבל אני חושב שלחברה יש סיכוי לא קטן לא לשרוד את גל הירידות במחירי הסחורות. זאת חברת ענק אז יהיה מעניין לעקוב אחרי ההתפתחויות שם גם למי שאין חשיפה למניה.

אחרי שהוא שפך חמתו על גלנקור, עבר צ'אנוס לטפל בטסלה:

 

בנושא הזה קשה לי להביע דעה.

יכול להיות שצ'אנוס צודק וטסלה באמת נסחרת במחיר לא הגיוני. אבל…

אני זוכר שבתחילת שנות ה-2000 אנשים רבים טענו שאמזון נסחרת במחיר גבוה מדי. אני זוכר שבשעתו קראתי מאמר שהשווה את אמזון לרשתות חנויות הספרים. המאמר חישב את שווי השוק המצרפי של שלושת רשתות הספרים הגדולות בארה"ב והראה שהוא נמוך יותר משווי השוק של אמזון. זה נראה אז הזוי לגמרי. אמזון הייתה חברה קטנה שמכרה בעיקר ספרים. בשעתו הטיעון הזה נראה לי הגיוני לגמרי. זה נראה לי מפגר לגמרי שאמזון יקרה יותר מרשתות חנויות הספרים הגדולות באמריקה.

בנוסף, השוותי אז מחירי ספרים בין האתר של אמזון לבין האתר של וול-מארט וראיתי שרוב הספרים נמכרים בוול-מארט במחיר זול יותר. נראה לי אז שלאמזון אין סיכוי לנצח את וול-מארט הענקית והוותיקה יותר. היום הטיעונים שלי נראית פתטיים.

המסקנה שלי מניסיון זה היא שכשצצות תעשיות חדשות או חברות שהופכות לגמרי את העולם, הן יכולות להיראות יקרות מאוד בהווה אבל בעתיד מסתבר שהמחיר לא היה כל כך הזוי. לפעמים חברות חדשניות אלו יכולות להדוף תחרות ממתחרות ותיקות (ולא חדשניות). מאין דוד מול גוליית.

יכול להיות שטסלה יקרה מדי ויכול להיות שהיא לא שווה רבע ממחיר השוק שלה, אבל מדובר בחברה שמייצרת מוצר מעולה, עשתה מהפכה לגמרי בתחום הרכב (ואולי גם בתחום הסוללות) וצומחת בקצב מטורף. אני לא מרגיש בנוח לעשות שורט על חברה שכזאת.

המקרה של גלנקור שונה לגמרי. שם מדובר על חברה שנמצאת בסייקל שלילי. הירידה במחירי המתכות התעשייתיות לא הסתיימה. קשה לראות היפוך מגמה בשנים הקרובות. אולי איזון, אבל לא היפוך מגמה.

לדעתי, הרבה יותר קל לעשות שורט על חברות כמו גלנקור – חברה בתעשייה עם רוח נגדית חזקה, עמוסה בחוב והנהלה גרועה מאשר לעשות שורט על חברה כמו טסלה – חברה שהולכת לשנות את העולם, עם מנכ"ל מבריק ובתחום עם רוח גבית.

כשעושים שורט צריך גם לחשוב על הדאון-סייד. האם זה לגמרי לא הגיוני שעוד 10-15 שנה טסלה תייצר 10 מליון רכבים בשנה, תמכור מליוני סוללות ביתיות ואולי תמציא עוד כמה דברים בדרך?

אם זה ייקרה אז בכלל לא בטוח שטסלה יקרה.

אצל גלנקור אני לא מצליח לחשוב על תסריט אופטימי. שוק הפחם הולך ודועך. הסיכוי שתוך כעשור סין תפסיק לייבא פחם הוא גבוה ביותר. למחירי המתכות יהיה מאוד קשה להתאושש בגלל עניין ההיצע-ביקוש. אז מה כבר גלנקור יכולה לשלוף מהכובע? נכון, העתיד אינו צפוי. אולי גלנקור תפתיע אותנו, אבל הסבירות להפתעות חיוביות מטסלה הרבה יותר גבוהה מהסבירות שגלנקור תמצא דרך לצאת מהברוך אליו היא נכנסה.

פורסם בקטגוריה מניות | כתיבת תגובה

ג'ון פירפונט מורגן מול שי ג'ין פינג

יפה לראות איך תוך חודש העולם שינה לגמרי את דעתו לגבי סין, לא?

אם לפני שנה חברים וקרובים ישראלים היו מדברים איתי על איך סין נהפכה לכלכלה הגדולה בעולם ואיך סין שולטת על החוב האמריקאי, עכשיו אני מקבל מכתבים וטלפונים על "מה לעזאזל קורה בסין והאם המצב באמת כל כך רע?".

ולמה אנשים שינו את דעתם כל כך מהר? אולי בגלל המפולת בבורסה? או אולי בגלל התקשורת?

לא יודע. אני לא רואה חדשות – בטח לא חדשות מישראל (כי אני בסין). אבל שמעתי שמהדורות החדשות נפתחו עם המפולת בסין. אז אולי זה גרם לאנשים להילחץ ממה שקורה במדינה המאוכלסת בעולם. ממה שאני קורא, אני רואה שינוי גדול מאוד בתקשורת הבין לאומית לגבי סין. התקשורת אוהבת ללכת מקיצוניות אחת לשנייה וכנראה בגלל שהאדם הממוצע לא ממש מתעניין או מבין בנושאים כלכליים, אז הוא מסתפק ב-5 דקות כותרת של החדשות. ולפי הכותרות נראה שסין בבעיה גדולה.

אבל האם זה באמת נכון? האם סין במצב כל כך קשה.

אז אני אולי מהפסימיים ביותר לגבי סין. אני מאמין שסין במצב מאוד קשה ושהכלכלה שלה תסבול מאוד בשנים הקרובות. נראה לי שאני בהחלט שייך לעשירון הגבוה מבחינת רמת הפסימיות שלי לגבי סין. אבל מסתבר שיש כאלו שאפילו יותר פסימיים ממני, וכבר יצא לי לראות אנשים (כולל כתבים) שטוענים שסין הולכת למשבר דומה לזה של 1929. ועם זה אני לא מסכים.

עוד לפני שהמשבר מתחיל, כבר ניתן להגיד ש-1929 לא תהיה לנו, וזאת בגלל העובדה הפשוטה שאף משבר אינו אחד-על-אחד כמו המשבר הקודם. כל משבר שונה ממשבר אחר. השאלה שצריך לשאול היא האם המשבר יהיה חמור פחות או יותר כמו זה של 1929. וגם כאן אני די בטוח שהתשובה היא שלילית.

הבית של מורגן

יצא הגורל ובדיוק בימים של המפולת הגדולה בשווקים הסינים, קראתי את העמודים על המשבר של 1929 בספר (המעולה!!!) של רון צ'רנוב – The House Of Morgan. למשבר הזה היו כמה מאפיינים מאוד מיוחדים שהעצימו אותו מאוד – מאפיינים אלו לא חזרו במשברים פיננסיים אחרים, ולכן לא ראינו עוד משבר כה גדול מאז. אבל לפני שנדבר על המאפיינים המיוחדים, אני רוצה דווקא להתחיל עם נקודות הדמיון שבין ארה"ב של אז לבין סין של היום.

הנקודה הראשונה היא שבשני המקרים דובר על מדינה שהתפתחה מאוד מהר. בשניים-שלושה העשורים שלפני המשבר כלכלת ארה"ב חוותה בום משמעותי. כמו סין בשניים-שלושה העשורים האחרונים, ארה"ב אז השקיעה המון בבניית מסילות ברזל ובבתי מגורים. גורדי שחקים החלו לצוץ בניו-יורק (בין השאר האמפייר-סטייט-בילדינג – שכונה בשנות המשבר – אמפטי-סטייט-בילדינג). ארה"ב נכנסה למשבר לאחר שנוצר עודף משמעותי בנדל"ן ותשתיות – ממש כמו סין היום.

הנקודה השנייה היא ששתי המדינות היו יצואניות גדולות. לארה"ב היה מאזן מסחרי חיובי מול אירופה. דומה למצב היום שבין סין לארה"ב.

הנקודה השלישית היא שהמפולת החלה מהכפרים והערים הקטנות. כבר שנה-שנתיים לפני המשבר הגדול, הערים הקטנות והעיירות בארה"ב החלו לסבול כלכלית כאשר בועת הנדל"ן התפוצצה שם הרבה לפני 1929. אבל זה היה רחוק מהעין ורחוק מהלב של תושבי ניו-יורק, ולכן החגיגה בעיר הגדולה המשיכה. בסין כבר לפני מספר שנים החלה נסיגה משמעותית בערים הקטנות. ברוב הערים TIER 3 ו TIER 4 כבר מזמן החלה מפולת בשוק הנדל"ן (במיוחד בצפון מזרח המדינה).

הנקודה הרביעית היא המבנה הדמוגרפי הדומה. כ-50% מהאזרחים האמריקאים גרו בכפרים – דומה למספר הכפריים הסינים היום. דבר מעניין נוסף זה שרק כ-2% מהתושבים האמריקאים השקיעו אז בבורסה. זאת נקודה מאוד מעניינת וגם חשובה. כבר שמעתי מספר מומחים שטוענים שנפילה בבורסה הסינית לא תביא למשבר פיננסי במדינה בגלל שרוב הסינים בכלל לא משקיעים בבורסה. מומחים אלו צריכים ללמוד היסטוריה.

ונקודה אחרונה ומעניינת – לא באמת משהו חשוב, אלא יותר קוריוז. כשהחלה המפולת בבורסה התכנסו הבנקים הגדולים בארה"ב בניצוחו של ג'יי-פי-מורגן והעבירו החלטה "להציל את שוק המניות" ע"י התערבות במסחר. זה עזר בדיוק כמו שתכניות ההצלה של שי-גין-פינג עזרה בסין לפני חודשיים.

בדלנות

המפולת הגדולה של הבורסה בשנת 1929 הכניסה את ארה"ב למשבר כלכלי שלא נראה כמוהו מאז. הבורסה נפלה בכ-90% מנקודת השיא שלה. האבטלה הגיעה לכ-30% ובנקים רבים פשטו רגל (מה שגרם לאנשים לאבד את כל החסכונות שלהם).

את הסיבות שגרמו למשבר להיות כה חריף אפשר לחלק לשתי קבוצות – 1 – לאומנות בין לאומית ובדלנות. 2 – שמרנות מוניטרית. וביותר הרחבה:

  • העולם דאז היה שונה מאוד מאיך שהוא נראה היום. אירופה עדיין סבלה מההשלכות הכלכליות העצומות של מלחמת העולם הראשונה. חוזה ורסאי (שהכריח את גרמניה לשלם פיצויים לצרפת ואנגליה) היווה עול כלכלי עצום על גרמניה. צרפת ואנגליה היו חייבות כספים רבים לארה"ב – כספים אותם הם לוו במלחמה. כל אלו הביאו למצב פוליטי בעייתי מאוד באירופה. אני לא ארחיב כי למדנו על כך בתיכון, אז אני מניח שרוב הקוראים מכירים פחות או יותר את הרקע שבין שתי מלחמות העולם.
    זה דרדר את אירופה למצב מאוד לא יציב. שטף לאומנות פרץ ,ופשיסטים צברו כוח ביבשת – אם זה פרנקו, מוסוליני ואח"כ – היטלר.
    בצד השני של העולם – יפן, שהייתה מדינה נאורה בתחילת המאה ה-20 – מדינה שעשתה צעדים משמעותיים לכיוון ליברליות ופתיחות למערב, לקחה צעד אחורה ענקי בתחילת שנות ה-30. החלו רציחות פוליטיות על ימין ועל שמאל שלוו בפלישה למנצ'וריה (שבצפון מזרח סין).
    יהיו כאלו שיגידו שגם היום העולם נמצא בלב עימותים צבאיים – דע"ש, סוריה ומשבר הפליטים באירופה. אבל זה ממש לא בר השוואה לבלגן שהיה בעולם בין שתי מלחמות העולם. הלאומנות והאיבה באירופה ובמזרח הרחוק תרמו הרבה למיתון העולמי הקשה של שנות ה-30.
  • בשנות המשבר ארה"ב התמידה עם תקן הזהב – כלומר הדולר האמריקאי היה מוצמד לזהב. זאת אחת הסיבות המרכזיות למשבר הגדול. הבנק המרכזי בתקופה ההיא לא יכל להנפיק דולרים כאהבת נפשו, דבר שהכניס את המדינה למיתון דיפלציוני קשה.
    אני מניח שלאור הביקורת שלי על יפן, ישנם קוראים שחושבים שאני נגד הדפסות כסף מסיביות בתקופת משבר, אז זה ממש לא נכון. אני חושב שהקלה מוניטרית היא חשובה מאוד, אבל זאת לא גלולת פלא. מדינות חייבות לעשות רפורמות נוספות ולא להסתפק בהקלה מוניטרית.
    זה קצת שקול לפצוע בתאונת דרכים. הקלה מוניטרית זה כמו מורפיום – זה מעולה להקלת הכאב ואף הכרחי לפעמים (כי אפשר גם למות מכאב), אבל בסופו של דבר צריך לטפל בפציעה עצמה.
    בכל אופן, ארה"ב אפילו לא הסכימה להזריק מורפיום לכלכלה, וזה פגע בה בצורה אנושה. אם מסתכלים היום על סין, אז היואן אינו מוצמד לזהב. הוא אומנם מוצמד לדולר, אבל כמו שהפיחות ביואן מלפני חודש מלמד, סביר להניח שסין לא תלך עם הראש בקיר בנושא הזה. בינתיים סין מדפיסה יואנים בלי רגשות אשם. אם ברננקה פיזר דולרים ע"י הליקופטר, אז סין עושה את זה עם חיל אוויר שלם. זה דבר שמאוד יפחית את הכאב שבמשבר הצפוי.
  • העלאת ריבית – לא מספיק שהאמריקאים היו טיפשים בשביל להמשיך בתקן הזהב, הם אפילו העלו ריבית (!!) בזמן המשבר. בינתיים סין מורידה ריבית (כמו שהיא צריכה לעשות). אם כי תהיה לה בעיה להוריד ריבית בזמן שארה"ב תעלה ריבית (בגלל בריחת הון). קשה לדעת מה יקרה, אבל לדעתי תוך 2-3 שנים הריבית בסין תעמוד על פחות מ-2%.
  • מלחמת סחר. ביוני 1930 העביר הקונגרס האמריקאי את החוק "סמוט הולי", אשר הטיל שורה ארוכה של מכסי מגן. חוק זה הביא למלחמת סחר בין לאומית. מדינות אירופה הגיבו במכסי מגן על יצוא אמריקאי. תוך מספר שנים העולם חווה נפילה של יותר מ-60% במסחר הבין לאומי.
    זאת הייתה המכה האחרונה והכואבת ביותר לכלכלה האמריקאית. למעשה בתחילת 1930 הכלכלה האמריקאית החלה להראות סימני יציבות וכך גם הבורסה. אבל ברגע שחוק "סמוט הולי" עבר, הבורסה החלה במסע חד דרומה.
    אני מוכן לחתום שסין לא תעשה משהו דומה לזה. סין תלויה יותר מדי ביצוא. בנוסף, בניגוד לשנות ה-30, היום יש את ארגון הסחר הבין-לאומי (שסין חברה בו). קשה מאוד להאמין שסין תלך אחורה בנושא הזה. כאשר שלשום נחתם הסכם TPP, נראה שהעולם ממשיך ללכת בכיוון של פתיחת חסמי מסחר ולא להיפך.
  • בשנות ה-30 לא היה ביטוח חסכונות. כשבנקים פשטו רגל על ימין ועל שמאל, ואנשים איבדו את כל החסכונות שלהם, נוצרה פניקה שהעצימה את המשבר (כי אנשים פדו כספים גם מבנקים יציבים יותר ובכך ערערו גם את היציבות של אלו).
    סין רק עכשיו מתחילה עם תכנית לביטוח חסכונות, אבל זה לא ממש משנה. אין מצב שסין תתן לבנק ליפול. בנוסף, בסין יש 5-6 בנקים גדולים – שם נמצאים רוב החסכונות וסין לא תיתן להם ליפול. בארה"ב היו אלפי בנקים בשנות ה-20.

כל הסיבות האלו הביאו לכך שהמשבר בארה"ב בשנות ה-30 היה ממש הסופה המושלמת. בגלל שהעולם היום יציב בהרבה ובגלל שסין לא תחסוך בהדפסות כספים, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהמשבר שיבוא מסין לא יהיה כל כך חמור. בנוסף, סין אינה חשובה לכלכלה העולמים כמו שארה"ב ואירופה היו חשובות בזמנו. היום המצב הכלכלי בארה"ב נראה טוב מאשר הוא נראה כבר לפחות 10 שנים, ולכן ארה"ב (שהיא המניע העיקרי של הכלכלה העולמית) הולכת לעשור טוב. אירופה, עם כל הבעיות שלה, נמצאת סך הכל במצב לא רע בכלל לדעתי. לא מצב מזהיר, אבל לא מצב רע.

המשבר בסין לא היה כל כך חמור כמו זה של שנות ה-30 ובכל מקרה לא תהיינה לו השפעות כה גדולות על כלכלת העולם. מהצד השני, ישנן מספר נקודות לרעת סין. ישנם מקומות בהם סין של היום נראית במצב בעייתי יותר מאשר ארה"ב של שנות ה-30:

  • דיקטטורה – זה שהשלטון בסין הוא טוטליטרי, זאת נקודה לרעת המדינה. לשלטון טוטליטרי הרבה יותר קשה להתמודד עם משברים כלכליים. השלטון פוחד ליציבות שלו ולא יהיה מוכן לעשות צעדים כואבים. ומהצד השני, לתושבים, אין יכולת לעשות שינויים בצורה לא אלימה במקרה והם לא מרוצים מתפקוד הממשל, וזה יכול להביא לאלימות ובלגן פוליטי.
    בנוסף, השלטון בסין שולט על חופש הדיבור ומגביל את האינטרנט – שני דברים שמזיקים מאוד לכלכלה.
    בסין יש גם בעיות של בדלנות (בעיקר במערב המדינה). כל חוסר יציבות כלכלי יכול להביא גם למאבקים לאומיים בתוך סין.
  • עודף בנייה – עם כל הכבוד לאמפייר-סטייט-בילדינג, עודף הבנייה בסין הוא בקטגוריה אחרת לגמרי ממה שהעולם ידע אי פעם. ארה"ב של 1929 ויפן של 1990 לא מתקרבות אפילו לרבע ממה שהולך בסין. זאת הסיבה העיקרית שאני מאוד פסימי לגבי סין. עודף הבנייה כה גדול שזה יהיה בלתי אפשרי לפתור אותו. במיוחד לאור הנקודה הבאה.
  • דמוגרפיה – ארה"ב נכסה למשבר עם כ-120 מליון תושבים. היום בארה"ב יש 320 מליון תושבים. לאורך כל השנים של המשבר הפיננסי של שנות ה-30 אוכלוסיית ארה"ב צמחה. סין, לעומת זאת, נמצאת בפתחו של משבר דמוגרפי. נראה שתוך כעשור האוכלוסייה בסין תחל להצטמק. כבר היום האוכלוסייה היחידה שצומחת בסין היא של ה-60+, כלומר יש בסין פחות ופחות צעירים שמצטרפים למעגל העבודה.

לבוא ולנחש עד כמה המשבר בסין יהיה חמור ואיך הוא ייראה זאת משימה בלתי אפשרית. תחשבו שהיינו חיים בארה"ב בשנת 1929 ומודעים לבעיות הכלכליות במדינה, האם יכולנו לנבא מה יקרה? האם יכולנו לנבא את עליית היטלר לשלטון? את חוק סמוט-הולי? את העלאות הריבית?

עוצמת המשבר בסין תהיה תלויה המון באיך הנהגת סין תתפקד בשנים הקרובות, וזה משהו שממש קשה לדעת. לפי ההתנהלות של ההנהגה מאז עלייתה לשלטון לפני שלוש שנים, אני פסימי מאוד. קשה לי לראות את המנהיגות הנוכחית עושה את הרפורמות הנכונות.

לכן, ההנחה שלי היא – המשבר לא יהיה חמור כמו המשבר העולמי של 1929, אבל המשבר בסין יהיה גדול. לפחות כמו זה של יפן בשנות ה-90 (וכנראה אף חמור מזה).

פורסם בקטגוריה כלכלה | כתיבת תגובה

גלנזאקס

גולדמן זאקס ירדה די הרבה בחודשיים האחרונים. קשה לדעת בדיוק למה מניה מסוימת יורדת. במקרה הזה קל להניח שהירידות בשוק גרמו לכך, וכשהשוק יורד, בד"כ גולדמן יורדת יותר. בנוסף, העובדה שמנכ"ל החברה, בלקפיין, הודיע שגילו אצלו סרטן, גם עזרה לחולשה במניה.

לדעתי, ישנה סיבה נוספת – גלנקור.

גלנקור היא הכוכבת השלילית של השנה – המניה שירדה הכי הרבה מכל המניות במדד FTSE 100. נראה שישנם לא מעט אנשים שחושבים שיש דמיון בין גולדמן-זאקס לבין גלנקור. אתמול בפתיחת המסחר גולדמן ירדה בכ-3% (בזמן שהשוק עלה קצת), וירידה זו באה בסמיכות לכתבה בבלומברג שטוענת שהרגולטורים הצילו את גולדמן מלהפוך לעוד "גלנקור".

כתבה נחמדה אבל אין לה שום אחיזה במציאות.

זה מעניין לראות איך אנשים משווים בין השתיים, במיוחד לאור העובדה שיש לי החזקת לונג בגולדמן זאקס ושורט בגלנקור, לכן אני קצת מכיר את העסקים של שתי החברות, ולדעתי אין שום דמיון בין השתיים.

כבר כשפתחתי את השורט על גלנקור לפני כשנה ודיברתי עליה עם חברים משקיעים, לפחות שניים אמרו לי – מה, גלנקור היא לא חברת מסחר? היא לא כמו גולדמן זאקס?

התשובה היא, מן הסתם, ממש לא.

זה נכון שגלנקור החלה כחברת מסחר אבל מאז היא עלתה גבוה לאפ-סטרים ומחזיקה היום במכרות פיזיים. גם כשהיא הייתה חברת מסחר, היא לא דמתה לגולדמן. גלנקור קנתה סחורות (בעיקר חקלאיות) והעמיסה אותן על ספינות ושלחה אותן לעבר השני של האוקיינוס – לא ממש דומה למה שגולדמן עושה.

עם השנים החברה רכשה עוד ועוד מכרות ונכסים פיזיים והיום היא דומה הרבה יותר לחברות כמו ואלי, BHP וריו-טינטו מאשר לחברת מסחר. רק שישנם שני הבדלים בין גלנקור לבין שלושת הכורות הגדולות:

  • גלנקור הרבה יותר ממונפת.
  • המכרות של גלנקור הן מליגה ב' וליגה ג'.

שילוב של שתי נקודות אלו הביא למפולת במניה.

כנראה שגלנקור, שבתור חברת מסחר עבדה עם שולי רווח נמוכים מאוד, קינתה בואלי ודומותיה – אלו הרוויחו שולי רווח נקי של כ-50% (!!). גלנקור החלה במסע רכישות ממונפות. הבעיה של גלנקור, שבניגוד לואלי או ריו, היא לא יושבת על מרבצי נחושת או ברזל. כלומר, ואלי וריו מחזיקות במכרות היסטוריים איכותיים. לגלנקור לא היה את זה, ולכן הם היו חייבים לבצע רכישות. רק שכל מה שנשאר להם זה לקנות את המכרות הפחות איכותיים ובמחירים מנופחים – בגלל שהיא נכנסה לעסקי הכרייה בשיא הבועה.

שדה הנפט שהחברה קנתה ליד חופי צ'אד חודשים ספורים לפני הצניחה במחירי הנפט, מדגים מעולה איך החברה פעלה.

אפילו אם הרגולטורים לא היו מגבילים את בנקי ההשקעות, קשה לי לראות את גולדמן או ג'יי-פי או כל בנק אחר הולך ומתחיל לקנות שדות נפט או מכרות נחושת בלב אפריקה ומתחיל לתחזק צי ספינות ואלפי ק"מ של מסילות ברזל. ממש קשה לי לראות את בלקפיין שם קסדה על הראש ומתחיל לבדוק גריז במשאבות.

גולדמן אומנם קנו מכרה פחם בקולומביה לפני כשנתיים (ומאז מכרו אותו), אבל אצל גולדמן קשה לדעת אם הם קנו אותו לעצמם או תחת אחת מקרנות הון הסיכון שלהם. וגם אם הם קנו לעצמם, אצל גולדמן זה היה נשאר למטרות גידור, והם לא היו הופכים את הכרייה לעסק המרכזי של הבנק.

לפני כשבוע קראתי כתבה שגלנקור עושה הרבה כסף בשבועות האחרונים מההפרש (ספרד) שבין מחירי הנפט בספוט לבין המחירים של החוזים העתידיים. נפתח הפרש מאוד גבוה, וגלנקור קנו נפט במחירי ספוט ומכרו חוזים עתידיים על הנפט. את הנפט הם מאחסנים פיזית למשך כמה חודשים במכליות. זה בדיוק העסק שהייתי מצפה מגלנקור לעשות (ואני מניח שזה יותר מסוג הדברים שגולדמן זאקס עושים). הבעיה של גלנקור היא שהמסחר פר-סה הוא כבר שולי לגמרי והיום היא בעיקר חברת כרייה.

לסיכום – סביר להניח שאם גלנקור הייתה נשארת בתחום המקורי שלה של מסחר בסחורות, היא לא הייתה נמצאת היום בבעיה. בגלל שגלנקור מחזיקה במכרות בזמן שמחירי הסחורות מתרסקים, המכרות שלה באיכות נמוכה והחברה מאוד ממונפת, החברה בצרות. סביר מאוד להניח שאין הרבה ערך במניות של החברה, ושהיא תצטרך להגיע להסדר חוב בחודשים הקרובים (נגיד 6-24 חודשים – אבל זה ממש תלוי במחירי הסחורות).

גולדמן זאת חיה לגמרי אחרת. אין בכלל קשר בין מה שבנק השקעות עושה לבין מה שגלנקור עושה.

אחרי שגמרתי לכתוב את הרשומה הזאת, פורסמה כתבה נוספת על גלנקור בבלומברג. כתבה טובה בהרבה, עם דברים די דומים למה שאני חושב. פסקת המפתח בכתבה היא לדעתי:

People think Glencore’s problem is its mysterious trading business. The more boring but pressing issue is its mediocre mining business. The company took on too much debt to buy assets which the market is now revaluing downwards

פורסם בקטגוריה מניות | כתיבת תגובה

איך נפלו גיבורים

חודש אוגוסט היה קשה מאוד למשקיעים רבים (כולל אצלי). אבל לחלק הוא היה קשה במיוחד.

קחו למשל את דויד איינהורן שספג מכה של 5.5% באוגוסט מה שהביא אותו לירידה של 14% מתחילת השנה. אז נכון שגם המדדים ירדו השנה, אבל איינהורן ירד יותר – וזאת למרות שהוא מנהל קרן לונג-שורט. אין אף משקיע שלא חווה לפחות שנה אחת רעה בעברו. הבעיה עם איינהורן שזאת לא רק שנה אחת. מאז המשבר של 2008 הוא לא מצליח לעקוף את התשואות של השוק – וזאת כבר בעיה. לא מדובר בשנה-שנתיים. שבע שנים של ביצועי חסר זה לא דבר שאפשר להחליק בקלות. לפי טבלה שהכנתי, אפשר לראות שגם בעשר השנים האחרונות איינהורן מפגר אחרי השוק.

הוא לא היחיד שמאכזב מאז המשבר הגדול.

שתי דוגמאות נוספות הן – מוניש פאבריי וברוס ברקוביץ'. אני מניח שישנן עוד דוגמאות, אבל אלו קופצים לי מהר בראש.

גם בעבר היו לא מעט משקיעים שזכו בתהילת עולם אחרי שהצליחו להכות את המדדים במשך 5-10 שנים, ואז לפתע משהו השתנה, הביצועים החלו לדכדך ומשקיעים אלו נעלמו מהמסך.

חוסר עקביות זו גורמת לרבים להאמין שהמזל משחק תפקיד מרכזי בביצועי העבר של המשקיעים, אבל לדעתי מזל אינו ההסבר היחידי. אולי למזל יש איזה שהוא מקום, אבל ישנן סיבות נוספות למהפך אצל משקיעים אלו.

למעשה, התופעה של כוכבים נופלים אינה ייחודית להשקעות. עובדה שכולנו מכירים ומשתמשים לא אחת במשפט "איך נפלו גיבורים" ובקונוטציה שונה לגמרי מהשימוש המקורי התנ"כי של ביטוי זה.

גיבורים נופלים לא רק בהשקעות. זאת תופעה שקיימת גם בספורט, ובמדע, ובאומנות, ואצל מנהלי חברות, ואצל מצביאים ולמעשה בכל מקום בו ישנם אנשים וישנם גיבורים – יש נפילות.

ישנן סיבות רבות מדוע אנשים שעלו לגדולה מתחילים לפשל. הנה מספר סיבות שיכולות להפיל משקיעים:

גודל

גודל התיק היא בעיה ידועה. אצל כל המשקיעים האלו שציינתי למעלה, לגודל התיק הייתה השפעה מכרעת על התשואות שלהם. אין אף משקיע שגודל התיק לא ישפיע עליו. כל משקיע, חכם ככול שיהיה, יתחיל לסבול אם וכאשר התיק שלו יגדל מעל לסכום מסוים.

אפשר להגיד שגודל התיק אצל משקיעים זה כמו גיל אצל ספורטאים. עד גיל 30 או אפילו קצת יותר, הגיל ממש לא מהווה בעיה, אבל מה עם גיל 35? אולי עוד אפשר לסחוב קצת. בגיל +40? – תשכחו מזה. אין מצב שתראו שחקן NBA בן 45.

באפט טען שעד 10 מליון דולר, הוא היה משיג תשואה של מעל ל-50% בשנה. אני מאמין לו, אבל אני חושב שהבעיה של הגודל מתחילה לפני 10 מליון דולר. עם תיק של 10 מליון הוא עדיין היה עושה יותר מ-50% בשנה, אבל זה היה לו יותר קשה מאשר עם תיק של 3-4 מליון.

ככלל אצבע הייתי אומר ששווי השוק המקסימלי להשקעה הוא בין שליש לאחד משווי התיק של המשקיע. כלומר שמי שמנהל, נגיד, תיק של 100 מליון דולר, לא יוכל להשקיע בחברות עם שווי שוק שמתחת ל-33-100 מליון דולר. זה תלוי בסחירות של החברה הספציפית. בד"כ הסחירות במניה עולה באופן לא פרופורציונלי לשווי השוק שלה. כלומר, לרוב, המסחר היומי במניה עם שווי שוק של 10 מליון דולר יהיה הרבה פחות מעשירית מהמסחר במניה עם שווי שוק של 100 מליון דולר.

זה אומר שמשקיע שמנהל תיק של 10 מליון דולר, לרוב לא יוכל להשקיע בחברות עם שווי שוק מתחת ל-10 מליון, ולפעמים יתקשה אפילו עם חברות בנות שווי שוק של 10-20 מליון.

עכשיו תסתכלו על הטבלה הבאה אשר מפלחת את השוק לפי גודל החברות:

[visualizer id="6204"]
אפשר לראות שלא מדובר במצוק. כלומר אין איזה שהוא מספר קסם שמעליו לפתע המשקיע יראה נפילה דרסטית בתשואות שלו. למשל, סך הכל בארה"ב ישנן 6,600 חברות בורסאיות ומתוכן 5,664 בעלות שווי שוק מעל ל-10 מליון דולר – לא נפילה דרסטית. העניין הוא שהירידה בתשואה אינה פרופורציונית לעלייה בשווי השוק. כלומר זה לא ש-50% מההזדמנויות נמצאות בחברות בחציון העליון מבחינת שווי השוק. הייתי אומר שאולי 80% מההזדמנויות מרוכזות בחציון הנמוך של שווי השוק (אני לא יודע בדיוק אם זה 80% או 90% או 70%, אני רק יודע שזה מאוד לא פרופורציוני).

הסיבות לכך הן:

1 – יש עיוות טבעי ביחס שווי-שוק/ערך. כלומר, החברות עם שווי השוק הגבוה אינן באמת תמיד גדולות יותר. לפעמים הן פשוט יקרות יותר. כנ"ל לגבי החברות הקטנות. הרבה פעמים הן לא באמת קטנות. לפעמים הן נמצאות במיקום נמוך מבחינת שווי שוק רק בגלל שהן זולות.

מה שאני רוצה להגיד זה שישנן המון חברות עם שווי שוק של 10 מליון דולר שבעצם שוות 50 מליון, ומנגד ישנן המון חברות עם שווי שוק של מיליארד דולר שבעצם שוות רק 300 מליון.

זהו עיוות טבעי שתמיד יהיה קיים מעצם העובדה שהשוק אינו יעיל.

2 – בחברות קטנות התחרות קטנה יותר. זה לא רק שהמשקיעים הגדולים אינם יכולים לקנות חברות קטנות, אלא שאפילו משקיעים קטנים לא אוהבים להסתכל על חברות קטנות. זאת תופעה שלא מפסיקה להדהים אותי. תמיד מוזר לי ששחקנים קטנים משקיעים בחברות כמו גולדמן-זאקס או ג'נרל-מוטרס או אינטל. נכון, גם אני משקיע מדי פעם בחברות גדולות (כמו למשל ההשקעה הנוכחית בגולדמן זאקס), אבל התיק שלי תמיד היה עמוס בחברות קטנות. תמיד היו לי בתיק חברות עם שווי שוק מתחת ל-100 מליון דולר וגם לא מעט חברות מתחת ל-10 מליון דולר.

אם להתוודות, אם לא הייתה לי אפשרות להחזיק את גולדמן-זאקס בצורה מאוד ממונפת (קרי ע"י CFD), לא הייתי מחזיק היום במניה הזאת. נכון שגולדמן זולה, אבל ישנן הזדמנויות הרבה יותר טובות בחברות אחרות שאני מחזיק – חברות הרבה יותר קטנות מגולדמן.

כתבתי על זה לא מעט – מי שרוצה להכות את השוק צריך לחפש חברות עם שווי של מתחת ל-100 מליון. עדיף מתחת ל-10 מליון דולר.

המצב במציאות הוא שלא רק שהשחקנים הגדולים נמנעים מחברות קטנות (כי הם לא יכולים) אלא גם הקטנים מתרחקים מהן (כי הם מפחדים, או מתעצלים לחפש). מה שמשאיר את רוב ההזדמנויות בחברות הקטנות.

3 – מי שממש טוב מוצא עצמו מחוץ למשחק של חברות קטנות ולכן באופן טבעי הקרקע של החברות הקטנות נשארת עם שחקנים פחות מוכשרים. במקרה של שחקנים פרטיים התהליך אטי יותר, אבל כשמדובר במנהלי קרנות, אז השילוב של תשואה עודפת+גיוסיי כספים מוציאה את השחקנים המוכשרים מהר מאוד מחוץ האפשרות להשקיע בחברות קטנות.

לסיכום – הגודל קובע ובגדול! קל לנו לבוא ולבקר משקיעים כמו איינהורן או ברקוביץ', אבל צריך לזכור שהם משחקים בליגה אחרת לגמרי מאיתנו. העבודה שלהם הרבה יותר קשה מאשר העבודה של משקיע קטן.

היבריס

זאת אחת הסיבות הכי נפוצות לנפילה של גיבורים – ולא רק בתחום של ההשקעות. מאז שהיוונים כתבו על כך לפני 2,000 שנה, מחלת ההיבריס ממשיכה להפיל גיבורים רבים.

קשה לראות איך מישהו שצובר כל כך הרבה כסף כל כך מהר, לא מפתח גאווה מסוימת. זה בלתי אפשר להצליח כל כך (נניח להיות מיליארדר) ולא להאמין שאתה חכם מאוד – יותר חכם מרוב האנשים. אך יש הבדל בין להאמין שאתה מאוד חכם לבין להאמין שאתה אל-אנושי.

מחלת ההיבריס גורמת לאנשים להאמין שהם אינם פגיעים. שהם כל כך מוצלחים ששום דבר לא יפיל אותם. אבל אפשר גם אחרת. אפשר להאמין שאתה מאוד חכם אבל עדיין אנושי ויכול לעשות טעויות. באפט ומנגר הם שתי דוגמאות טובות לכך.

למשל, בישיבת בעלי המניות האחרונה של ברקשייר-האת'וואי שאלו את באפט מה הוא חושב על הריבית. מנגר ענה שהוא מתפלא בכלל ששואלים אותם על כך לאור ההיסטוריה העלובה שלהם בניבוי מגמות הריבית. למנגר לא חסרה טיפה של ביטחון עצמי והוא יודע טוב מאוד שהוא חכם מרוב המשקיעים בעולם, אבל עדיין הוא יודע שהוא יכול לטעות ושהוא אנושי. הוא גם יודע שלמרות שהוא חכם, הוא לא יודע הכל.

במקרה של איינהורן זה אחרת. אולי אני טועה כי אני לא מכיר אותו לעומק, אבל זה בהחלט נראה שההצלחה עלתה לו לראש. הסיבה שאני חושב כך היא שהוא לא חוזר בו מטעויות ולא מודה בטעויות שלו. במכתב האחרון שלו הוא אפילו האשים את השוק בביצועי החסר של הקרן שלו.

איינהורן שהתחיל כמשקיע ערך קלאסי עבר בשנים האחרונות להשקיע יותר במאקרו ויותר בחברות הייטק. לא נראה שהמעבר מצליח לו, אבל הוא לא מודה ולא משתנה. למשל ההשקעה שלו בזהב. זה כבר ברור כשמש שהתיזה שלו לא התממשה, אבל משום מה הוא לא מוכן להודות בטעות הזאת.

עוד דוגמה זאת ההשקעה שלו ב CNX. זאת מניה שג'ים צ'אנוס הכריז עליה בריש גלי כ-"מלכודת ערך". ומה איינהורן עושה? רץ וקונה אותה.
טוב, אף אחד לא אומר שלצ'אנוס יש מונופול על השכל, אבל כשקונים משהו שמשקיע חכם אחר קורא לו "מלכודת ערך" זה מצריך טיפת זהירות. אם אני הייתי איינהורן, הייתי מרים טלפון לצ'אנוס – אפילו מזמין אותו לארוחה – ומדסקס איתו את הנושא (לא משהו שאני או אתם יכולים לעשות, אבל קשה לי להאמין שצ'אנוס יסרב להזמנה מאיינהורן). אולי איינהורן עשה את זה אני לא באמת יודע, אבל אני מהמר שלו, כי עובדה שהוא נפל ישר לתוך המלכודת….

זאת לא יהירות?

עצלנות/חוסר פוקוס

אז לפני כמה ימים ראיתי ראיון עם ברוס ברקוביץ' במהלכו סיפר הגורו כי הוא מעסיק שישה אנליסטים.
אה? כאילו WTF??

ראיתם את התיק של ברקוביץ'?

זה לא רק שהוא מרוכז כמו מיץ פריגת, אלא הוא גם לא השתנה כמעט ב-5 או 7 השנים האחרונות. אותה ה AIG ואותו ה JOE ואותה הסירס. אני די בטוח שאפילו אני שיניתי את התיק שלי יותר ממנו ושמצאתי יותר רעיונות חדשים ב-5 או 7 שנים האחרונות, ואני לא מעסיק אף אנליסט.

למה בדיוק צריך ברקוביץ' להעסיק עובדים? מה, אין לו זמן לקרוא דוחות של ה-15 חברות שהוא מחזיק?

תסכלו על פאבריי. תיק מרוכז עוד יותר מאשר התיק של ברקוביץ' וגם הוא לא השתנה כמעט בשנים האחרונות. שזה ממש לא דבר רע כשלעצמו, אבל הייתי מצפה ממישהו שמחזיק תיק שכזה להכיר ממש טוב את החברות וללמוד ממש טוב את התעשיות הרלוונטיות.

חבר סיפר לי שהוא נפגש עם פאבריי ושאל אותו האם הוא לא מוטרד מהבועה בסין ועל איך שהיא תשפיע על ההחזקה שלו בפוסקו (חברת פלדה קוריאנית). התשובה של פאבריי הייתה – אני לא מתעסק עם ניתוחי מאקרו.

איייייי. תשובה לא נכונה.

תראו, זה משהו אחד לבוא ולנסות לתזמן את השוק לפי מה שהפד יעשה או לא יעשה או לנסות לנחש איך האירו יתנהג ואיך הוא ישפיע על חברה מקוריאה, אבל זה משהו אחר לגמרי לבוא ולהגיד שסין לא מעניינת בהקשר של צריכת הפלדה.

סין היא צרכנית הפלדה הגדולה בעולם ואחראית ליותר מ-50% מהשוק, אז איך אפשר להתעלם ממנה? זה השוק הכי גדול בתעשייה של פוסקו, האם אפשר להתעלם ממה שקורה ללקוח הכי גדול שלך?

זה כמו, נגיד, להשקיע בחברות שמייצרות פורמולות לתינוקות ולשמוע שהילודה בעולם ירדה בחצי, אבל לטעון שזה לא מעניין אותי כי זה "מאקרו". אני זוכר שפעם ראיתי הרצאה ישנה של באפט ושאלו אותו שם על קוקה-קולה. באפט ישר שלף נתונים מהראש בדיוק כמה קוקה קולה האמריקאי הממוצע שותה ביום, וכמה נוזלים הוא צורך ביום וכו'. אז באפט הוא באפט ובאמת שולט בנתונים בצורה מעוררת קנאה, אבל אפילו אם אתה לא באפט, אתה חייב ללמוד את שוק היעד, את התעשייה ואת הלקוחות.

פאבריי גם מחזיק השקעות ענקיות בפיאט וב GM. סין היום היא שוק הרכב הגדול בעולם. אז החשיפה של פאבריי לסין היא עצומה. הוא היה צריך ללמוד לעומק את מה שקורה במדינה הזאת, כי אם סין תכנס למיתון חזק, ההשקעות שלו תסבולנה קשות. התשובה של פאבריי היא בלתי נסלחת לדעתי ומראה על עצלנות.

לפעמים אנשים מאבדים מהדרייב שהניע אותם כשהם היו צעירים. לפעמים אנשים מתחילים להתעצל. אני מבין את זה. פאבריי הוא כבר ממש עשיר, ולכן קל לנוח על זרי הדפנה. כמובן שבמקרה שהוא באמת מאבד את הרעב הדבר הנכון זה להפסיק לנהל כספים לאחרים, אבל בלי קשר, עצלות מביאה לירידה בתשואות.

אם נחזור למקרה של ברקוביץ', אז השאלה שצריך לשאול היא מתי עוד ועוד עובדים מתחילים להפריע לתפוקת העבודה ולא לעזור. מתי ברקוביץ' מתחיל להיות יותר ויותר משקית ת"ש מאשר משקיע במשרה מלאה (צריך ללכת לבר-מצווה של הבן של האנליסט הזה, לאשר חופשה לאנליסט ההוא, לעשות שיחות צוות וכו'). זה ברור שברגע שמתחילים לנהל כספים של אחרים, מתעסקים יותר במנהלות מאשר כשמשקיעים רק כסף אישי – צריך לגייס לקוחות, לתחזק לקוחות קיימים, להיות בקשר עם רואה חשבון וכו'. ישנם מנהלי קרונות שמוכיחים שאפשר לשלב ניהול קרן עם ניהול ההשקעות, אבל ברגע שהדגש עובר יותר ויותר לאדמיניסטרציה, אז זה בטוח פוגע בביצועים של הקרן.

אם נוסיף לזה שרבים מהמנהלים גם מתחילים להופיע כל שני וחמישי בטלוויזיה, לתת הרצאות בפני סטודנטים, לכתוב ספרים, להשתתף בקונגרסים של השקעות ולהכין מצגות של עשרות עמודים – כל זה בא על חשבון העבודה האמיתית שלהם – שזה השקעות. הפיזור הזה שקיים אצל משקיעים רבים ברגע שהם מתחילים להתפרסם בוודאות פוגע בתשואות שלהם.

השוק המשתנה

ההגדרה הזאת של "משקיע טוב" היא מאוד בעייתית. השקעות הן לא דבר סטאטי. השוק כל הזמן משתנה. המציאות לא מפסיקה להשתנות. לכן כל עידן פותח וסוגר בפנינו סוגים שונים של השקעות. כל כמה שנים אנחנו רואים הזדמנויות שונות לגמרי מאשר ההזדמנויות הקודמות, והמשקיע ניצב בפני מציאות משתנה. זה שהוא הצליח במציאות א' לא אומר בוודאות שהוא יצליח גם במציאות ב'.

בשנים האחרונות נמנעתי מלהשקיע בחברות שכורות, מעבדות, חופרות או שואבות סחורות. נמנעתי מהן בגלל שראיתי את מה שקורה בסין ובסך הכל נראה שדי צדקתי. לא צדקתי ב-100% באנליזה שלי, אבל צדקתי מספיק בשביל לראות שבדיעבד באמת היה עדיף להימנע מחברות שקשורות לסחורות. כמו כן גם צדקתי (שוב, לא ב-100%) לגבי הכלכלה האמריקאית וסך הכל ההימור שלי בעד הבנקים שם הצליח.

הבעיה היא ששני ההימורים האלו שעזרו לי מאוד לתשואת התיק ב-5 שנים האחרונות, מתישהו ייעלמו. עוד שנה או שנתיים או שלוש, אני אצא מהשקעות אלו ואצטרך למצוא להן תחליף, ואז אף אחד לא יכול להבטיח לי שאקרא נכון את המציאות החדשה. ישנן מספיק דוגמאות מהעבר שלי שמראות שאני טועה הרבה פעמים. קחו למשל את ההשקעה הכושלת בשם קוקו. טעיתי לגמרי לא רק לגבי החברה אלא בכל הניתוח שלי של חינוך-בתשלום בארה"ב. המקרה של קוקו, למרות שהיה מקרה כואב, לא פגע בי משמעותית, וזאת בגלל שתי סיבות – האחת שזאת לא הייתה השקעה מאוד גדולה אצלי. והשנייה – שיצאתי אחרי הפסד גדול ונמנעתי מהפסד ענק (כי אחרי שיצאתי, החברה פשטה רגל).

אף אחד לא יכול להבטיח שאני לא אטעה שוב, ושהפעם הטעות לא תהיה גדולה יותר. תחשבו למשל מה היה קורה אם הייתי מרכז 60-70 אחוז מהתיק שלי ב-4-5 חברות מתחום החינוך ולא הייתי חותך את הפסדים בזמן. מכה אחת שכזאת ואפשר להגיד ביי-ביי לשנים של תשואה.

זה הדבר שהכי מפחיד אותי. זה שראיתי נכון כמה תהליכים בעשור האחרון לא אומר כלום לגבי העתיד. וכמוני כך גם רוב המשקיעים. וזאת סיבה מרכזית מדוע משקיעים שהצליחו כל כך בתקופה מסוימת, נכשלים אח"כ. הם ראו תהליך אחד בצורה נכונה, אבל פספסו לגמרי תהליך אחר.

הבעיה עם השקעות ערך זה שצריך להיות צודק פעם אחר פעם אחר פעם – וזה ממש קשה. ישנם לא מעט משקיעים שצדקו X פעמים ונפלו ב X+1 וב X+2.

פאבריי פספס לגמרי את הדינמיקה בתעשיית הפלדה (ולדעתי הוא גם מפספס לגמרי את הדינמיקה בתעשיית הרכב). אצל איינהורן קורים דברים ממש מוזרים. לכאורה הייתי צריך להגיד שהוא פספס לגמרי את האסון שקורה בתעשיית הפחם (עם ההשקעה המוזרה שלו ב CNX), אבל המצגת שלו על SUNE מראה אחרת.

במצגת על SUNE איינהורן תיאר נכון מאוד (לדעתי) את הדינמיקה שעוברת על תעשיית החשמל. ישנו היום מהפך עצום בתחום – כאשר אנרגיה סולרית ורוח נהפכו להיות זולות יותר מאשר אנרגיות מזהמות. זהו משהו שישנה לגמרי את הדרך בה אנחנו מייצרים חשמל. איינהורן כתב מצגת של עשרות עמודים על כך, אז איך זה ששנייה אח"כ הוא רץ וקונה מניות של CNX? זה ממש מוזר. הרי הראשונה שתיפגענה מהמעבר לאנרגיה נקייה היא תעשיית הפחם. אני מוכן להמר שעוד 20 שנה צריכת הפחם בעולם תהיה משמעותית נמוכה מהיום. כמו בפרסומות הבחירות של הליכוד על שמעון פרס משנות ה-80, נראה שאיינהורן לא החליט מה הוא רוצה. שנייה אחת הוא אומר "כן" ואח"כ אומר "לא". סתירה דומה קיימת אצלו לגבי מה שהוא חושב על סין וההשקעה שלו ב GM.

למרות הטעויות האלו של איינהורן, אני די בטוח שאם הייתם נותנים לו שוב לנהל רק מליון דולר, מורידים אותו ממסכי הטלוויזיה והוא היה חוזר להיות משקיע במשרה מלאה במקום להיות מסטר בפאוור-פוינט, הוא שוב היה מכה את השוק שוק על ירך.

פורסם בקטגוריה מניות, עקרונות השקעה | סגור לתגובות על איך נפלו גיבורים

איך מקלידים בסינית

שתי שאלות שחוזרות על עצמן אצל ישראלים רבים שמגלים שאני גר בסין הן –

– האם עדיין מותר להוליד רק ילד אחד בסין?

– איך מקלידים על המחשב בסינית?

אז את השאלה הראשונה נשאיר לאח"כ, וברשומה הזאת אסביר לקוראים איך לעזאזל אפשר להקליד סינית על מחשב.

למי שאין כוח לקרוא הסבר ארוך, אז לפניכם הסבר קצר – על חצי רגל אחת – ישנן שתי שיטות עיקריות, אבל הרוב המוחלט של הסינים משתמש בשיטה שבנויה על התעתיק הלטיני של הסימניות הסיניות. לכל מילה בסינית יש תעתיק לטיני. למשל את המילה "מחשב" כותבים ככה – 电脑 – ובנוסף, למילה זו יש תעתיק לטיני – Dian Nao. ככה שמי שרוצה לכתוב את המילה "מחשב" בסינית צריך פשוט לכתוב את האותיות הלטיניות Dian Nao – ו-ואללה הסימניות הסיניות צצות להן.

זהו הסבר מאוד חלקי ולכן רק חצי נכון, אבל הוא מספיק טוב בשביל להבין את העיקרון.

עכשיו להסבר הארוך יותר – ישנם שני סוגי הקלדות וכל סוג מחולק לתתי סוגים, אין צורך לדעת לרמת התת-סוג, אז אסביר בגדול את שתי השיטות.

אבל לפני שנגיע לשם, אי אפשר בלי להסביר ממש על קצה המזלג על השפה הסינית. כשבאים ללמוד סינית צריך לשכוח את כל מה שאתם יודעים על שפות. סינית שונה לחלוטין משפות מערביות. אומנם ישנם הבדלים גדולים בין השפות השמיות לשפות הלטיניות לשפות הסלאביות וכו' – אבל כל אלו הן שפות מכדור הארץ. סינית היא שפה מהמאדים.

נתחיל משתי שאלות שמסקרנות ישראלים רבים – מה זה סימנית בסינית וכמה סימניות יש.
סימנית זאת לא אות וגם לא מילה. סימנית זאת הברה. כל סימנית מציינת הברה. אבל לכל הברה ישנן מספר סימניות (גם בגלל שסינית היא שפה מאוד מוגבלת מבחינת ההברות שלה וגם בגלל שיש חמישה טונים). מילה מורכבת בד"כ מהברה אחת או שתיים, אבל לפעמים משלוש או יותר.

סה"כ יש בסינית כמה עשרות אלפי סימניות, כאשר אדם מלומד שסיים תואר אוניברסיטאי יידע בערך 8,000 סימניות. זה נראה הרבה, אבל הסינים מתחילים ללמוד לכתוב כבר בגן וכל שנה הם לומדים עוד ועוד סימניות, ככה שעם השנים זה מצטבר. הבן שלי, למשל, שעולה עכשיו לכיתה ב', כבר כותב יותר מ-600 סימניות וקורא יותר מ-800.

אחרי הסבר קצר זה, אפשר לעבור לעיקר הרשומה.

השיטה הלטינית

זאת השיטה עליה הסברתי בקצרה בתחילת הרשומה. עכשיו הגיע הזמן להרחיב בנושא, כי ההסבר היה חלקי מדי. כמו שציינתי למעלה, לכל הברה יש מספר סימניות. קחו למשל את ההברה Shi. להברה זו יש כמה עשרות סימניות.

בתחילת המאה ה-20 עלתה הצעה בסין לבטל את הסימניות הסיניות ולהשתמש רק בתעתיק הלטיני. בשביל להראות עד כמה רעיון זה מגוחך ולא ישים, כתב בלשן סיני את הסיפור הבא:

石室詩士施氏,嗜獅,誓食十獅。施氏時時適市視獅。十時,適十獅適市。是時,適施氏適市。氏視是十獅,恃矢勢,使是十獅逝世。氏拾是十獅屍,適石室。石室濕,氏使侍拭石室。石室拭,氏始試食是十獅。食時,始識是十獅,實十石獅屍。試釋是事

התרגום לאנגלית של סיפור זה:

There was a poet named Mr.Shi who lives in a stone den. He liked to eat lions, and vowed to eat ten lions. Therefore Mr. Shi would usually visit the market to look for lions. At 10 o’clock exactly ten lions just arrived at the market. At that very moment, Mr.Shi shot a few arrows from his bow and killed those ten lions. Mr. Shi then brought the ten dead lions back to his stone den. Because the den might be too wet to store the lions. So he ordered his servant to clean and dry the den. After the den was cleaned, Mr.Shi started to try to eat those ten lions. However, only until he was eating the lions he found out that those ten dead lions were actually ten stone lions. Would you try to explain what was happening

עכשיו תראו איך נראה סיפור זה בתעתיק הלטיני:

Shí Shì Shī Shì Shī Shì, Shì Shī, Shì Shí Shí Shī.Shì Shí Shí Shì Shì Shì Shī. Shí Shí, Shì Shí Shī Shì Shì. Shì Shí, Shì Shī Shì Shì Shì. Shì Shì Shì Shí Shī, Shì Shǐ Shì, Shǐ Shì Shí Shī Shì Shì. Shì Shí Shì Shí Shī Shī, Shì Shí Shì. Shí Shì Shī, Shì Shǐ Shì Shì Shí Shì. Shí Shì Shì, Shì Shǐ Shì Shí Shì Shí Shī. Shí Shí, Shǐ Shí Shì Shí Shī, Shí Shí Shí Shī Shī. Shì Shì Shì Shì.

סיפור שלם שמורכב רק מההברה "shi". מי שקורא את הסיפור בסימניות – מבין, אבל בתעתיק הלטיני אי אפשר להבין כלום.

אז כמו שאמרתי, לכל הברה יש מספר סימניות. מכאן עולה השאלה – כשמקלידים בשיטה הלטינית, איך יודע המחשב לאיזה סימנית התכוון הקלדן? והתשובה היא – המחשב לא יודע, ולכן הוא מקפיץ את כל הסימניות שמתאימים להברה, והקלדן צריך לבחור את הסימנית המתאימה.

נחזור לדוגמה שנתתי – המילה מחשב – 电脑 – dian nao – בשביל להקליד מילה זו (שמורכבת משתי הברות), הקלדתי קודם "dian" ואז המחשב הקפיץ לי:

DIAN

אפשר לראות שהייתי צריך את הסימנית השלישית – לכן לחצתי על הספרה "3", והמחשב הדפיס את הסימנית 电. אם הסימנית לא הייתה מופיעה בשורה הראשונה, הייתי צריך ללחוץ על החץ במחשב כדי לעבור לשורה הבאה. אח"כ עשיתי את אותו התהליך בשביל לכתוב את הסימנית השנייה (脑).

ואוו – נראה תהליך מסובך ואטי, נכון?
אז זהו, שלא. למעשה להקליט בסינית זה תהליך מהיר והסיבה לכך היא שיש קיצורי דרך. למען האמת, רימיתי אתכם כשהסברתי איך כתבתי את המילה "מחשב". בשביל לכתוב את המילה, צריך להקליד את האות הראשונה מכל הברה. במקרה שלנו, צריך להקליד – "D" ואז "N" והמילה "מחשב" תצוץ. ככה שלמילה "מחשב" צריך 4 הקלדות בעברית, אבל 3 בסינית. במילים ארוכות יותר, ההבדל הרבה יותר משמעותי.

קחו למשל את צירוף המילים "מזג האוויר בבייג'ינג". בסינית זה "北京天气" – התעתיק הלטיני הוא – Bei Jing Tian Qi. ובשביל להקליד את זה צריך רק חמש הקלדות – B J T Q ואז לבחור "1".

אז נכון שרוב המילים בסינית הן בעלות יותר מהברה אחת, ושכל הברה צריכה בין 2 ל-5 אותיות, אבל בגלל שלהרבה מילים יש קיצורי דרך, התהליך מאוד מהיר. עוד דוגמה היא "תלמיד באוניברסיטה" – בסינית צריך רק ארבע הקלדות למילה זו.

זה אולי קצת מזכיר את ההשלמות שעושה המכשיר הנייד בהודעות אס-אמ-אס, אבל זה לא אותו הדבר. האלגוריתם שמשלים בסינית הרבה יותר מדויק. אני לא אכנס לזה, אבל תסמכו עלי שזה ככה.

שיטת הפזל

אם השיטה הלטינית היא מהירה, אז שיטת הפזל עובדת על מנוע סילון. זו השיטה בה משתמשים המקצוענים – אנשים שצריכים להקליד הרבה. החיסרון שלה זה שהיא קשה יותר ללמידה ומצריכה שינון רב. אבל אחרי ששולטים בה, קצב ההקלדה מאוד מהיר.

אני לא מכיר את השיטה הזו אבל יודע ממש בגדול איך היא עובדת.

למי שלא יודע סינית, הסימניות נראות כמו ציורים שאינם קשורים לשום דבר, אך למעשה, יש לסימניות לוגיקה מסוימת, כמו כן יש דמיון בין סימניות מסוימות. הסימניות בנויות משורשים – כמו "מים", "אש", "נקבה" וכו'. וסימניות רבות מורכבות משילוב של סימניות פשוטות יותר.

אני לא אסביר כאן יותר על מבנה הסימניות הסיניות, כיוון שרן אתיה עשה עבודה ממש יפה בבלוג שלו "מנדרינה". למשל, ברשומה בה הוא הסביר על המילה "בועה".

בשיטת הפזל מרכיבים כל סימנית מהשורשים שלה. כאשר כל לחצן במקלדת מייצג כמה שורשים. הסבר זה הוא מאוד חלקי ולא ממש מדויק. זה לא ממש שכל שורש מיוצג ע"י לחצן במקלדת, לכן צריך לשנן הרבה – כדי לדעת באיזה מצב ללחוץ על איזה לחצן.

פורסם בקטגוריה סין, רואים עולם | כתיבת תגובה

נטל המס – ישראל מול הונג-קונג

כשהיו באים אלי אורחים ישראלים להונג-קונג, ואחרי שהייתי מספר להם על המיסוי בהונג-קונג, הם תמיד נדהמו. הכי היה קשה להם להבין איך המקום כל כך מתוקתק כאשר המיסוי כל כך נמוך. איך יכול להיות שהמקום עובד כל כך טוב למרות הכנסות מס כל כך נמוכות?

ההסבר שלי תמיד היה שהמגזר הציבורי בהונג-קונג קטן מאוד ויעיל מאוד. למרות שאף פעם לא בדקתי את הנושא הזה לעומק, זה מה שנראה לי לפי ההיכרות שלי עם הונג-קונג. התשובה שלי הייתה נכונה, אבל מסתבר שהיא הייתה חלקית.

המגזר הציבורי בהונג-קונג הוא באמת קטן ויעיל בצורה מעוררת קנאה. המון שירותים שבארץ שייכים למדינה, בהונג-קונג הם מופרטים – נמלים, חברות החשמל, רכבת, רכבת תחתית ועוד. הדבר מביא לכך שהוצאות המדינה נמוכות מאוד. בנוסף, להונג-קונג אין הוצאות ביטחון גבוהות ואין להם מגזרים שלמים שמסובסדים ע"י המדינה (דתיים, חקלאים, היי-טק, פריפריה וכו').

אבל ברשומה הזאת אני לא הולך לדבר על צד ההוצאות של הונג-קונג מול ישראל, אלא על הצד השני – צד ההכנסות. לפני מספר ימים ממש עניין אותי לדעת עד כמה ההכנסות של הונג-קונג נמוכות. כי לא רק שהמס בהונג-קונג נמוך מאוד אלא בנוסף לכך תמיד יש שם עודף תקציבי גדול מאוד. אז החלטתי לבדוק את הנושא. איך יכול להיות שההכנסות של הונג-קונג כל כך נמוכות ועדיין המקום נראה כאילו שופכים שם כסף (תחתית הכי טובה בעולם, רשת תחבורה מעולה, חינוך חינם עד אחה"צ, דיור ציבורי נרחב וכו').

לפני שנבדוק את הנתונים, כדאי לדעת עד כמה המס בהונג-קונג נמוך. אז הנה על קצה המזלג:
– מס ההכנסה המקסימלי עומד על 15%. אבל צריך משכורת ממש גבוהה בשביל להגיע לרף העליון. בערך 50% מהאנשים בהונג-קונג לא משלמים בכלל מס, כיוון שהם בכלל לא מגיעים לרף התחתון של מדרגות המס.

קחו אותי כדוגמה. גרתי 7 שנים בהונג-קונג והמשכורות שלי הייתה די יציבה לאורך התקופה הזאת – בערך 20 אלף ש"ח בחודש + משכורת 13. כשבאתי אז החברה במשרד אמרו לי שהמשכורת 13 מכסה את המס. אבל האמת שבשבע השנים בהן שילמתי מס, אף פעם לא הייתי צריך את כל המשכורת ה-13 בשביל לשלם מס. המס ששילמתי השתנה כל שנה – הן בגלל שהונג-קונג משחקת כל שנה עם מדרגות המס, הן בגלל שמצבי האישי השתנה (יש הטבות מס לפי מספר הילדים) והן בגלל שהיו שנים בהן אשתי עבדה ושנים שלא וגם זה השפיע על רמת המס ששילמתי. אבל בשורה התחתונה אפילו בשנה שבה שילמתי הכי הרבה מס, עדיין לא הגעתי ל-8% מס. בשנה בה שלמתי הכי קצת הייתי צריך לשלם רק 2,000 ש"ח או 3,000 ש"ח – אני כבר לא ממש זוכר, אז נגיד 3,000 ש"ח. כן, על משכורת של 20 אלף ש"ח בחודש שלמתי 3,000 ש"ח מס לכל השנה (זאת הייתה שנה שבה נולד הילד השלישי שלי ולכן קיבלתי הטבת מס ענקית).

– מס רווחי הון ומס דיבידנדים לא קיימים בהונג-קונג. לא משלמים מס על דיבידנדים ולא על רווחים בבורסה (או על כל רווחי הון אחרים).

– אין מע"מ.

– אין מס בריאות, ביטוח לאומי או מסים דומים.

– אין מכס. חוץ מעל מספר מאוד מצומצם של מוצרים – רכב, דלק, סיגריות וסוגים מסוימים של אלכוהול.

– מס חברות עומד על 16.5%.

– מס בולים – על כל פעולה בבורסה בהונג-קונג משלמים 0.1% מס על שווי העסקה. המס חל רק על הבורסה בהונג-קונג והוא חל גם על זרים שסוחרים בהונג-קונג. מס בולים על מכירה של נדל"ן – תלוי בשווי הנכס – כמה אחוזים מהשווי. על קנייה של נדל"ן יש מס בולים רק לזרים (כדי להתמודד עם בועת הנדל"ן). על השכרת נכס – 0.25% מס. רשימה מלאה של מס הבולים בהונג-קונג.

– המס בהונג-קונג הוא טריטוריאלי, כלומר תושב הונג-קונג לא ישלם מס על פעילות עסקית מחו"ל. למשל, אין מס על השכרת נדל"ן בחו"ל, או למשל על הרצאה בחו"ל וכו'. מצד שני, נתינים זרים ישלמו מס בהונג-קונג על פעילות עסקית בטריטוריה.

אלו הם פחות או יותר המסים לפי מה שזכור לי. בגדול, אפשר לראות שהמס בהונג-קונג נמוך מאוד. כשעבדתי בהונג-קונג הייתי חצי-מתלוצץ כשהייתי אומר שהמע"מ שאני משלם בביקורים הקצרים שלי בישראל גבוה יותר מהמסים שאני משלם בהונג-קונג במשך שנה שלמה.

אוכלוסיית הונג קונג עומדת על 7.2 מליון לעומת אוכלוסיית ישראל שעומדת היום על כ-8.1 מליון. כלומר יש יותר ישראלים מהונג-קונגים. מצד שני, יש יותר ילדים בארץ ויש את החיילים שלא עובדים, לעומת זאת בהונג-קונג יש יותר זקנים. לאור כל זאת, ומבלי לבדוק לעומק, ולצורך הפשטות, בואו נניח שהאוכלוסייה בגיל העבודה בהונג-קונג זהה לזו שבישראל.

לפי נתון האוכלוסייה ולפי נתוני המס שהבאתי למעלה, מה היה ההימור שלכם לגבי הכנסות המדינה בישראל מול הונג-קונג? אני הייתי זורק שההכנסות בהונג-קונג הן בערך רבע מאשר בישראל. אז בואו נשים בלוני חמצן ונצלול לתוך הנתונים. רק שנייה לפני שנעשה זאת אני חייב לציין את העובדה שמעולם לא עבדתי במשרד האוצר, לא למדתי כלכלה ולא עשיתי עבודת דוקטורט על הנושא. ההבנה שלי בתקציב המדינה היא אפסית. לכן יכול להיות שאני מפספס הרבה דברים או שההבנה שלי לגבי חלק מהנתונים שגוייה. אפשר לראות את הניתוח שאביא למטה יותר כמו מחשבות שרצות לי בראש מאשר ניתוח מעמיק. בקיצור – קחו את מה שאני הולך לכתוב בערבון מוגבל.

אז כמו שכתבתי למעלה, הייתי מצפה שההכנסות של ממשלת הונג-קונג תהיינה יותר נמוכות מאשר אלו של ישראל. אפילו משמעותית יותר נמוכות. והן אכן נמוכות יותר, אבל בהפרש קטן – דבר שהפתיע אותי מאוד.

שנת התקציב של ישראל זהה לשנה האזרחית, אבל בהונג-קונג שנת התקציב מתחילה בראשון לאפריל. לכן ההשוואה הנכונה היא בין שנת המס 2013 של ישראל לבין שנת המס 2013-2014 של הונג-קונג. סך ההכנסות של ישראל בשנת מס זו עמדו על כ-245 מיליארד ש"ח.

סך ההכנסות של הונג-קונג בשנת מס זו עמדו על כ-225 מיליארד ש"ח.

זה ממש מדהים עד כמה ההפרש קטן. מסתבר שממשלת הונג-קונג הרבה יותר עשירה מאשר חשבתי. למרות מדיניות מס ליברלית ביותר, ההכנסות שלה ממסים כמעט כמו ההכנסות של ישראל.

לפני שאנסה להסביר את ההבדלים במבנה המיסוי בשני המקומות ולנסות להבין מדוע ההפרש כזה קטן, אני חייב לכם הסבר קצר על איך הגעתי לרמת ההכנסות של ישראל. בלינק הזה אפשר לראות בסעיף אחד (הכנסות המדינה) לקחתי את סך ההכנסות של סעיף א' והורדתי משם את תת הסעיף "העברה מחלק ב'" – הסיבה לכך היא שאני לא מחשיב גיוס הון בהשוואה שלי מול הונג-קונג. זאת לא באמת הכנסה אלא עוד חוב. אח"כ הוספתי לזה מסעיף ב' את הסכום שמופיע בתת-סעיף "סך החזר השקעות והלוואות ממשלה" – אני לא בטוח שצריך להוסיף את זה להכנסות של מדינת ישראל, אבל מטעמי שמרנות עשיתי זאת. אם לא הייתי מוסיף סעיף זה, הפרש ההכנסות מול הונג-קונג היה אף קטן יותר.

בנוסף, ניתן לראות שלא כללתי בהכנסות מדינת ישראל את כספי הביטוח הלאומי וכספי הביטוח בריאות. אלו כנראה נרשמים ישירות להכנסות של הביטוח הלאומי ולא עוברים דרך תקציב המדינה. אני מתעלם מהכספים הללו, כי גם בלי ביטוחים אלו, נטל המס בישראל עדיין משמעותית גבוה יותר מאשר זה שבהונג-קונג.

לנתונים של הונג-קונג לא ביצעתי שום התאמה. די ברור שהם כוללים את כל מה שצריך.

דולר הונג-קונגי אחד שווה קצת פחות מחצי ש"ח, אבל לשם הפשטות אני מחשב דולר הונג-קונגי=חצי ש"ח.

עכשיו, בואו נבדוק את ההבדלים בין הנתונים וננסה להסביר אותם.

מס הכנסה

מס הכנסה בישראל עמד על 106 מיליארד ש"ח. בהונג-קונג (profit tax + Salaries tax) עמד על 88 מיליארד ש"ח. זה המקום שהייתי מצפה להבדל הכי גדול. אם בהונג-קונג אין כמעט מס הכנסה, ומס החברות נמוך משמעותית מאשר בישראל (16.5% לעומת 26.5%) אז איך ההבדל בהכנסות ממס ההכנסה כל כך נמוך? אני חושב על לפחות מספר סיבות:

סיבה ראשונה, בארץ יש ציבורים גדולים שלא עובדים. כמובן חלקים מהציבור החרדי, אבל גם מובטלים כרוניים אחרים. זאת תופעה הרבה יותר קטנה בהונג קונג. בנוסף, ישנם הרבה מאוד אנשים מהמגזר הציבורי שיוצאים לפנסיה מוקדמת על חשבון המדינה. זאת תופעה שכולכם מכירים, אני בטוח. אנשים שבגילאי חמישים המוקדמים (ולפעמים אפילו ה-40) פורשים להם בנוהל פרישה מוקדמת וחיים על חשבון משלם המסים. זאת מכה כפולה למדינה – גם איבוד הכנסה וגם תשלומי פנסיה. על כך אפשר להוסיף את כל האנשים הנורמטיביים שמחתימים בלשכה כמה חודשים בין עבודה לעבודה. לפי האנשים שמסביבי, אני מניח שמדובר בתופעה מאוד נרחבת בארץ. נניח בחור שעבד בהייטק וכשפיטרו אותו הוא החליט לקחת כמה חודשים ללמוד גיטרה בזמן שהמדינה משלמת לו דמי אבטלה. זה נראה סטנדרט די קבוע אצל הרבה אנשים לקחת חופש בין עבודות ולחיות על חשבון משלם המסים – שוב – אבדן כפול למדינה.

בהונג-קונג מעולם לא שמעתי על אנשים שעושים ככה. אני מניח שזה בגלל שמדיניות דמי האבטלה שם מחמירה בהרבה. וככה זה צריך להיות – דמי אבטלה צריכים להינתן במקרים קיצוניים בשביל אנשים שבאמת לא מצליחים למצוא עבודה. אני לא מאשים את הישראלים שמנצלים את השיטה, כמו את השיטה עצמה.

סיבה שנייה, העלמות מס. לא צריך להרחיב הרבה. ברור לכל מי שמבקר חמש דקות בארץ כמה התופעה פורחת. אני מניח שהיא קיימת גם בהונג-קונג, אבל במקום שבו גובים מס גבוה יותר, התופעה נרחבת יותר. האם באמת שווה להיכנס לכלא בגלל 5% או 10% מס? בטוח שלא. גם בשביל 50% מס לא שווה להיכנס לכלא, אבל הפיתוי רב יותר.

סיבה שלישית, מס נמוך מעודד אנשים לעבוד. מס נמוך גם מעודד אנשים להרוויח יותר. אם אתה יודע שעל קפיצה של 10 אלף ש"ח בשכר, תישאר עם 9 אלף ש"ח ביד, המוטיבציה שלך להרוויח יותר תהיה גבוהה יותר מאשר במקרה שהמדינה תיקח 5 אלף.

סיבה רביעית, מקלטי מס. אני מכיר כמה ישראלים שחיים על הקו ישראל-חו"ל וסופרים את הימים שהם בארץ רק כדי לא לעבור את המכסה שאחריה הם יתחילו לשלם מס בישראל. תראו למשל את הסיפור הזה על ישראלי שחי על הקו סינגפור-ישראל אבל משפחתו חיה בישראל. הוא משלם מסים לסינגפור (ומי יכול להאשים אותו? המס בסינגפור דומה לזה שבהונג-קונג).

בהונג-קונג המצב הפוך לגמרי. המון אנשים כמעט בכלל ולא נמצאים בהונג-קונג, אבל בוחרים לשלם שם את המס בגלל שהוא כל כך נמוך. למשל, סניף קומברס בהונג-קונג בשיא גדולתו כלל משהו כמו 50 עובדים, אבל רובם בגלל לא היו קשורים לפעילות בהונג-קונג. הסניף בהונג-קונג היה המרכז הקומברסאי של כל אסיה פסיפיק. אני בטוח שגם מבחינת החברה היו לכך יתרונות מס (אני די בטוח שהם שילמו הרבה מסים להונג-קונג במקום לישראל בזכות זה), אבל אני לא לגמרי בטוח, אז אני אדבר רק על רמת הפרט. אנשי שיווק, מנהלים אזוריים וכו' שבכלל לא היו קשורים להונג-קונג, בחרו לגור (ולשלם מסים שם). ברור לי שהמיסוי הנמוך לא הייתה הסיבה היחידה, אבל אני בטוח שזאת הייתה סיבה חשובה מאוד בבחירה שלהם של מרכז החיים.

במקרה של עובדים שהיו קשורים לסין זה היה מאוד בולט. היו כמה עובדים שכל הפעילות שלהם הייתה קשורה לסין (נניח מנהל פרויקטים בסין) אבל הם ספרו את הימים ככה שרוב הזמן הם יהיו מחוץ לסין רק בשביל לשלם את המס בהונג-קונג.

חשוב לציין שברוב המקרים מדובר באנשים עם רמת שכר מאוד גבוהה, ולכן ההפסד של ישראל (והרווח של הונג-קונג) גבוהים במיוחד.

סיבה חמישית, משיכה של עשירים. זאת נקודה דומה לנקודה הקודמת. ישראל, עם המס הגבוה שלה, מבריחה עשירים. רק תראו את מספר הטייקונים שעזבו בשנים האחרונות את ישראל. שוב, מיסוי זאת לא הסיבה היחידה לכך (גם למשל תופעת שנאת העשירים תרמה לתופעת הבריחה), אבל אני בטוח שהמס הגבוה בארץ היה שיקול לא קטן למעבר שלהם.

בהונג-קונג שוב אנחנו רואים תמונת ראי. מנכ"ל אליבאבא למשל (המיליארד ג'ק מה) עבר להונג-קונג וכמוהו טייקונים סינים רבים. לא פחות חשוב, מנכ"ל הבנק HSBC עזב לפני כמה שנים את לונדון וקבע את משרדו בהונג-קונג. יש לכך השלכות עצומות – אחד הבנקים הגדולים בעולם העביר את מרכזו מלונדון להונג-קונג. תחשבו כמה מסים המנכ"ל משלם עכשיו בהונג-קונג? וכמה פעילות כלכלית הוא יוצר (למשל שכר הדירה שהוא משלם). ובכלל, כל הפעילות של ההנהלה עברה להונג-קונג – בוננזה רצינית מאוד לרשויות המס בהונג-קונג.

עשירים משלמים יותר מס מאשר עניים. אפילו אם המס לא היה פרוגרסיבי, עדיין עשירים היו משלמים יותר מס, לוקחים פחות מהמדינה ויוצרים פעילות כלכלית נרחבת. מדינה שמוותרת על העשירים שלה עושה טעות ענקית. בארץ יש היום רגשות מאוד חזקים נגד העשירים דבר שמתבטא גם במדיניות המס. מי שמפסיד בסופו של דבר מכך הוא מעמד הביניים, כי נטל המס עליו רק גדל ולא קטן בעקבות בריחת העשירים.

באמת שצריך להיות טיפש גדול בשביל לגרש את העשירים ולגרום להם לשלם מס במקום אחר.

סיבה שישית, הטבות לחברות גדולות. מי כן מקבל הטבות מס נדיבות בארץ? החברות הגדולות. אלו שיכולות ללחוץ על המדינה. כל האינטלים והטבעים למיניהן. זה אבדן הכנסות גדול למדינה. אני מבטיח לכם שבהונג-קונג אין את כל המסחרה הזאת מול המדינה. HSBC משלמת מס כמו כל עסק אחר.

אני חושב שהסיבה הגדולה לכך היא שבארץ ההכנסות הגדולות מגיעות מהפרט ולא מחברות. מה אכפת לישראל לאבד את המס שאינטל משלמת כל עוד היא יכולה לחלוב את העובדים?

סיבה שביעית, חברות פרטיות מרוויחות יותר ומשלמות יותר מס. בהונג-קונג, כאמור, אין הרבה חברות ממשלתיות. חברות פרטיות יעילות יותר מחברות ממשלתיות ולכן הן רווחיות יותר. רוצים הוכחה? הנה –

חברת החשמל הישראלית הרוויחה 151 מליון ש"ח ב-2014. CLP ההונג-קונגית הרוויחה יותר מ-5 מיליארד ש"ח. בהונג-קונג יש שתי חברות חשמל, אז אתם יכולים להכפיל מספר זה פי 2. איך שלא יהיה ההונג-קונגיות הפרטיות מרוויחות הרבה יותר מהישראלית הממשלתית, ומשלמות הרבה יותר מס מהישראלית (למרות ששיעור המס בהונג-קונג נמוך יותר). צריך גם לציין שהחשמל בהונג-קונג הרבה יותר אמין ויותר זול מבארץ. (ואני עוד לא מתחיל לדבר על גירעונות הפנסיה של חברת החשמל שמשלם המסים יהיה חייב לשלם מתישהו).

אז במקום בו רוב השירותים הם פרטיים, הרווחים גדולים יותר ולכן גם ההכנסות ממסים גדולות יותר. עוד נתון מעניין זה שהונג-קונג הוא המקום היחיד בעולם בו הרכבת התחתית רווחית.

סיבה שמינית – בארץ זה פשע להרוויח הרבה. למה אני מתכוון? קחו למשל את הבנקים. הבנקים בארץ מרווחים ממש ממש קצת (כלומר התשואה שלהם על ההון העצמי נמוכה מאוד). ולמה להם להרוויח הרבה? ברגע שהם מדווחים על רווחי שיא, כל העיתונים צועקים עליהם. כל הציבור כועס עליהם שהם מרוויחים מצד אחד ומפטרים מצד שני. מרוויחים מצד אחד, ועושקים את החוסכים מצד שני. אז אם הייתי מנכ"ל בנק בארץ, למה אני צריך לדווח על רווחי שיא? עדיף לי כבר לעבוד עם גוף לא יעיל, מנופח בעובדים ולדווח על רווחים סולידיים.

על זה אומרים – הציבור מטומטם. אם הבנק היה מרוויח יותר, אז המדינה הייתה מקבלת יותר מסים. תאמינו לי שבהונג-קונג אין את המנטליות הסוציאליסטית הזאת שמאשימה את כל מי שמרוויח יותר משקל וחצי.

לסיכום – מס נמוך מעודד אנשים לעבוד, חברות – להשקיע ואת כולם – לשלם מס. מס גבוה עושה את ההפיך – כולם מנסים לתחמן את השיטה.

מע"מ

הכנסות ממע"מ בישראל – 89 מיליארד ש"ח. בהונג-קונג – אפס ש"ח.

אין לי הרבה מה להגיד כאן. בהונג-קונג אין מע"מ.
לדעתי, מע"מ זה אחד המסים הכי מוצדקים שיש, אבל כמו לכל מס, יש לו גם השלכות שליליות. מע"מ, כמו רוב המסים, מדכא פעילות כלכלית. אחת הסיבות לפריחה הכלכלית בהונג-קונג היא העדר המע"מ (ומכס). הונג-קונג נחשבת לגן עדן לקניות בזכות זה. או בואו נגיד ככה, אף פעם כשטסתי מהונג-קונג לא אמרו לי – תברר לי כמה עולה בושם, או מחשב, או אייפון. ברור לכולם שבהונג-קונג המחירים ממש זולים אם לא הזולים ביותר. לכן אנשים מקומיים קונים בהונג-קונג ותיירים רבים מצפים את האי (כמה עשרות מליונים בשנה). זה יוצר פעילות כלכלית גדולה מאוד – מכירות של חנויות, לינה במלונות וכו', ולכן גם יוצר הכנסות מס גבוהות למדינה.

אז הונג-קונג אולי מפסידה את המע"מ, אבל היא מרוויחה את זה בחזרה (וכנראה יותר) ע"י הפעילות הכלכלית והמסים שהיא יוצרת.

מס רווחי הון

משום מה בדוח ההכנסות של הכנסת שהבאתי בקישור למעלה לא מופיע סעיף נפרד להכנסות ממס הון ומדיבידנדים. לא יודע תחת איזה סעיף הם החביאו את זה, אבל אם זה הוחבא תחת "מס הכנסה" אז אנחנו כבר מגיעים למצב שמס ההכנסה בהונג-קונג גורף סכום דומה לזה שבארץ!

בכל אופן, לפי הכתבה בדה-מרקר, אפשר להסיק שההכנסות מרווחי הון נמוכות משני מיליארד ש"ח בשנה. והכנסות מדיבידנדים עומדות על כמה מיליארדי ש"ח בודדים.

בהונג-קונג, כאמור, אין מס רווחי-הון ואין מס על דיבידנדים, אבל יש מס בולים. ההכנסות של הונג-קונג ממס בולים – כ-20 מיליארד ש"ח. מן הסתם הנדל"ן היקר בהונג-קונג תורם לכך, אבל זה די ברור שה-0.1% הזה שמשלמים על קנייה/ומכירה של מניות גורף למס ההכנסה ההונג-קונגי יותר מאשר מס רווחי ההון בארץ מכניס למדינה.

וזאת עוד דוגמה מעולה למס שמדכא פעילות כלכלית, ובסופו של דבר מביא לקיטון בהכנסות המדינה ולא לגידול ההכנסות.

אז הכתבה בדה-מרקר טוענת:

לעומת זאת, לשאלה השנייה, בדבר הנזקים העקיפים שייגרמו למדינה מהפחתת המס על הבורסה, כבר יש תשובות בדוקות יותר. ראשית, הפחתת המס על הבורסה לכשעצמה לא תגרום למדינה נזק מהותי באופן ישיר. ההכנסות ממיסוי הבורסה, בגלל המשבר המתמשך, הן נמוכות בלאו הכי – 1.7 מיליארד שקל ב–2011, 0.8 מיליארד ב–2012 – והמדינה יכולה לחיות בלעדיהן. הבעיה היא שהפחתת המס על הבורסה חייבת לגרור הפחתות מס נוספות, כדי למנוע עיוותים בפעילות במשק. כך, המס על הדיווידנד יצטרך לרדת גם הוא ‏(אחרת חברות תחדלנה לחלק דיווידנד‏). ההכנסות ממיסוי דיווידנדים נעות בין 3 ל–8 מיליארד שקלים בשנה. גם המס על הריבית יצטרך לרדת, וזאת עוד הכנסה של 1.6 מיליארד שקל. בנוסף, מס שבח על דירות – שאך זה עתה בוטל הפטור עליו – יצטרך לרדת, וזה עוד 2 מיליארד שקל בשנה. ובסוף, מס הכנסה שולי עליון של 52% יצטרך גם הוא לרדת, כי אחרת בעלי השליטה יעדיפו להפך את עצמם לחברות יחידים.

אני מכיר באופן אישי לפחות עשרה ישראלים (שאני יכול לחשוב עליהם עכשיו) שמתעסקים בפיננסים ובוחרים לגור בחו"ל. רובם עם הכנסות או נכסים משמעותיים ביותר. ברור ששיקול המס הוא לא השיקול היחידי בבחירה שלהם לעזוב את ישראל, אבל זה שיקול מרכזי ביותר. בישראל הרגולציה החליטה להרוס לחלוטין את המגזר הפיננסי. וזה הפסד עצום למדינה.

אז מירב ארלוזורוב טוענת שביטול מס-ההון יפגע בעוד מסים. אבל יש גם צד שני לסיפור הזה. כמה כסף המדינה מפסידה מכך שהיא החליטה לחסל את המגזר הפיננסי?
מה עם זה שגולדמן זאקס מעסיקה בהונג-קונג מאות עובדים, ובארץ – בוא נראה – כמה ידיים צריך בשביל לספור את זה?
ומה עם זה שמנכ"ל HSBC עבר לגור בהונג-קונג?
וכמה עו"ד דין צריך וכמה רואי-חשבון צריך וכמה מזכירות צריך וכמה אנשים תוכנה צריך בשביל לתמוך בכל הבנקים, קרנות גידור, קרנות הון-סיכון שהתמקמו בהונג-קונג בגלל שמדובר במקום עם רגולציה ומדיניות מס שמעודדות את המגזר הפיננסי?

כל אלו לא משלמים מסים? עובד של גולדמן זאקס שמרוויח 300 אלף דולר (אמריקאי) בשנה, לא משלם מס בהונג-קונג? עו"ד שגובה 500 דולר לשעה, לא משלם מס?

התעשייה הפיננסית היא ענקית וחשובה ביותר. תראו את כל הערים הכי חשובות בעולם – הן כולן מרכזים פיננסיים – ניו-יורק, הונג-קונג, לונדון, טוקיו וכו'. זה מה שמשותף להן. לא שיש שם תעשיית רכב גדולה, לא שיש שם תעשיית הייטק ולא שיש שם תעשיית סרטים. מה שמשותף לערים הכי עשירות בעולם זה שהן מרכזים פיננסים. וזה לא שאני לא חושב שתעשיית ההייטק לא חשובה לישראל (היא סופר סופר חשובה) ולא שאני לא חושב שלא צריך תעשיות מסורתיות. כל מה שאני אומר זה שהמגזר הפיננסי הוא מגזר חשוב בצורה שלא ניתן לתאר. אם ישראל הייתה מפתחת את המגזר הזה זאת הייתה בוננזה של מסים ושל פעילות כלכלית שהייתה מביאה עושר רב למדינה. הרבה יותר מאשר הכמה מיליארדים האלו שמגיעים ממסים היום.

הבורסה בהונג-קונג היא הבורסה השישית בגולה בעולם. איך מדינה של 7 מליון תושבים הגיעה למצב הזה? ברור שהקשרים עם סין עזרו לה, אבל זה ממש לא מתחיל ונגמר שם. כמה חברות ישראליות בוחרות להנפיק בחו"ל ואיזה הפסד זה למדינה? בהונג-קונג זאת תופעה שולית ביותר. לעומת זאת הונג-קונג מושכת חברות מחו"ל (ולא רק מסין). בהונג-קונג מונפקות 102 חברות שאינן סיניות ואינן הונג-קונגיות – כמו למשל חברת היוקרה פראדה.

שוק ההון בישראל מת. ישראל מבריחה מוחות בתחום. לדעתי המיסוי בארץ ועודף הרגולציה גורמים הרבה יותר נזק מתועלת.

מכס

הכנסות מדינת ישראל מהמכס עומדות על 2.6 מליארד ש"ח. נתון שזעזע אותי קשות. כל הבלגן הזה של המכס שתורם כל כך הרבה לעלות המחיה הגבוה בארץ, וזה מוסיף רק אחוז לסך ההכנסות של המדינה?
אבל אח"כ הבנתי שהמדינה מחביאה עוד הכנסות של המכס תחת הסעיף "מס קנייה" שלפי הפירוט הזה אפשר לראות בפירוש שמדובר במכס (כי כמעט כל המוצרים שמצריכים מס קנייה אינם מיוצרים בארץ). ואז אנחנו כבר מגיעים ל-19 מיליארד ש"ח בשנה – וזה כבר יותר משמעותי.

בהונג-קונג – עיר ללא מכסים, ההכנסות ממכס עומדות על 9 מיליארד ש"ח (Duties ו Motor vehicle taxes) מפתיע מאוד לאור העובדה שמספר הרכבים שם נמוך משמעותית מאשר בישראל.

אני מוכן להתערב שהרוב המוחלט של הכנסות המדינה ממכסים (ומס קנייה) מגיעים ממס על רכבים. לכן המכס על כל שאר המוצרים הוא שערורייתי במיוחד – הוא לא יוצר כמעט הכנסות אבל אחראי במידה רבה על יוקר המחיה בארץ ועל כך שכל שטות שקונים בישראל עולה עשרות או מאות אחוזים יותר מאשר בחו"ל. וזה ברור שזה לא בגלל המכס פר-סה אלא בגלל כל הבירוקרטיה שתהליך היבוא צריך לעבור. המכס מאוד מסאב את תהליך היבוא ופוגע קשות במסחר בארץ אבל כמעט ולא תורם להכנסות המדינה.

אם הייתי מתמנה לשר האוצר של ישראל, זה הדבר הראשון שהייתי עושה. הייתי מבטל את המכס חוץ מאשר את המכס על רכבים, דלק וסיגריות. אח"כ הייתי מפטר 90% מעובדי המכס שילכו ויעשו משהו מועיל לחברה במקום לגבות 5% על כוס פלסטיק שמיוצרת בסיצ'וואן.

רק זה היה מעיף את הפעילות הכלכלית בארץ, ומוריד את יוקר המחיה בצורה משמעותי. אני גם בטוח שזה היה מעלה מאוד את גביית המסים. (מצד שני, זה אולי היה ממוטט את אליאקספרס).

בהונג-קונג עד לפני מספר שנים היה מס על אלכוהול. מס זה בוטל בשנת 2008 מתוך רצון של הממשלה להפוך את הונג-קונג למרכז מסחר בין לאומי של יין. תראו מה קרה בעקבות ביטול המכס:

Following the deregulation, development of the wine industry has accelerated. Wine imports surged some 80% in the first year. According to an ad hoc survey carried out by the Commerce and Economic Development Bureau to evaluate the economic benefits of wine duty exemption, about 850 new wine-related companies were set up in Hong Kong in 2008 and 2009, bringing the total to 3,550; the wine sector as a whole gained HK$5.5 billion worth of wine-related business receipts in 2009, representing an increase of over 30% as compared with 2007; and the number of employees engaged in wine-related business increased by more than 5,000 as compared with 2007, reaching 40,000 by the end of 2009. This increase in employment was equivalent to about 1,000 full time jobs, 60% of which were for front-line staff; and the number of wine-related manpower and professional courses (including sommelier training as well as wine business/management courses) grew from 21 in 2007 to 86 in 2009. The number of participants in these courses reached over 8,500 in 2009, representing an increase of more than two times as compared with about 2,400 participants in 2007

מה שמוכיח שלפעמים ביטול מס מגדיל את הכנסות המדינה.

חוץ מזה, אוכלוסיית הצרפתים בהונג-קונג הכפילה את עצמה בין 2007 ל 2013. יש הטוענים שזה בגלל הפרשי המיסוי בין שני המקומות, אבל אני חושד שלמכס על היין יש קשר לתופעה 🙂

מכירת קרקעות

אם מישהו יכול להסביר לי איך ההכנסות של מדינת ישראל ממכירת קרקעות כל כך נמוכות, אני אודה לו מאוד. בהונג-קונג זאת אחת ההכנסות הכי חשובות של הממשלה – 42 מיליארד ש"ח. אז נכון שבהונג-קונג יש בעיה קשה מאוד של מחירי דיור גבוהים (הרבה יותר מאשר בישראל), אבל אני עדיין חושב שזה ממש מוזר שההכנסות בארץ מסעיף זה עומדות רק על 150 מליון ש"ח בשנה. איך זה יכול להיות?

אני בטח מפספס פה משהו.

סיכום

בגדול אפשר לסכם את ההבדל בין שתי המדינות ככה – בישראל מדיניות המס היא לנסות לסתום כל חור בתקציב ע"י הגברת נטל המס על הציבור. המחשבה היא בגדול – אחוז מס גבוה יותר = הכנסה גבוהה יותר. אפשר לראות שמדיניות זו פשטה את הרגל. היא אינה מוכיחה את עצמה.

זאת, דרך אגב, בעיה של רוב המדינות בעולם היום. מדיניות המס בהן שגויה מהיסוד. הונג-קונג מראה לנו שמדיניות מס ליברלית יכולה דווקא להביא לגבייה גבוהה יותר. לפעמים דווקא הורדת נטל המס תורמת לגידול בכמות המס שהמדינה גובה, אבל זה חייב לבוא יד ביד עם רגולציה נכונה וסביבה עסקית שהיא קפיטליסטית ביסודה – מעודדת עבודה קשה ומדכא פרזיטיות. לא מדובר כאן על קפיטליזם חזירי. בהונג-קונג 50% מהאנשים לא משלמים מס, וגרים בדיור ציבורי מסובסד. החינוך חינם. מערכת בריאות ציבורית סבירה (לא מעולה אבל סבירה). תחבורה ציבורית מהטובות בעולם וכו'.

ישנה עוד מדינה שמתנהגת מאוד דומה להונג-קונג – ושמה סינגפור. לסינגפור, בניגוד להונג-קונג, יש גם הוצאות ביטחון גבוהות (יש שם חוק גיוס חובה). כמו כן סינגפור לא נהנית מה-"דיבידנד הסיני". למרות זאת גם שם ישנה מדיניות מס נמוכה ורגולציה תומכת, וזה דבר שעובד בהצלחה זמן רב. סינגפור חוגגת השנה את יום ההולדת ה-50, והונג-קונג קיימת כבר כמאה שנה. שני מקומות אלו חוו משברים עולמיים רבים ועדיין מדיניות המס הנמוכה שלהן הוכיחה את עצמה כעמידה מאוד.

מפליא אותי שמדינות נוספות לא מחקות את סיפורי ההצלחה האלו. בעצם דובאי מתנהלת היום באופן דומה וזה באמת הביא שם לפריחה כלכלית (ולא, דובאי לא מתפרנסת מנפט – פחות מ-2% מההכנסות שלה מגיעות מנפט וגז).

לא נגעתי כאן בצד ההוצאות שהוא מעניין לא פחות. הונג-קונג מסיימת כל שנה עם עודף תקציבי כל כך גדול שבסוף כל שנה המדינה מודיעה על "חלוקת סוכריות" לתושבים. בשנה אחת הם שילמו לכולם את חשבונות החשמל (עד לרף של משהו כמו 100 ש"ח בחודש). בשנה אחרת המדינה חילקה לכל תושב מעל גיל 18 צ'ק של 3,000 ש"ח. השנה המדינה ויתרה למשלמי המסים על 75% מהמס (על לרף של 10 אלף ש"ח) בנוסף להטבות נוספות.

פורסם בקטגוריה כלכלה | 55 תגובות

ההשקעה הכי בטוחה בעולם

הנה מה שכתבתי ברשומה האחרונה:

ההימור שלי הוא שאם הממשלה תמשיך בהתנהגות הזאת מתישהו זה ישפיע על היואן. אני עוד לא מוכן לקחת את ההימור הזה כי זה נראה לי מוקדם מדי עכשיו, אבל יש סיכוי שזה יקרה בעתיד.

אז בניגוד למה שחשבתי, הבנק המרכזי בסין ביצע אתמול פיחות של כמעט 2% ביואן, והיום שוב ביצע פיחות. כמו כל העולם, גם אותי זה הפתיע.

אין ספק שסין בצרות, ולדעתי הדרך הכי טובה להמתיק את הבעיות שלה (אבל לא לפתור אותן), היא לבצע פיחות ביואן. אבל מצד שני, חשבתי שלסין יהיה קשה מאוד לפחת את היואן מחשש לבריחת הון מהמדינה. למעשה כבר היום יש בריחת הון מסיבית, ופיחות רק יגביר את קצת הבריחה.

אתמול על הבוקר כשפתחתי טוויטר ראיתי שהבנק ביצע פיחות, ישר נכנסתי לברוקר שלי וקניתי חוזים USD/CNH ב-6.3. נכון, עשיתי את ההשקעה הזאת אחרי הפיחות. אם הייתי עושה זאת יום קודם, הייתי גורף עוד 1.5% רווח. רק שכמו שכתבתי למעלה, לא חשבתי שסין תבצע פיחות כל כך מוקדם. עכשיו כשהשד כבר יצא מהבקבוק, אני מאמין שסין תמשיך בפיחותים. אבל אפילו אם זה לא יקרה, הסיכוי לייסוף של היואן הוא אפסי.

עד היום השקעה ביואן נחשבה להימור הכי בטוח בעולם. תתפלאו כמה זרים בסין שמו חסכונות משמעותיים בפיקדונות יואניים בבנקים המקומיים כאן. זה לא מפסיק להדהים אותי – בהרבה שיחות שלי עם זרים כאן הם מתפארים בכך שהכסף שלהם עושה 4%-5% ריבית בשנה. זה נראה להם כמו ההשקעה הכי בטוחה בעולם – לקבל איזה 5% בשנה מריבית ועוד להרוויח מהעלייה ביואן. מבחינתם זה הימור עם אפס סיכון.

ההבנה של אנשים לגביי מה מסוכן ומה לא מעוותת לגמרי לדעתי. זה נכון לא רק לפיננסים – תחשבו למשל על זה שמפחד לטוס אבל נוסע בכביש כמו משוגע. ככה זה גם בפיננסים.

רוב האנשים מחלקים את עולם הנכסים הפיננסים ככה:
בורסה – מסוכן.
אג"ח- קצת פחות.
חיסכון בבנק – אפס סיכון.

ברור שזאת חלוקה שגוייה לגמרי. כל מי שהפקיד את הכספים שלו בסין חשף את עצמו למספר סיכונים:
הלאמה של הכספים שלו – זהו סיכון ממש ממש קטן, אבל קשה להתווכח שבמדינה כמו סין הסיכון קיים. אם קפריסין עשתה זאת, מי אמר שסין לא תעשה זאת?

פשיטת רגל של בנק – סיכוי לא קטן בכלל לדעתי לאור מה שקורה היום בסין. אז נכון שסביר להניח שסין תציל את הבנקים, אבל לא בטוח בכלל שהיא תציל את כל החוסכים (בטח לא את "העשירים" ובטח ובטח לא את הזרים!). שימו לב גם שבסין לא קיים היום ביטוח ממשלתי על פיקדונות.

הקפאה זמנית של החיסכון – זה קרה לחבר שלי ששם כסף בבנק ספרדי לפני המשבר הפיננסי. הבנק הקפיא לו את החיסכון למספר שנים.

איסור על הוצאת הון מהמדינה – כבר היום יש הגבלות בסין על הוצאת מטבע זר. ברגע שיהיה משבר ובריחת הון, סין יכולה בקלות להגביל עוד יותר קנייה של מטבע זר. במקרה שכזה זרים יכולים למצוא את עצמם תקועים עם הכסף בסין בלי יכולת להוציא אותו.

פיחות במטבע – שזה בדיוק מה שקרה עכשיו. הפיחותים היום ואתמול מחקו לחוסכים שנה של ריבית!
היואן בקלות יכול לרדת גם בעשרות אחוזים – לא פחות מאשר מפולת בבורסה.

כל אלו שחשבו שחיסכון של יואנים היא ההשקעה הכי בטוחה בעולם יגלו שזאת השקעה לא פחות מסוכנת מהשקעה בבורסה (ולדעתי הרבה יותר מסוכנת).

מה זה אומר למאקרו?

השוק די השתולל אתמול בגלל הפיחות הסיני – הבורסות בעולם נפלו, האג"חים עלו והסחורות התרסקו (רק הנפט ירד ב-4%). לכאורה השוק קצת הגזים בתגובה שלו לירידה של 2% ביואן. הרי מטבעות אחרים כבר יורדים מול הדולר במשך חודשים רבים והעולם לא נחרב, אז נראה שהשוק הגיב ביתר קיצוניות לירידה של 2%, לא?

אבל תראו מה קרה היום? היואן שוב נחלש בכ-2%, אז אולי השווקים לא ממש טעו בתגובה שלהם אתמול?

אני לא בתפקיד של דובר השווקים ולכן אני לא יודע אם השווקים הגיבו נכון או לא, מה שאני כן יודע זה שהבעיות של סין מתחילות להיות ברורות ליותר ויותר אנשים. כל הנתונים שיוצאים בזמן האחרון מצביעים על המשך התדרדרות בכלכלה השנייה בגודלה בעולם.

קחו את נתוני המסחר של יולי – הייצוא התכווץ ביותר מ-8% ביחס לשנה שעברה. סין כבר הרבה פחות זולה ליצור מאשר היא הייתה, ולכן קשה לה לצמוח כמו בעבר. תוסיפו לכך את הנפילה במטבעות בעולם מול הדולר (ולכן גם מול היואן) בחודשים האחרונים, ואפשר להבין את המהלך של הבנק המרכזי בסין.

הנה גרף שמראה את ההתחזקות של היואן מול מספר מטבעות בשנה וחצי האחרונות:

RMB

זאת הבעיה של סין. אם הפיחות לא יימשך, היצוא הסיני ימשיך לסבול, וזה יגרום להאטה בסין. אבל אם יהיו פיחותים נוספים, זה יעלה את הסיכון לבריחה מסיבית של הון (כי מי ירצה לשים כסף במטבע/נכסים שערכם יורד כל הזמן?). בנוסף, פיחות יוריד את כח הקנייה של הצרכן הסיני וזה גם יכול להביא להאטה.

אני מניח שהנהגת סין לא תרצה לפחת את היואן כדי לא לפגוע ברמת החיים של האזרחים, אבל המשך הקיבוע של היואן יאיץ את ההאטה בכלכלה. בקיצור, כל פיחות נוסף יהיה מחוסר ברירה ולא מבחירה.

פורסם בקטגוריה כלכלה, מקרו סין | סגור לתגובות על ההשקעה הכי בטוחה בעולם

מנהיגים סינים נואשים

אחרי שהבורסה בשנחאי חצתה את קו ה-5,000 נקודות בתחילת יוני, היא החלה במסע חד דרומה, וסיימה את יום שישי ב-3,687. נפילה של כמעט 30% מהשיא. אלא שחשוב לזכור שלפני הנפילה הבורסה בשנחאי עלתה ביותר מ-100% תוך שנה. אפילו עכשיו, אחרי הנפילה, המדד בשנחאי עדיין עלה ב-14% מתחילת השנה.

עלייה של 14% מתחילת השנה ו-80% תוך 12 חודשים – זאת עדיין עלייה רצינית ביותר, אז למה המנהיגים הסינים מאבדים את דעתם?

מאז שהחלה המפולת לפני כחודש הממשלה הסינית לא מפסיקה לנסות ולפמפם את שוק המניות. רק בשבוע האחרון היא נקטה בצעדים הבאים:
1 – הורדת הריבית במשק.
2 – קיצוץ ביחס הלימות ההון אצל הבנקים.
3 – הזרמה של 250 מיליארד יואן מהבנק המרכזי לבנקים המסחריים.
4 – הודעה שקרנות הפנסיה יתחילו מאוגוסט להשקיע 30% מהנכסים שלהן בבורסות בסין.
5 – הורדת העמלות על פעולות בבורסה.
6 – סגירה של קרנות שעשו שורטים על מניות בסין.
7 – הודעה שהבנקים יגדילו את המרג'ין שהם מספקים לברוקרים מ-24 מיליארד יואן ל-100 מיליארד יואן.
8 – הקטנת מספר ה IPO בבורסות הסיניות.
9 – אין ספור כתבות בעיתונות המקומיים שקראו להמשך הראלי בשוק המניות.

וזה רק בשבוע האחרון.

מלכתחילה כל הבועה הזאת נופחה בכוונה ע"י הממשלה. מהקיץ שעבר הבורסה החלה לזנק – כנראה בעיקר בגלל הורדות הריבית בסין, אבל הבועה צמחה בקצב כה מהיר הרבה בזכות כתבות תומכות בעיתונות הממשלתית.

האמת שזה היה ממש הזוי. גם הצעדים האחרונים שציינתי למעלה הזויים לגמרי. הממשלה ממש איבדה את הצפון. כלומר, מה המנהיגים הסינים חושבים? האם הם באמת מאמינים שהם יכולים לנפח בועה בבורסה ולהשאיר אותה מנופחת במשך שנים?

באמת שהפסקתי להבין את ההנהגה הסינית. הצעדים האחרונים מראים לנו שההבנה של ההנהגה הנוכחית בעניינים כלכליים שואפת לאפס.

בשבוע האחרון ראיתי לא מעט ציוצים בויצ'אט (שזה כמו פייסבוק וווטסאפ ביחד) שמדברים על כך שהתנודתיות הגדולה בבורסה בסין היא בגלל מלחמה בין קרנות זרות לבין הממשלה הסינית. סינים רבים רואים בנפילה האחרונה מעיין מפלה של המפלגה הקומוניסטית – בכך שהיא לא יכולה למנוע נפילה בבורסה.

ברור שמדובר בתיאוריות קונספירציה מפגרות. הסיבה לירידה בבורסה היא שילוב של מינוף גבוה עם רמות מכפילים גבוהות. בסופו של דבר כל בועה מתפוצצת, אבל כשהממשלה הסינית שמה את כל יהבה בניפוח הבועה ואז לא מצליחה למנוע נפילה למרות אין ספור מאמצים, אז אפשר קצת להבין למה רבים בסין רואים בנפילה האחרונה חולשה של הממשלה הסינית.

לפני מספר שעות הסתיימה ישיבת חירום שערכה הרשות לניירות ערך הסינית עם 21 הברוקרים הגדולים במדינה. בישיבה הם החליטו שהברוקרים יקנו מניות בשווי של 120 מיליארד יואן, ובנוסף אלו התחייבו שלא למכור אף מניה לפני שהמדד מטפס חזרה ל 4,500 נקודות. כמו כן, מקור ממשלתי אמר שאם זה לא יעזור, אז לממשלה יש עוד את הכספים של קרנות הפנסיה ואת רזרבות המט"ח שלה.

כעת נערכת ישיבה נוספת – הפעם בין הרשות לניירות ערך לבין קרנות נאמנות מובילות, ככה שצפויים לנו עוד צעדים "מרגיעים".

אני ממש חסר מילים מהפניקה הזאת של הממשלה ומההתערבות שלה בשוקי המניות. אני לא זוכר שראיתי אי פעם דבר שכזה. כבר קראתי אנשים שמשווים את המהלכים האלו למהלכים של ממשלת ארה"ב בזמן המשבר הפיננסי. השוואה רדודה מאוד לדעתי.

דבר ראשון, הממשל האמריקאי לא עודד אנשים או קרנות לרוץ ולקנות מניות, ובטח שהוא לא השתמש בכספי הפנסיה של אנשים להקפיץ את הבורסה. מה שהממשל עשה זה היה להציל את המערכת הפיננסית שעמדה לפני קריסה. דבר שני, הממשל עשה זאת כצעד חירום בזמן משבר אמתי. הממשלה הסינית, לעומת זאת, מנסה לנפח בועה. כלומר, אם הבורסה הייתה נמצאת, נגיד, בשפל של עשור או, נגיד, הייתה אחרי נפילה של 50%-60%, אז עוד איך שהוא הייתי מבין את זה. אבל הבורסה, אפילו אחרי המיני-נפילה האחרונה, עדיין בתשואה חיובית לא קטנה מתחילת השנה ובתשואה מאוד גבוהה ב-12 החודשים האחרונים.

ההתנהגות הזאת של הממשלה הסינית מראה לנו אחת ולתמיד שלא מדובר בהנהגה שבאה לעשות רפורמות (בניגוד למה שרבים מאמינים). לצעדים האלו שהממשלה עושה – ניפוח בועת נדל"ן, תשתיות ועכשיו- בורסה יהיו השלכות מאוד גדולות. ההימור שלי הוא שאם הממשלה תמשיך בהתנהגות הזאת מתישהו זה ישפיע על היואן. אני עוד לא מוכן לקחת את ההימור הזה כי זה נראה לי מוקדם מדי עכשיו, אבל יש סיכוי שזה יקרה בעתיד.

רק כדי להבהיר – אין לי שום החזקה בבורסות בסין – לא לונגים ולא שורטים. יש לי שורט מאוד קטן על מניה בהונג-קונג, ומצד שני יש לי לונג (בערך באותו הגודל) על מניה אחרת בהונג-קונג. ככה שאין לי ממש עניין אישי בעתיד הבורסה בסין.

אני מניח שהצעדים האלו של הממשלה יתנו איזו דחיפה לבורסות בסין, אבל אין מצב שבטווח הארוך הממשלה תוכל לנצח את כוחות השוק. הצעדים האלו רק יחמירו את הבעיות של סין ורק מגבירים את הפסימיות שלי לגבי עתיד המדינה בשנים הקרובות.

פורסם בקטגוריה כלכלה, מקרו סין | כתיבת תגובה

הרווח של נהגי אובר

הבטחתי לכם ברשומה הקודמת לתחקר יותר לעומק את הנהגים של אובר, ולקבל תשובות על המודל העסקי שלהם.

אז אחרי כמעט שלושה שבועות מהפעם הקודמת, נפגשתי עם חבר לקפה וצהריים במרכז העיר ושוב השתמשתי בשירות של אובר.

הנהג שלקח אותי היה בחור צעיר בן 24, והנה מה שהוא סיפר לי – אובר עדיין מסבסדת את הנהגים (היא גם עדיין מסבסדת את הנוסעים ומציאה לנו 12% הנחה על כל נסיעה). הסבסוד לנהגים מתבצע כך – אם הנהג מקבל דירוג של 4.6 ומעלה ולוקח 80 או יותר נסיעות בשבוע, אובר מכפילה לו את ההכנסה עד לתקרה של 2,500 יואן.

כלומר, באופן תאורטי, נהג יכול להרוויח בחודש יותר מ-20 אלף יואן (כ-12 אלף ש"ח).  זה כבר הבדל משמעותי ממה שכתבתי ברשומה הקודמת (אז חשבתי שההכנסה החודשית עומדת על כ-6,000 יואן).

הנהג אמר לי שהוא אף פעם לא מגיע ל-20 אלף בחודש. הוא עובד חמישה ימים בשבוע כ-18 שעות ביום. ואז בשבוע שכזה הוא בד"כ מצליח להגיע ל-80 נסיעות, אבל בשבוע שלאחר מכן הוא עובד ממש קצת ומשתדל לנוח. למרות זאת הוא עדיין מכניס יותר מ-10,000 יואן בחודש שזה הרבה מאוד לבחור צעיר. לטענתו, גם ללא הסבסוד של אובר, עדיין זה יהיה משתלם.

איך שלא יהיה, הוא מתכוון לעבוד עד סוף השנה ואז להפסיק. הסיבה לכך היא שהוא רוצה לחזור לעבודה משרדית. באובר הוא מרוויח יותר מאשר בעבודה הקודמת שלו, יש לו יותר חופש ופחות לחץ, אבל בראייה לטווח ארוך לעבודה משרדית יש יותר עתיד (בגלל שאפשר להתקדם וכו').

אחת הסיבות בזכותה נהגי אובר מצליחים להתפרנס בכבוד היא התמחור הגמיש. אובר מעלה את מחירי הנסיעה ברגע שהביקוש קופץ. למשל שלשום, כשנסעתי להיפגש עם החבר, ירד בבוקר גשם והנהג סיפר לי שמחיר הנסיעה קפץ פי 3.5. בד"כ בבוקר מחיר הנסיעה הוא פי 2 ובשעות השיא של הערב המחיר הוא פי 1.5. אבל כשיורד גשם או כשהביקוש עולה מסיבה אחרת, מחיר הנסיעה יכול לזנק בהרבה יותר.

לדעתי זה מה שיפה באובר. כל מי שניסה לקחת מונית בבייג'ינג בימים של גשם יודע שזה פשוט בלתי אפשרי, אבל עכשיו עם אובר זה אפשרי – אפילו אם זה עולה יותר, עדיין הרבה אנשים מוכנים לשלם יותר אבל לא לחכות שעה (ולפעמים אפילו יותר) למונית.

בחזרה שוב תפעלתי את אובר. הפעם קיבלתי רכב SUV של BYD. זאת הפעם הראשונה שיצא לי לנסוע ב BYD והזדמנות לתשאל את הנהג על הרכב. למי שלא יודע, BYD היא חברת רכב סינית שבאפט הוא אחד מבעלי המניות הגדולים שלה.

לפי הנהג, ה SUV עלה רק 110 אלף יואן (67 אלף ש"ח). לא רע בשביל רכב מרווח עם כיסאות עור. אני לא הייתי מוכן לקנות רכב מתוצרת סין, אבל הנהג שמחזיק ברכב כבר שנה נשמע מרוצה מאוד. הפעם הנהג אינו עובד אובר במשרה מלאה. העבודה הרגילה שלו היא בשדה תעופה. הוא מסיע צוותי-אויר של מטוסים פרטיים (עוד תעשייה שצומחת במהירות בסין). במסגרת העבודה יש לו ימים פנויים רבים, אז מדי פעם, כשהוא לא מתעצל, הוא משלים הכנסה עם אובר.

אתמול שוב יצא לי לקחת אובר. זאת הייתה הפעם הראשונה שאובר הבהב לי שמחיר הנסיעה כעת יקר ממחיר רגיל – פי 1.3 . זה היה מוזר כי זה היה מחוץ לשעות השיא וגם לא ירד גשם. היה קצת מעונן – אבל לא משהו שמצדיק את הקפיצה במחיר.

בכל זאת הזמנתי רכב ולמרות התמחור הגבוה מהרגיל, זה עדיין יצא יותר זול ממונית – אני מעריך בערך 25%-30% יותר זול ממונית.

 

uber 2אפשר לראות שהפעם הנסיעה לא רק שלא ממונה ע"י אובר אלא אפילו שילמתי פי 1.3 ממחיר רגיל, אבל זה עדיין יצא ממש זול – 15 יואן לנסיעה של 5 ק"מ. אפילו בשביל סין זה זול, ובוודאות יותר זול ממונית.

חזרתי הביתה קצת לפני 6 בערב. פתחתי את האובר וראיתי שמחיר הנסיעה קפץ לפי 3.5 ממחיר רגיל. החלטתי לוותר ולנצל את היום היפה להליכה. בדרך הביתה ראיתי המון אנשים עומדים בצד הכביש ומנסים לעצור מוניות.

קשה לי להאמין שאובר והמתחרות הסיניות שלה לא תמשכנה להתרחב במהירות בסין. הביקוש קיים – בזה אין ספק. השאלה היא האם הממשלה תיתן להם לחיות או תהרוג אותם כמו שמדינות אחרות מנסות.

זה ממש עצוב שכל כך הרבה מדינות מתנגדות לאובר. הרי זה ממש מצב שכמעט כולם יכולים להרוויח ממנו. לנוסעים זה בוודאות כדאי. לנהגים – גם. ההכנסות של המדינה תעלנה בגלל שהיא תקבל יותר מסים. תחשבו על זה – הרי כל התשלום באובר מתבצע ע"י כרטיס אשראי, אז הרבה יותר קשה להעלים ככה מס מאשר אצל נהגי מוניות. היחידים שמפסידים מזה הם אלו שקנו מספרים של מונית – אבל האם המטרה של המדינה היא לדאוג לאינטרסים של כמה אלפי אנשים על חשבון המיליונים האחרים?

נראה שפוליטיקאים כמו ישראל כץ חושבים ככה – שהמטרה שלהם היא להגן על נהגי המוניות ולא לדאוג לאזרחים שבחרו בו.

פורסם בקטגוריה רואים עולם | כתיבת תגובה