איך נפלו גיבורים

חודש אוגוסט היה קשה מאוד למשקיעים רבים (כולל אצלי). אבל לחלק הוא היה קשה במיוחד.

קחו למשל את דויד איינהורן שספג מכה של 5.5% באוגוסט מה שהביא אותו לירידה של 14% מתחילת השנה. אז נכון שגם המדדים ירדו השנה, אבל איינהורן ירד יותר – וזאת למרות שהוא מנהל קרן לונג-שורט. אין אף משקיע שלא חווה לפחות שנה אחת רעה בעברו. הבעיה עם איינהורן שזאת לא רק שנה אחת. מאז המשבר של 2008 הוא לא מצליח לעקוף את התשואות של השוק – וזאת כבר בעיה. לא מדובר בשנה-שנתיים. שבע שנים של ביצועי חסר זה לא דבר שאפשר להחליק בקלות. לפי טבלה שהכנתי, אפשר לראות שגם בעשר השנים האחרונות איינהורן מפגר אחרי השוק.

הוא לא היחיד שמאכזב מאז המשבר הגדול.

שתי דוגמאות נוספות הן – מוניש פאבריי וברוס ברקוביץ'. אני מניח שישנן עוד דוגמאות, אבל אלו קופצים לי מהר בראש.

גם בעבר היו לא מעט משקיעים שזכו בתהילת עולם אחרי שהצליחו להכות את המדדים במשך 5-10 שנים, ואז לפתע משהו השתנה, הביצועים החלו לדכדך ומשקיעים אלו נעלמו מהמסך.

חוסר עקביות זו גורמת לרבים להאמין שהמזל משחק תפקיד מרכזי בביצועי העבר של המשקיעים, אבל לדעתי מזל אינו ההסבר היחידי. אולי למזל יש איזה שהוא מקום, אבל ישנן סיבות נוספות למהפך אצל משקיעים אלו.

למעשה, התופעה של כוכבים נופלים אינה ייחודית להשקעות. עובדה שכולנו מכירים ומשתמשים לא אחת במשפט "איך נפלו גיבורים" ובקונוטציה שונה לגמרי מהשימוש המקורי התנ"כי של ביטוי זה.

גיבורים נופלים לא רק בהשקעות. זאת תופעה שקיימת גם בספורט, ובמדע, ובאומנות, ואצל מנהלי חברות, ואצל מצביאים ולמעשה בכל מקום בו ישנם אנשים וישנם גיבורים – יש נפילות.

ישנן סיבות רבות מדוע אנשים שעלו לגדולה מתחילים לפשל. הנה מספר סיבות שיכולות להפיל משקיעים:

גודל

גודל התיק היא בעיה ידועה. אצל כל המשקיעים האלו שציינתי למעלה, לגודל התיק הייתה השפעה מכרעת על התשואות שלהם. אין אף משקיע שגודל התיק לא ישפיע עליו. כל משקיע, חכם ככול שיהיה, יתחיל לסבול אם וכאשר התיק שלו יגדל מעל לסכום מסוים.

אפשר להגיד שגודל התיק אצל משקיעים זה כמו גיל אצל ספורטאים. עד גיל 30 או אפילו קצת יותר, הגיל ממש לא מהווה בעיה, אבל מה עם גיל 35? אולי עוד אפשר לסחוב קצת. בגיל +40? – תשכחו מזה. אין מצב שתראו שחקן NBA בן 45.

באפט טען שעד 10 מליון דולר, הוא היה משיג תשואה של מעל ל-50% בשנה. אני מאמין לו, אבל אני חושב שהבעיה של הגודל מתחילה לפני 10 מליון דולר. עם תיק של 10 מליון הוא עדיין היה עושה יותר מ-50% בשנה, אבל זה היה לו יותר קשה מאשר עם תיק של 3-4 מליון.

ככלל אצבע הייתי אומר ששווי השוק המקסימלי להשקעה הוא בין שליש לאחד משווי התיק של המשקיע. כלומר שמי שמנהל, נגיד, תיק של 100 מליון דולר, לא יוכל להשקיע בחברות עם שווי שוק שמתחת ל-33-100 מליון דולר. זה תלוי בסחירות של החברה הספציפית. בד"כ הסחירות במניה עולה באופן לא פרופורציונלי לשווי השוק שלה. כלומר, לרוב, המסחר היומי במניה עם שווי שוק של 10 מליון דולר יהיה הרבה פחות מעשירית מהמסחר במניה עם שווי שוק של 100 מליון דולר.

זה אומר שמשקיע שמנהל תיק של 10 מליון דולר, לרוב לא יוכל להשקיע בחברות עם שווי שוק מתחת ל-10 מליון, ולפעמים יתקשה אפילו עם חברות בנות שווי שוק של 10-20 מליון.

עכשיו תסתכלו על הטבלה הבאה אשר מפלחת את השוק לפי גודל החברות:

[visualizer id="6204"]
אפשר לראות שלא מדובר במצוק. כלומר אין איזה שהוא מספר קסם שמעליו לפתע המשקיע יראה נפילה דרסטית בתשואות שלו. למשל, סך הכל בארה"ב ישנן 6,600 חברות בורסאיות ומתוכן 5,664 בעלות שווי שוק מעל ל-10 מליון דולר – לא נפילה דרסטית. העניין הוא שהירידה בתשואה אינה פרופורציונית לעלייה בשווי השוק. כלומר זה לא ש-50% מההזדמנויות נמצאות בחברות בחציון העליון מבחינת שווי השוק. הייתי אומר שאולי 80% מההזדמנויות מרוכזות בחציון הנמוך של שווי השוק (אני לא יודע בדיוק אם זה 80% או 90% או 70%, אני רק יודע שזה מאוד לא פרופורציוני).

הסיבות לכך הן:

1 – יש עיוות טבעי ביחס שווי-שוק/ערך. כלומר, החברות עם שווי השוק הגבוה אינן באמת תמיד גדולות יותר. לפעמים הן פשוט יקרות יותר. כנ"ל לגבי החברות הקטנות. הרבה פעמים הן לא באמת קטנות. לפעמים הן נמצאות במיקום נמוך מבחינת שווי שוק רק בגלל שהן זולות.

מה שאני רוצה להגיד זה שישנן המון חברות עם שווי שוק של 10 מליון דולר שבעצם שוות 50 מליון, ומנגד ישנן המון חברות עם שווי שוק של מיליארד דולר שבעצם שוות רק 300 מליון.

זהו עיוות טבעי שתמיד יהיה קיים מעצם העובדה שהשוק אינו יעיל.

2 – בחברות קטנות התחרות קטנה יותר. זה לא רק שהמשקיעים הגדולים אינם יכולים לקנות חברות קטנות, אלא שאפילו משקיעים קטנים לא אוהבים להסתכל על חברות קטנות. זאת תופעה שלא מפסיקה להדהים אותי. תמיד מוזר לי ששחקנים קטנים משקיעים בחברות כמו גולדמן-זאקס או ג'נרל-מוטרס או אינטל. נכון, גם אני משקיע מדי פעם בחברות גדולות (כמו למשל ההשקעה הנוכחית בגולדמן זאקס), אבל התיק שלי תמיד היה עמוס בחברות קטנות. תמיד היו לי בתיק חברות עם שווי שוק מתחת ל-100 מליון דולר וגם לא מעט חברות מתחת ל-10 מליון דולר.

אם להתוודות, אם לא הייתה לי אפשרות להחזיק את גולדמן-זאקס בצורה מאוד ממונפת (קרי ע"י CFD), לא הייתי מחזיק היום במניה הזאת. נכון שגולדמן זולה, אבל ישנן הזדמנויות הרבה יותר טובות בחברות אחרות שאני מחזיק – חברות הרבה יותר קטנות מגולדמן.

כתבתי על זה לא מעט – מי שרוצה להכות את השוק צריך לחפש חברות עם שווי של מתחת ל-100 מליון. עדיף מתחת ל-10 מליון דולר.

המצב במציאות הוא שלא רק שהשחקנים הגדולים נמנעים מחברות קטנות (כי הם לא יכולים) אלא גם הקטנים מתרחקים מהן (כי הם מפחדים, או מתעצלים לחפש). מה שמשאיר את רוב ההזדמנויות בחברות הקטנות.

3 – מי שממש טוב מוצא עצמו מחוץ למשחק של חברות קטנות ולכן באופן טבעי הקרקע של החברות הקטנות נשארת עם שחקנים פחות מוכשרים. במקרה של שחקנים פרטיים התהליך אטי יותר, אבל כשמדובר במנהלי קרנות, אז השילוב של תשואה עודפת+גיוסיי כספים מוציאה את השחקנים המוכשרים מהר מאוד מחוץ האפשרות להשקיע בחברות קטנות.

לסיכום – הגודל קובע ובגדול! קל לנו לבוא ולבקר משקיעים כמו איינהורן או ברקוביץ', אבל צריך לזכור שהם משחקים בליגה אחרת לגמרי מאיתנו. העבודה שלהם הרבה יותר קשה מאשר העבודה של משקיע קטן.

היבריס

זאת אחת הסיבות הכי נפוצות לנפילה של גיבורים – ולא רק בתחום של ההשקעות. מאז שהיוונים כתבו על כך לפני 2,000 שנה, מחלת ההיבריס ממשיכה להפיל גיבורים רבים.

קשה לראות איך מישהו שצובר כל כך הרבה כסף כל כך מהר, לא מפתח גאווה מסוימת. זה בלתי אפשר להצליח כל כך (נניח להיות מיליארדר) ולא להאמין שאתה חכם מאוד – יותר חכם מרוב האנשים. אך יש הבדל בין להאמין שאתה מאוד חכם לבין להאמין שאתה אל-אנושי.

מחלת ההיבריס גורמת לאנשים להאמין שהם אינם פגיעים. שהם כל כך מוצלחים ששום דבר לא יפיל אותם. אבל אפשר גם אחרת. אפשר להאמין שאתה מאוד חכם אבל עדיין אנושי ויכול לעשות טעויות. באפט ומנגר הם שתי דוגמאות טובות לכך.

למשל, בישיבת בעלי המניות האחרונה של ברקשייר-האת'וואי שאלו את באפט מה הוא חושב על הריבית. מנגר ענה שהוא מתפלא בכלל ששואלים אותם על כך לאור ההיסטוריה העלובה שלהם בניבוי מגמות הריבית. למנגר לא חסרה טיפה של ביטחון עצמי והוא יודע טוב מאוד שהוא חכם מרוב המשקיעים בעולם, אבל עדיין הוא יודע שהוא יכול לטעות ושהוא אנושי. הוא גם יודע שלמרות שהוא חכם, הוא לא יודע הכל.

במקרה של איינהורן זה אחרת. אולי אני טועה כי אני לא מכיר אותו לעומק, אבל זה בהחלט נראה שההצלחה עלתה לו לראש. הסיבה שאני חושב כך היא שהוא לא חוזר בו מטעויות ולא מודה בטעויות שלו. במכתב האחרון שלו הוא אפילו האשים את השוק בביצועי החסר של הקרן שלו.

איינהורן שהתחיל כמשקיע ערך קלאסי עבר בשנים האחרונות להשקיע יותר במאקרו ויותר בחברות הייטק. לא נראה שהמעבר מצליח לו, אבל הוא לא מודה ולא משתנה. למשל ההשקעה שלו בזהב. זה כבר ברור כשמש שהתיזה שלו לא התממשה, אבל משום מה הוא לא מוכן להודות בטעות הזאת.

עוד דוגמה זאת ההשקעה שלו ב CNX. זאת מניה שג'ים צ'אנוס הכריז עליה בריש גלי כ-"מלכודת ערך". ומה איינהורן עושה? רץ וקונה אותה.
טוב, אף אחד לא אומר שלצ'אנוס יש מונופול על השכל, אבל כשקונים משהו שמשקיע חכם אחר קורא לו "מלכודת ערך" זה מצריך טיפת זהירות. אם אני הייתי איינהורן, הייתי מרים טלפון לצ'אנוס – אפילו מזמין אותו לארוחה – ומדסקס איתו את הנושא (לא משהו שאני או אתם יכולים לעשות, אבל קשה לי להאמין שצ'אנוס יסרב להזמנה מאיינהורן). אולי איינהורן עשה את זה אני לא באמת יודע, אבל אני מהמר שלו, כי עובדה שהוא נפל ישר לתוך המלכודת….

זאת לא יהירות?

עצלנות/חוסר פוקוס

אז לפני כמה ימים ראיתי ראיון עם ברוס ברקוביץ' במהלכו סיפר הגורו כי הוא מעסיק שישה אנליסטים.
אה? כאילו WTF??

ראיתם את התיק של ברקוביץ'?

זה לא רק שהוא מרוכז כמו מיץ פריגת, אלא הוא גם לא השתנה כמעט ב-5 או 7 השנים האחרונות. אותה ה AIG ואותו ה JOE ואותה הסירס. אני די בטוח שאפילו אני שיניתי את התיק שלי יותר ממנו ושמצאתי יותר רעיונות חדשים ב-5 או 7 שנים האחרונות, ואני לא מעסיק אף אנליסט.

למה בדיוק צריך ברקוביץ' להעסיק עובדים? מה, אין לו זמן לקרוא דוחות של ה-15 חברות שהוא מחזיק?

תסכלו על פאבריי. תיק מרוכז עוד יותר מאשר התיק של ברקוביץ' וגם הוא לא השתנה כמעט בשנים האחרונות. שזה ממש לא דבר רע כשלעצמו, אבל הייתי מצפה ממישהו שמחזיק תיק שכזה להכיר ממש טוב את החברות וללמוד ממש טוב את התעשיות הרלוונטיות.

חבר סיפר לי שהוא נפגש עם פאבריי ושאל אותו האם הוא לא מוטרד מהבועה בסין ועל איך שהיא תשפיע על ההחזקה שלו בפוסקו (חברת פלדה קוריאנית). התשובה של פאבריי הייתה – אני לא מתעסק עם ניתוחי מאקרו.

איייייי. תשובה לא נכונה.

תראו, זה משהו אחד לבוא ולנסות לתזמן את השוק לפי מה שהפד יעשה או לא יעשה או לנסות לנחש איך האירו יתנהג ואיך הוא ישפיע על חברה מקוריאה, אבל זה משהו אחר לגמרי לבוא ולהגיד שסין לא מעניינת בהקשר של צריכת הפלדה.

סין היא צרכנית הפלדה הגדולה בעולם ואחראית ליותר מ-50% מהשוק, אז איך אפשר להתעלם ממנה? זה השוק הכי גדול בתעשייה של פוסקו, האם אפשר להתעלם ממה שקורה ללקוח הכי גדול שלך?

זה כמו, נגיד, להשקיע בחברות שמייצרות פורמולות לתינוקות ולשמוע שהילודה בעולם ירדה בחצי, אבל לטעון שזה לא מעניין אותי כי זה "מאקרו". אני זוכר שפעם ראיתי הרצאה ישנה של באפט ושאלו אותו שם על קוקה-קולה. באפט ישר שלף נתונים מהראש בדיוק כמה קוקה קולה האמריקאי הממוצע שותה ביום, וכמה נוזלים הוא צורך ביום וכו'. אז באפט הוא באפט ובאמת שולט בנתונים בצורה מעוררת קנאה, אבל אפילו אם אתה לא באפט, אתה חייב ללמוד את שוק היעד, את התעשייה ואת הלקוחות.

פאבריי גם מחזיק השקעות ענקיות בפיאט וב GM. סין היום היא שוק הרכב הגדול בעולם. אז החשיפה של פאבריי לסין היא עצומה. הוא היה צריך ללמוד לעומק את מה שקורה במדינה הזאת, כי אם סין תכנס למיתון חזק, ההשקעות שלו תסבולנה קשות. התשובה של פאבריי היא בלתי נסלחת לדעתי ומראה על עצלנות.

לפעמים אנשים מאבדים מהדרייב שהניע אותם כשהם היו צעירים. לפעמים אנשים מתחילים להתעצל. אני מבין את זה. פאבריי הוא כבר ממש עשיר, ולכן קל לנוח על זרי הדפנה. כמובן שבמקרה שהוא באמת מאבד את הרעב הדבר הנכון זה להפסיק לנהל כספים לאחרים, אבל בלי קשר, עצלות מביאה לירידה בתשואות.

אם נחזור למקרה של ברקוביץ', אז השאלה שצריך לשאול היא מתי עוד ועוד עובדים מתחילים להפריע לתפוקת העבודה ולא לעזור. מתי ברקוביץ' מתחיל להיות יותר ויותר משקית ת"ש מאשר משקיע במשרה מלאה (צריך ללכת לבר-מצווה של הבן של האנליסט הזה, לאשר חופשה לאנליסט ההוא, לעשות שיחות צוות וכו'). זה ברור שברגע שמתחילים לנהל כספים של אחרים, מתעסקים יותר במנהלות מאשר כשמשקיעים רק כסף אישי – צריך לגייס לקוחות, לתחזק לקוחות קיימים, להיות בקשר עם רואה חשבון וכו'. ישנם מנהלי קרונות שמוכיחים שאפשר לשלב ניהול קרן עם ניהול ההשקעות, אבל ברגע שהדגש עובר יותר ויותר לאדמיניסטרציה, אז זה בטוח פוגע בביצועים של הקרן.

אם נוסיף לזה שרבים מהמנהלים גם מתחילים להופיע כל שני וחמישי בטלוויזיה, לתת הרצאות בפני סטודנטים, לכתוב ספרים, להשתתף בקונגרסים של השקעות ולהכין מצגות של עשרות עמודים – כל זה בא על חשבון העבודה האמיתית שלהם – שזה השקעות. הפיזור הזה שקיים אצל משקיעים רבים ברגע שהם מתחילים להתפרסם בוודאות פוגע בתשואות שלהם.

השוק המשתנה

ההגדרה הזאת של "משקיע טוב" היא מאוד בעייתית. השקעות הן לא דבר סטאטי. השוק כל הזמן משתנה. המציאות לא מפסיקה להשתנות. לכן כל עידן פותח וסוגר בפנינו סוגים שונים של השקעות. כל כמה שנים אנחנו רואים הזדמנויות שונות לגמרי מאשר ההזדמנויות הקודמות, והמשקיע ניצב בפני מציאות משתנה. זה שהוא הצליח במציאות א' לא אומר בוודאות שהוא יצליח גם במציאות ב'.

בשנים האחרונות נמנעתי מלהשקיע בחברות שכורות, מעבדות, חופרות או שואבות סחורות. נמנעתי מהן בגלל שראיתי את מה שקורה בסין ובסך הכל נראה שדי צדקתי. לא צדקתי ב-100% באנליזה שלי, אבל צדקתי מספיק בשביל לראות שבדיעבד באמת היה עדיף להימנע מחברות שקשורות לסחורות. כמו כן גם צדקתי (שוב, לא ב-100%) לגבי הכלכלה האמריקאית וסך הכל ההימור שלי בעד הבנקים שם הצליח.

הבעיה היא ששני ההימורים האלו שעזרו לי מאוד לתשואת התיק ב-5 שנים האחרונות, מתישהו ייעלמו. עוד שנה או שנתיים או שלוש, אני אצא מהשקעות אלו ואצטרך למצוא להן תחליף, ואז אף אחד לא יכול להבטיח לי שאקרא נכון את המציאות החדשה. ישנן מספיק דוגמאות מהעבר שלי שמראות שאני טועה הרבה פעמים. קחו למשל את ההשקעה הכושלת בשם קוקו. טעיתי לגמרי לא רק לגבי החברה אלא בכל הניתוח שלי של חינוך-בתשלום בארה"ב. המקרה של קוקו, למרות שהיה מקרה כואב, לא פגע בי משמעותית, וזאת בגלל שתי סיבות – האחת שזאת לא הייתה השקעה מאוד גדולה אצלי. והשנייה – שיצאתי אחרי הפסד גדול ונמנעתי מהפסד ענק (כי אחרי שיצאתי, החברה פשטה רגל).

אף אחד לא יכול להבטיח שאני לא אטעה שוב, ושהפעם הטעות לא תהיה גדולה יותר. תחשבו למשל מה היה קורה אם הייתי מרכז 60-70 אחוז מהתיק שלי ב-4-5 חברות מתחום החינוך ולא הייתי חותך את הפסדים בזמן. מכה אחת שכזאת ואפשר להגיד ביי-ביי לשנים של תשואה.

זה הדבר שהכי מפחיד אותי. זה שראיתי נכון כמה תהליכים בעשור האחרון לא אומר כלום לגבי העתיד. וכמוני כך גם רוב המשקיעים. וזאת סיבה מרכזית מדוע משקיעים שהצליחו כל כך בתקופה מסוימת, נכשלים אח"כ. הם ראו תהליך אחד בצורה נכונה, אבל פספסו לגמרי תהליך אחר.

הבעיה עם השקעות ערך זה שצריך להיות צודק פעם אחר פעם אחר פעם – וזה ממש קשה. ישנם לא מעט משקיעים שצדקו X פעמים ונפלו ב X+1 וב X+2.

פאבריי פספס לגמרי את הדינמיקה בתעשיית הפלדה (ולדעתי הוא גם מפספס לגמרי את הדינמיקה בתעשיית הרכב). אצל איינהורן קורים דברים ממש מוזרים. לכאורה הייתי צריך להגיד שהוא פספס לגמרי את האסון שקורה בתעשיית הפחם (עם ההשקעה המוזרה שלו ב CNX), אבל המצגת שלו על SUNE מראה אחרת.

במצגת על SUNE איינהורן תיאר נכון מאוד (לדעתי) את הדינמיקה שעוברת על תעשיית החשמל. ישנו היום מהפך עצום בתחום – כאשר אנרגיה סולרית ורוח נהפכו להיות זולות יותר מאשר אנרגיות מזהמות. זהו משהו שישנה לגמרי את הדרך בה אנחנו מייצרים חשמל. איינהורן כתב מצגת של עשרות עמודים על כך, אז איך זה ששנייה אח"כ הוא רץ וקונה מניות של CNX? זה ממש מוזר. הרי הראשונה שתיפגענה מהמעבר לאנרגיה נקייה היא תעשיית הפחם. אני מוכן להמר שעוד 20 שנה צריכת הפחם בעולם תהיה משמעותית נמוכה מהיום. כמו בפרסומות הבחירות של הליכוד על שמעון פרס משנות ה-80, נראה שאיינהורן לא החליט מה הוא רוצה. שנייה אחת הוא אומר "כן" ואח"כ אומר "לא". סתירה דומה קיימת אצלו לגבי מה שהוא חושב על סין וההשקעה שלו ב GM.

למרות הטעויות האלו של איינהורן, אני די בטוח שאם הייתם נותנים לו שוב לנהל רק מליון דולר, מורידים אותו ממסכי הטלוויזיה והוא היה חוזר להיות משקיע במשרה מלאה במקום להיות מסטר בפאוור-פוינט, הוא שוב היה מכה את השוק שוק על ירך.

פורסם בקטגוריה מניות, עקרונות השקעה | סגור לתגובות על איך נפלו גיבורים

איך מקלידים בסינית

שתי שאלות שחוזרות על עצמן אצל ישראלים רבים שמגלים שאני גר בסין הן –

– האם עדיין מותר להוליד רק ילד אחד בסין?

– איך מקלידים על המחשב בסינית?

אז את השאלה הראשונה נשאיר לאח"כ, וברשומה הזאת אסביר לקוראים איך לעזאזל אפשר להקליד סינית על מחשב.

למי שאין כוח לקרוא הסבר ארוך, אז לפניכם הסבר קצר – על חצי רגל אחת – ישנן שתי שיטות עיקריות, אבל הרוב המוחלט של הסינים משתמש בשיטה שבנויה על התעתיק הלטיני של הסימניות הסיניות. לכל מילה בסינית יש תעתיק לטיני. למשל את המילה "מחשב" כותבים ככה – 电脑 – ובנוסף, למילה זו יש תעתיק לטיני – Dian Nao. ככה שמי שרוצה לכתוב את המילה "מחשב" בסינית צריך פשוט לכתוב את האותיות הלטיניות Dian Nao – ו-ואללה הסימניות הסיניות צצות להן.

זהו הסבר מאוד חלקי ולכן רק חצי נכון, אבל הוא מספיק טוב בשביל להבין את העיקרון.

עכשיו להסבר הארוך יותר – ישנם שני סוגי הקלדות וכל סוג מחולק לתתי סוגים, אין צורך לדעת לרמת התת-סוג, אז אסביר בגדול את שתי השיטות.

אבל לפני שנגיע לשם, אי אפשר בלי להסביר ממש על קצה המזלג על השפה הסינית. כשבאים ללמוד סינית צריך לשכוח את כל מה שאתם יודעים על שפות. סינית שונה לחלוטין משפות מערביות. אומנם ישנם הבדלים גדולים בין השפות השמיות לשפות הלטיניות לשפות הסלאביות וכו' – אבל כל אלו הן שפות מכדור הארץ. סינית היא שפה מהמאדים.

נתחיל משתי שאלות שמסקרנות ישראלים רבים – מה זה סימנית בסינית וכמה סימניות יש.
סימנית זאת לא אות וגם לא מילה. סימנית זאת הברה. כל סימנית מציינת הברה. אבל לכל הברה ישנן מספר סימניות (גם בגלל שסינית היא שפה מאוד מוגבלת מבחינת ההברות שלה וגם בגלל שיש חמישה טונים). מילה מורכבת בד"כ מהברה אחת או שתיים, אבל לפעמים משלוש או יותר.

סה"כ יש בסינית כמה עשרות אלפי סימניות, כאשר אדם מלומד שסיים תואר אוניברסיטאי יידע בערך 8,000 סימניות. זה נראה הרבה, אבל הסינים מתחילים ללמוד לכתוב כבר בגן וכל שנה הם לומדים עוד ועוד סימניות, ככה שעם השנים זה מצטבר. הבן שלי, למשל, שעולה עכשיו לכיתה ב', כבר כותב יותר מ-600 סימניות וקורא יותר מ-800.

אחרי הסבר קצר זה, אפשר לעבור לעיקר הרשומה.

השיטה הלטינית

זאת השיטה עליה הסברתי בקצרה בתחילת הרשומה. עכשיו הגיע הזמן להרחיב בנושא, כי ההסבר היה חלקי מדי. כמו שציינתי למעלה, לכל הברה יש מספר סימניות. קחו למשל את ההברה Shi. להברה זו יש כמה עשרות סימניות.

בתחילת המאה ה-20 עלתה הצעה בסין לבטל את הסימניות הסיניות ולהשתמש רק בתעתיק הלטיני. בשביל להראות עד כמה רעיון זה מגוחך ולא ישים, כתב בלשן סיני את הסיפור הבא:

石室詩士施氏,嗜獅,誓食十獅。施氏時時適市視獅。十時,適十獅適市。是時,適施氏適市。氏視是十獅,恃矢勢,使是十獅逝世。氏拾是十獅屍,適石室。石室濕,氏使侍拭石室。石室拭,氏始試食是十獅。食時,始識是十獅,實十石獅屍。試釋是事

התרגום לאנגלית של סיפור זה:

There was a poet named Mr.Shi who lives in a stone den. He liked to eat lions, and vowed to eat ten lions. Therefore Mr. Shi would usually visit the market to look for lions. At 10 o’clock exactly ten lions just arrived at the market. At that very moment, Mr.Shi shot a few arrows from his bow and killed those ten lions. Mr. Shi then brought the ten dead lions back to his stone den. Because the den might be too wet to store the lions. So he ordered his servant to clean and dry the den. After the den was cleaned, Mr.Shi started to try to eat those ten lions. However, only until he was eating the lions he found out that those ten dead lions were actually ten stone lions. Would you try to explain what was happening

עכשיו תראו איך נראה סיפור זה בתעתיק הלטיני:

Shí Shì Shī Shì Shī Shì, Shì Shī, Shì Shí Shí Shī.Shì Shí Shí Shì Shì Shì Shī. Shí Shí, Shì Shí Shī Shì Shì. Shì Shí, Shì Shī Shì Shì Shì. Shì Shì Shì Shí Shī, Shì Shǐ Shì, Shǐ Shì Shí Shī Shì Shì. Shì Shí Shì Shí Shī Shī, Shì Shí Shì. Shí Shì Shī, Shì Shǐ Shì Shì Shí Shì. Shí Shì Shì, Shì Shǐ Shì Shí Shì Shí Shī. Shí Shí, Shǐ Shí Shì Shí Shī, Shí Shí Shí Shī Shī. Shì Shì Shì Shì.

סיפור שלם שמורכב רק מההברה "shi". מי שקורא את הסיפור בסימניות – מבין, אבל בתעתיק הלטיני אי אפשר להבין כלום.

אז כמו שאמרתי, לכל הברה יש מספר סימניות. מכאן עולה השאלה – כשמקלידים בשיטה הלטינית, איך יודע המחשב לאיזה סימנית התכוון הקלדן? והתשובה היא – המחשב לא יודע, ולכן הוא מקפיץ את כל הסימניות שמתאימים להברה, והקלדן צריך לבחור את הסימנית המתאימה.

נחזור לדוגמה שנתתי – המילה מחשב – 电脑 – dian nao – בשביל להקליד מילה זו (שמורכבת משתי הברות), הקלדתי קודם "dian" ואז המחשב הקפיץ לי:

DIAN

אפשר לראות שהייתי צריך את הסימנית השלישית – לכן לחצתי על הספרה "3", והמחשב הדפיס את הסימנית 电. אם הסימנית לא הייתה מופיעה בשורה הראשונה, הייתי צריך ללחוץ על החץ במחשב כדי לעבור לשורה הבאה. אח"כ עשיתי את אותו התהליך בשביל לכתוב את הסימנית השנייה (脑).

ואוו – נראה תהליך מסובך ואטי, נכון?
אז זהו, שלא. למעשה להקליט בסינית זה תהליך מהיר והסיבה לכך היא שיש קיצורי דרך. למען האמת, רימיתי אתכם כשהסברתי איך כתבתי את המילה "מחשב". בשביל לכתוב את המילה, צריך להקליד את האות הראשונה מכל הברה. במקרה שלנו, צריך להקליד – "D" ואז "N" והמילה "מחשב" תצוץ. ככה שלמילה "מחשב" צריך 4 הקלדות בעברית, אבל 3 בסינית. במילים ארוכות יותר, ההבדל הרבה יותר משמעותי.

קחו למשל את צירוף המילים "מזג האוויר בבייג'ינג". בסינית זה "北京天气" – התעתיק הלטיני הוא – Bei Jing Tian Qi. ובשביל להקליד את זה צריך רק חמש הקלדות – B J T Q ואז לבחור "1".

אז נכון שרוב המילים בסינית הן בעלות יותר מהברה אחת, ושכל הברה צריכה בין 2 ל-5 אותיות, אבל בגלל שלהרבה מילים יש קיצורי דרך, התהליך מאוד מהיר. עוד דוגמה היא "תלמיד באוניברסיטה" – בסינית צריך רק ארבע הקלדות למילה זו.

זה אולי קצת מזכיר את ההשלמות שעושה המכשיר הנייד בהודעות אס-אמ-אס, אבל זה לא אותו הדבר. האלגוריתם שמשלים בסינית הרבה יותר מדויק. אני לא אכנס לזה, אבל תסמכו עלי שזה ככה.

שיטת הפזל

אם השיטה הלטינית היא מהירה, אז שיטת הפזל עובדת על מנוע סילון. זו השיטה בה משתמשים המקצוענים – אנשים שצריכים להקליד הרבה. החיסרון שלה זה שהיא קשה יותר ללמידה ומצריכה שינון רב. אבל אחרי ששולטים בה, קצב ההקלדה מאוד מהיר.

אני לא מכיר את השיטה הזו אבל יודע ממש בגדול איך היא עובדת.

למי שלא יודע סינית, הסימניות נראות כמו ציורים שאינם קשורים לשום דבר, אך למעשה, יש לסימניות לוגיקה מסוימת, כמו כן יש דמיון בין סימניות מסוימות. הסימניות בנויות משורשים – כמו "מים", "אש", "נקבה" וכו'. וסימניות רבות מורכבות משילוב של סימניות פשוטות יותר.

אני לא אסביר כאן יותר על מבנה הסימניות הסיניות, כיוון שרן אתיה עשה עבודה ממש יפה בבלוג שלו "מנדרינה". למשל, ברשומה בה הוא הסביר על המילה "בועה".

בשיטת הפזל מרכיבים כל סימנית מהשורשים שלה. כאשר כל לחצן במקלדת מייצג כמה שורשים. הסבר זה הוא מאוד חלקי ולא ממש מדויק. זה לא ממש שכל שורש מיוצג ע"י לחצן במקלדת, לכן צריך לשנן הרבה – כדי לדעת באיזה מצב ללחוץ על איזה לחצן.

פורסם בקטגוריה סין, רואים עולם | סגור לתגובות על איך מקלידים בסינית

נטל המס – ישראל מול הונג-קונג

כשהיו באים אלי אורחים ישראלים להונג-קונג, ואחרי שהייתי מספר להם על המיסוי בהונג-קונג, הם תמיד נדהמו. הכי היה קשה להם להבין איך המקום כל כך מתוקתק כאשר המיסוי כל כך נמוך. איך יכול להיות שהמקום עובד כל כך טוב למרות הכנסות מס כל כך נמוכות?

ההסבר שלי תמיד היה שהמגזר הציבורי בהונג-קונג קטן מאוד ויעיל מאוד. למרות שאף פעם לא בדקתי את הנושא הזה לעומק, זה מה שנראה לי לפי ההיכרות שלי עם הונג-קונג. התשובה שלי הייתה נכונה, אבל מסתבר שהיא הייתה חלקית.

המגזר הציבורי בהונג-קונג הוא באמת קטן ויעיל בצורה מעוררת קנאה. המון שירותים שבארץ שייכים למדינה, בהונג-קונג הם מופרטים – נמלים, חברות החשמל, רכבת, רכבת תחתית ועוד. הדבר מביא לכך שהוצאות המדינה נמוכות מאוד. בנוסף, להונג-קונג אין הוצאות ביטחון גבוהות ואין להם מגזרים שלמים שמסובסדים ע"י המדינה (דתיים, חקלאים, היי-טק, פריפריה וכו').

אבל ברשומה הזאת אני לא הולך לדבר על צד ההוצאות של הונג-קונג מול ישראל, אלא על הצד השני – צד ההכנסות. לפני מספר ימים ממש עניין אותי לדעת עד כמה ההכנסות של הונג-קונג נמוכות. כי לא רק שהמס בהונג-קונג נמוך מאוד אלא בנוסף לכך תמיד יש שם עודף תקציבי גדול מאוד. אז החלטתי לבדוק את הנושא. איך יכול להיות שההכנסות של הונג-קונג כל כך נמוכות ועדיין המקום נראה כאילו שופכים שם כסף (תחתית הכי טובה בעולם, רשת תחבורה מעולה, חינוך חינם עד אחה"צ, דיור ציבורי נרחב וכו').

לפני שנבדוק את הנתונים, כדאי לדעת עד כמה המס בהונג-קונג נמוך. אז הנה על קצה המזלג:
– מס ההכנסה המקסימלי עומד על 15%. אבל צריך משכורת ממש גבוהה בשביל להגיע לרף העליון. בערך 50% מהאנשים בהונג-קונג לא משלמים בכלל מס, כיוון שהם בכלל לא מגיעים לרף התחתון של מדרגות המס.

קחו אותי כדוגמה. גרתי 7 שנים בהונג-קונג והמשכורות שלי הייתה די יציבה לאורך התקופה הזאת – בערך 20 אלף ש"ח בחודש + משכורת 13. כשבאתי אז החברה במשרד אמרו לי שהמשכורת 13 מכסה את המס. אבל האמת שבשבע השנים בהן שילמתי מס, אף פעם לא הייתי צריך את כל המשכורת ה-13 בשביל לשלם מס. המס ששילמתי השתנה כל שנה – הן בגלל שהונג-קונג משחקת כל שנה עם מדרגות המס, הן בגלל שמצבי האישי השתנה (יש הטבות מס לפי מספר הילדים) והן בגלל שהיו שנים בהן אשתי עבדה ושנים שלא וגם זה השפיע על רמת המס ששילמתי. אבל בשורה התחתונה אפילו בשנה שבה שילמתי הכי הרבה מס, עדיין לא הגעתי ל-8% מס. בשנה בה שלמתי הכי קצת הייתי צריך לשלם רק 2,000 ש"ח או 3,000 ש"ח – אני כבר לא ממש זוכר, אז נגיד 3,000 ש"ח. כן, על משכורת של 20 אלף ש"ח בחודש שלמתי 3,000 ש"ח מס לכל השנה (זאת הייתה שנה שבה נולד הילד השלישי שלי ולכן קיבלתי הטבת מס ענקית).

– מס רווחי הון ומס דיבידנדים לא קיימים בהונג-קונג. לא משלמים מס על דיבידנדים ולא על רווחים בבורסה (או על כל רווחי הון אחרים).

– אין מע"מ.

– אין מס בריאות, ביטוח לאומי או מסים דומים.

– אין מכס. חוץ מעל מספר מאוד מצומצם של מוצרים – רכב, דלק, סיגריות וסוגים מסוימים של אלכוהול.

– מס חברות עומד על 16.5%.

– מס בולים – על כל פעולה בבורסה בהונג-קונג משלמים 0.1% מס על שווי העסקה. המס חל רק על הבורסה בהונג-קונג והוא חל גם על זרים שסוחרים בהונג-קונג. מס בולים על מכירה של נדל"ן – תלוי בשווי הנכס – כמה אחוזים מהשווי. על קנייה של נדל"ן יש מס בולים רק לזרים (כדי להתמודד עם בועת הנדל"ן). על השכרת נכס – 0.25% מס. רשימה מלאה של מס הבולים בהונג-קונג.

– המס בהונג-קונג הוא טריטוריאלי, כלומר תושב הונג-קונג לא ישלם מס על פעילות עסקית מחו"ל. למשל, אין מס על השכרת נדל"ן בחו"ל, או למשל על הרצאה בחו"ל וכו'. מצד שני, נתינים זרים ישלמו מס בהונג-קונג על פעילות עסקית בטריטוריה.

אלו הם פחות או יותר המסים לפי מה שזכור לי. בגדול, אפשר לראות שהמס בהונג-קונג נמוך מאוד. כשעבדתי בהונג-קונג הייתי חצי-מתלוצץ כשהייתי אומר שהמע"מ שאני משלם בביקורים הקצרים שלי בישראל גבוה יותר מהמסים שאני משלם בהונג-קונג במשך שנה שלמה.

אוכלוסיית הונג קונג עומדת על 7.2 מליון לעומת אוכלוסיית ישראל שעומדת היום על כ-8.1 מליון. כלומר יש יותר ישראלים מהונג-קונגים. מצד שני, יש יותר ילדים בארץ ויש את החיילים שלא עובדים, לעומת זאת בהונג-קונג יש יותר זקנים. לאור כל זאת, ומבלי לבדוק לעומק, ולצורך הפשטות, בואו נניח שהאוכלוסייה בגיל העבודה בהונג-קונג זהה לזו שבישראל.

לפי נתון האוכלוסייה ולפי נתוני המס שהבאתי למעלה, מה היה ההימור שלכם לגבי הכנסות המדינה בישראל מול הונג-קונג? אני הייתי זורק שההכנסות בהונג-קונג הן בערך רבע מאשר בישראל. אז בואו נשים בלוני חמצן ונצלול לתוך הנתונים. רק שנייה לפני שנעשה זאת אני חייב לציין את העובדה שמעולם לא עבדתי במשרד האוצר, לא למדתי כלכלה ולא עשיתי עבודת דוקטורט על הנושא. ההבנה שלי בתקציב המדינה היא אפסית. לכן יכול להיות שאני מפספס הרבה דברים או שההבנה שלי לגבי חלק מהנתונים שגוייה. אפשר לראות את הניתוח שאביא למטה יותר כמו מחשבות שרצות לי בראש מאשר ניתוח מעמיק. בקיצור – קחו את מה שאני הולך לכתוב בערבון מוגבל.

אז כמו שכתבתי למעלה, הייתי מצפה שההכנסות של ממשלת הונג-קונג תהיינה יותר נמוכות מאשר אלו של ישראל. אפילו משמעותית יותר נמוכות. והן אכן נמוכות יותר, אבל בהפרש קטן – דבר שהפתיע אותי מאוד.

שנת התקציב של ישראל זהה לשנה האזרחית, אבל בהונג-קונג שנת התקציב מתחילה בראשון לאפריל. לכן ההשוואה הנכונה היא בין שנת המס 2013 של ישראל לבין שנת המס 2013-2014 של הונג-קונג. סך ההכנסות של ישראל בשנת מס זו עמדו על כ-245 מיליארד ש"ח.

סך ההכנסות של הונג-קונג בשנת מס זו עמדו על כ-225 מיליארד ש"ח.

זה ממש מדהים עד כמה ההפרש קטן. מסתבר שממשלת הונג-קונג הרבה יותר עשירה מאשר חשבתי. למרות מדיניות מס ליברלית ביותר, ההכנסות שלה ממסים כמעט כמו ההכנסות של ישראל.

לפני שאנסה להסביר את ההבדלים במבנה המיסוי בשני המקומות ולנסות להבין מדוע ההפרש כזה קטן, אני חייב לכם הסבר קצר על איך הגעתי לרמת ההכנסות של ישראל. בלינק הזה אפשר לראות בסעיף אחד (הכנסות המדינה) לקחתי את סך ההכנסות של סעיף א' והורדתי משם את תת הסעיף "העברה מחלק ב'" – הסיבה לכך היא שאני לא מחשיב גיוס הון בהשוואה שלי מול הונג-קונג. זאת לא באמת הכנסה אלא עוד חוב. אח"כ הוספתי לזה מסעיף ב' את הסכום שמופיע בתת-סעיף "סך החזר השקעות והלוואות ממשלה" – אני לא בטוח שצריך להוסיף את זה להכנסות של מדינת ישראל, אבל מטעמי שמרנות עשיתי זאת. אם לא הייתי מוסיף סעיף זה, הפרש ההכנסות מול הונג-קונג היה אף קטן יותר.

בנוסף, ניתן לראות שלא כללתי בהכנסות מדינת ישראל את כספי הביטוח הלאומי וכספי הביטוח בריאות. אלו כנראה נרשמים ישירות להכנסות של הביטוח הלאומי ולא עוברים דרך תקציב המדינה. אני מתעלם מהכספים הללו, כי גם בלי ביטוחים אלו, נטל המס בישראל עדיין משמעותית גבוה יותר מאשר זה שבהונג-קונג.

לנתונים של הונג-קונג לא ביצעתי שום התאמה. די ברור שהם כוללים את כל מה שצריך.

דולר הונג-קונגי אחד שווה קצת פחות מחצי ש"ח, אבל לשם הפשטות אני מחשב דולר הונג-קונגי=חצי ש"ח.

עכשיו, בואו נבדוק את ההבדלים בין הנתונים וננסה להסביר אותם.

מס הכנסה

מס הכנסה בישראל עמד על 106 מיליארד ש"ח. בהונג-קונג (profit tax + Salaries tax) עמד על 88 מיליארד ש"ח. זה המקום שהייתי מצפה להבדל הכי גדול. אם בהונג-קונג אין כמעט מס הכנסה, ומס החברות נמוך משמעותית מאשר בישראל (16.5% לעומת 26.5%) אז איך ההבדל בהכנסות ממס ההכנסה כל כך נמוך? אני חושב על לפחות מספר סיבות:

סיבה ראשונה, בארץ יש ציבורים גדולים שלא עובדים. כמובן חלקים מהציבור החרדי, אבל גם מובטלים כרוניים אחרים. זאת תופעה הרבה יותר קטנה בהונג קונג. בנוסף, ישנם הרבה מאוד אנשים מהמגזר הציבורי שיוצאים לפנסיה מוקדמת על חשבון המדינה. זאת תופעה שכולכם מכירים, אני בטוח. אנשים שבגילאי חמישים המוקדמים (ולפעמים אפילו ה-40) פורשים להם בנוהל פרישה מוקדמת וחיים על חשבון משלם המסים. זאת מכה כפולה למדינה – גם איבוד הכנסה וגם תשלומי פנסיה. על כך אפשר להוסיף את כל האנשים הנורמטיביים שמחתימים בלשכה כמה חודשים בין עבודה לעבודה. לפי האנשים שמסביבי, אני מניח שמדובר בתופעה מאוד נרחבת בארץ. נניח בחור שעבד בהייטק וכשפיטרו אותו הוא החליט לקחת כמה חודשים ללמוד גיטרה בזמן שהמדינה משלמת לו דמי אבטלה. זה נראה סטנדרט די קבוע אצל הרבה אנשים לקחת חופש בין עבודות ולחיות על חשבון משלם המסים – שוב – אבדן כפול למדינה.

בהונג-קונג מעולם לא שמעתי על אנשים שעושים ככה. אני מניח שזה בגלל שמדיניות דמי האבטלה שם מחמירה בהרבה. וככה זה צריך להיות – דמי אבטלה צריכים להינתן במקרים קיצוניים בשביל אנשים שבאמת לא מצליחים למצוא עבודה. אני לא מאשים את הישראלים שמנצלים את השיטה, כמו את השיטה עצמה.

סיבה שנייה, העלמות מס. לא צריך להרחיב הרבה. ברור לכל מי שמבקר חמש דקות בארץ כמה התופעה פורחת. אני מניח שהיא קיימת גם בהונג-קונג, אבל במקום שבו גובים מס גבוה יותר, התופעה נרחבת יותר. האם באמת שווה להיכנס לכלא בגלל 5% או 10% מס? בטוח שלא. גם בשביל 50% מס לא שווה להיכנס לכלא, אבל הפיתוי רב יותר.

סיבה שלישית, מס נמוך מעודד אנשים לעבוד. מס נמוך גם מעודד אנשים להרוויח יותר. אם אתה יודע שעל קפיצה של 10 אלף ש"ח בשכר, תישאר עם 9 אלף ש"ח ביד, המוטיבציה שלך להרוויח יותר תהיה גבוהה יותר מאשר במקרה שהמדינה תיקח 5 אלף.

סיבה רביעית, מקלטי מס. אני מכיר כמה ישראלים שחיים על הקו ישראל-חו"ל וסופרים את הימים שהם בארץ רק כדי לא לעבור את המכסה שאחריה הם יתחילו לשלם מס בישראל. תראו למשל את הסיפור הזה על ישראלי שחי על הקו סינגפור-ישראל אבל משפחתו חיה בישראל. הוא משלם מסים לסינגפור (ומי יכול להאשים אותו? המס בסינגפור דומה לזה שבהונג-קונג).

בהונג-קונג המצב הפוך לגמרי. המון אנשים כמעט בכלל ולא נמצאים בהונג-קונג, אבל בוחרים לשלם שם את המס בגלל שהוא כל כך נמוך. למשל, סניף קומברס בהונג-קונג בשיא גדולתו כלל משהו כמו 50 עובדים, אבל רובם בגלל לא היו קשורים לפעילות בהונג-קונג. הסניף בהונג-קונג היה המרכז הקומברסאי של כל אסיה פסיפיק. אני בטוח שגם מבחינת החברה היו לכך יתרונות מס (אני די בטוח שהם שילמו הרבה מסים להונג-קונג במקום לישראל בזכות זה), אבל אני לא לגמרי בטוח, אז אני אדבר רק על רמת הפרט. אנשי שיווק, מנהלים אזוריים וכו' שבכלל לא היו קשורים להונג-קונג, בחרו לגור (ולשלם מסים שם). ברור לי שהמיסוי הנמוך לא הייתה הסיבה היחידה, אבל אני בטוח שזאת הייתה סיבה חשובה מאוד בבחירה שלהם של מרכז החיים.

במקרה של עובדים שהיו קשורים לסין זה היה מאוד בולט. היו כמה עובדים שכל הפעילות שלהם הייתה קשורה לסין (נניח מנהל פרויקטים בסין) אבל הם ספרו את הימים ככה שרוב הזמן הם יהיו מחוץ לסין רק בשביל לשלם את המס בהונג-קונג.

חשוב לציין שברוב המקרים מדובר באנשים עם רמת שכר מאוד גבוהה, ולכן ההפסד של ישראל (והרווח של הונג-קונג) גבוהים במיוחד.

סיבה חמישית, משיכה של עשירים. זאת נקודה דומה לנקודה הקודמת. ישראל, עם המס הגבוה שלה, מבריחה עשירים. רק תראו את מספר הטייקונים שעזבו בשנים האחרונות את ישראל. שוב, מיסוי זאת לא הסיבה היחידה לכך (גם למשל תופעת שנאת העשירים תרמה לתופעת הבריחה), אבל אני בטוח שהמס הגבוה בארץ היה שיקול לא קטן למעבר שלהם.

בהונג-קונג שוב אנחנו רואים תמונת ראי. מנכ"ל אליבאבא למשל (המיליארד ג'ק מה) עבר להונג-קונג וכמוהו טייקונים סינים רבים. לא פחות חשוב, מנכ"ל הבנק HSBC עזב לפני כמה שנים את לונדון וקבע את משרדו בהונג-קונג. יש לכך השלכות עצומות – אחד הבנקים הגדולים בעולם העביר את מרכזו מלונדון להונג-קונג. תחשבו כמה מסים המנכ"ל משלם עכשיו בהונג-קונג? וכמה פעילות כלכלית הוא יוצר (למשל שכר הדירה שהוא משלם). ובכלל, כל הפעילות של ההנהלה עברה להונג-קונג – בוננזה רצינית מאוד לרשויות המס בהונג-קונג.

עשירים משלמים יותר מס מאשר עניים. אפילו אם המס לא היה פרוגרסיבי, עדיין עשירים היו משלמים יותר מס, לוקחים פחות מהמדינה ויוצרים פעילות כלכלית נרחבת. מדינה שמוותרת על העשירים שלה עושה טעות ענקית. בארץ יש היום רגשות מאוד חזקים נגד העשירים דבר שמתבטא גם במדיניות המס. מי שמפסיד בסופו של דבר מכך הוא מעמד הביניים, כי נטל המס עליו רק גדל ולא קטן בעקבות בריחת העשירים.

באמת שצריך להיות טיפש גדול בשביל לגרש את העשירים ולגרום להם לשלם מס במקום אחר.

סיבה שישית, הטבות לחברות גדולות. מי כן מקבל הטבות מס נדיבות בארץ? החברות הגדולות. אלו שיכולות ללחוץ על המדינה. כל האינטלים והטבעים למיניהן. זה אבדן הכנסות גדול למדינה. אני מבטיח לכם שבהונג-קונג אין את כל המסחרה הזאת מול המדינה. HSBC משלמת מס כמו כל עסק אחר.

אני חושב שהסיבה הגדולה לכך היא שבארץ ההכנסות הגדולות מגיעות מהפרט ולא מחברות. מה אכפת לישראל לאבד את המס שאינטל משלמת כל עוד היא יכולה לחלוב את העובדים?

סיבה שביעית, חברות פרטיות מרוויחות יותר ומשלמות יותר מס. בהונג-קונג, כאמור, אין הרבה חברות ממשלתיות. חברות פרטיות יעילות יותר מחברות ממשלתיות ולכן הן רווחיות יותר. רוצים הוכחה? הנה –

חברת החשמל הישראלית הרוויחה 151 מליון ש"ח ב-2014. CLP ההונג-קונגית הרוויחה יותר מ-5 מיליארד ש"ח. בהונג-קונג יש שתי חברות חשמל, אז אתם יכולים להכפיל מספר זה פי 2. איך שלא יהיה ההונג-קונגיות הפרטיות מרוויחות הרבה יותר מהישראלית הממשלתית, ומשלמות הרבה יותר מס מהישראלית (למרות ששיעור המס בהונג-קונג נמוך יותר). צריך גם לציין שהחשמל בהונג-קונג הרבה יותר אמין ויותר זול מבארץ. (ואני עוד לא מתחיל לדבר על גירעונות הפנסיה של חברת החשמל שמשלם המסים יהיה חייב לשלם מתישהו).

אז במקום בו רוב השירותים הם פרטיים, הרווחים גדולים יותר ולכן גם ההכנסות ממסים גדולות יותר. עוד נתון מעניין זה שהונג-קונג הוא המקום היחיד בעולם בו הרכבת התחתית רווחית.

סיבה שמינית – בארץ זה פשע להרוויח הרבה. למה אני מתכוון? קחו למשל את הבנקים. הבנקים בארץ מרווחים ממש ממש קצת (כלומר התשואה שלהם על ההון העצמי נמוכה מאוד). ולמה להם להרוויח הרבה? ברגע שהם מדווחים על רווחי שיא, כל העיתונים צועקים עליהם. כל הציבור כועס עליהם שהם מרוויחים מצד אחד ומפטרים מצד שני. מרוויחים מצד אחד, ועושקים את החוסכים מצד שני. אז אם הייתי מנכ"ל בנק בארץ, למה אני צריך לדווח על רווחי שיא? עדיף לי כבר לעבוד עם גוף לא יעיל, מנופח בעובדים ולדווח על רווחים סולידיים.

על זה אומרים – הציבור מטומטם. אם הבנק היה מרוויח יותר, אז המדינה הייתה מקבלת יותר מסים. תאמינו לי שבהונג-קונג אין את המנטליות הסוציאליסטית הזאת שמאשימה את כל מי שמרוויח יותר משקל וחצי.

לסיכום – מס נמוך מעודד אנשים לעבוד, חברות – להשקיע ואת כולם – לשלם מס. מס גבוה עושה את ההפיך – כולם מנסים לתחמן את השיטה.

מע"מ

הכנסות ממע"מ בישראל – 89 מיליארד ש"ח. בהונג-קונג – אפס ש"ח.

אין לי הרבה מה להגיד כאן. בהונג-קונג אין מע"מ.
לדעתי, מע"מ זה אחד המסים הכי מוצדקים שיש, אבל כמו לכל מס, יש לו גם השלכות שליליות. מע"מ, כמו רוב המסים, מדכא פעילות כלכלית. אחת הסיבות לפריחה הכלכלית בהונג-קונג היא העדר המע"מ (ומכס). הונג-קונג נחשבת לגן עדן לקניות בזכות זה. או בואו נגיד ככה, אף פעם כשטסתי מהונג-קונג לא אמרו לי – תברר לי כמה עולה בושם, או מחשב, או אייפון. ברור לכולם שבהונג-קונג המחירים ממש זולים אם לא הזולים ביותר. לכן אנשים מקומיים קונים בהונג-קונג ותיירים רבים מצפים את האי (כמה עשרות מליונים בשנה). זה יוצר פעילות כלכלית גדולה מאוד – מכירות של חנויות, לינה במלונות וכו', ולכן גם יוצר הכנסות מס גבוהות למדינה.

אז הונג-קונג אולי מפסידה את המע"מ, אבל היא מרוויחה את זה בחזרה (וכנראה יותר) ע"י הפעילות הכלכלית והמסים שהיא יוצרת.

מס רווחי הון

משום מה בדוח ההכנסות של הכנסת שהבאתי בקישור למעלה לא מופיע סעיף נפרד להכנסות ממס הון ומדיבידנדים. לא יודע תחת איזה סעיף הם החביאו את זה, אבל אם זה הוחבא תחת "מס הכנסה" אז אנחנו כבר מגיעים למצב שמס ההכנסה בהונג-קונג גורף סכום דומה לזה שבארץ!

בכל אופן, לפי הכתבה בדה-מרקר, אפשר להסיק שההכנסות מרווחי הון נמוכות משני מיליארד ש"ח בשנה. והכנסות מדיבידנדים עומדות על כמה מיליארדי ש"ח בודדים.

בהונג-קונג, כאמור, אין מס רווחי-הון ואין מס על דיבידנדים, אבל יש מס בולים. ההכנסות של הונג-קונג ממס בולים – כ-20 מיליארד ש"ח. מן הסתם הנדל"ן היקר בהונג-קונג תורם לכך, אבל זה די ברור שה-0.1% הזה שמשלמים על קנייה/ומכירה של מניות גורף למס ההכנסה ההונג-קונגי יותר מאשר מס רווחי ההון בארץ מכניס למדינה.

וזאת עוד דוגמה מעולה למס שמדכא פעילות כלכלית, ובסופו של דבר מביא לקיטון בהכנסות המדינה ולא לגידול ההכנסות.

אז הכתבה בדה-מרקר טוענת:

לעומת זאת, לשאלה השנייה, בדבר הנזקים העקיפים שייגרמו למדינה מהפחתת המס על הבורסה, כבר יש תשובות בדוקות יותר. ראשית, הפחתת המס על הבורסה לכשעצמה לא תגרום למדינה נזק מהותי באופן ישיר. ההכנסות ממיסוי הבורסה, בגלל המשבר המתמשך, הן נמוכות בלאו הכי – 1.7 מיליארד שקל ב–2011, 0.8 מיליארד ב–2012 – והמדינה יכולה לחיות בלעדיהן. הבעיה היא שהפחתת המס על הבורסה חייבת לגרור הפחתות מס נוספות, כדי למנוע עיוותים בפעילות במשק. כך, המס על הדיווידנד יצטרך לרדת גם הוא ‏(אחרת חברות תחדלנה לחלק דיווידנד‏). ההכנסות ממיסוי דיווידנדים נעות בין 3 ל–8 מיליארד שקלים בשנה. גם המס על הריבית יצטרך לרדת, וזאת עוד הכנסה של 1.6 מיליארד שקל. בנוסף, מס שבח על דירות – שאך זה עתה בוטל הפטור עליו – יצטרך לרדת, וזה עוד 2 מיליארד שקל בשנה. ובסוף, מס הכנסה שולי עליון של 52% יצטרך גם הוא לרדת, כי אחרת בעלי השליטה יעדיפו להפך את עצמם לחברות יחידים.

אני מכיר באופן אישי לפחות עשרה ישראלים (שאני יכול לחשוב עליהם עכשיו) שמתעסקים בפיננסים ובוחרים לגור בחו"ל. רובם עם הכנסות או נכסים משמעותיים ביותר. ברור ששיקול המס הוא לא השיקול היחידי בבחירה שלהם לעזוב את ישראל, אבל זה שיקול מרכזי ביותר. בישראל הרגולציה החליטה להרוס לחלוטין את המגזר הפיננסי. וזה הפסד עצום למדינה.

אז מירב ארלוזורוב טוענת שביטול מס-ההון יפגע בעוד מסים. אבל יש גם צד שני לסיפור הזה. כמה כסף המדינה מפסידה מכך שהיא החליטה לחסל את המגזר הפיננסי?
מה עם זה שגולדמן זאקס מעסיקה בהונג-קונג מאות עובדים, ובארץ – בוא נראה – כמה ידיים צריך בשביל לספור את זה?
ומה עם זה שמנכ"ל HSBC עבר לגור בהונג-קונג?
וכמה עו"ד דין צריך וכמה רואי-חשבון צריך וכמה מזכירות צריך וכמה אנשים תוכנה צריך בשביל לתמוך בכל הבנקים, קרנות גידור, קרנות הון-סיכון שהתמקמו בהונג-קונג בגלל שמדובר במקום עם רגולציה ומדיניות מס שמעודדות את המגזר הפיננסי?

כל אלו לא משלמים מסים? עובד של גולדמן זאקס שמרוויח 300 אלף דולר (אמריקאי) בשנה, לא משלם מס בהונג-קונג? עו"ד שגובה 500 דולר לשעה, לא משלם מס?

התעשייה הפיננסית היא ענקית וחשובה ביותר. תראו את כל הערים הכי חשובות בעולם – הן כולן מרכזים פיננסיים – ניו-יורק, הונג-קונג, לונדון, טוקיו וכו'. זה מה שמשותף להן. לא שיש שם תעשיית רכב גדולה, לא שיש שם תעשיית הייטק ולא שיש שם תעשיית סרטים. מה שמשותף לערים הכי עשירות בעולם זה שהן מרכזים פיננסים. וזה לא שאני לא חושב שתעשיית ההייטק לא חשובה לישראל (היא סופר סופר חשובה) ולא שאני לא חושב שלא צריך תעשיות מסורתיות. כל מה שאני אומר זה שהמגזר הפיננסי הוא מגזר חשוב בצורה שלא ניתן לתאר. אם ישראל הייתה מפתחת את המגזר הזה זאת הייתה בוננזה של מסים ושל פעילות כלכלית שהייתה מביאה עושר רב למדינה. הרבה יותר מאשר הכמה מיליארדים האלו שמגיעים ממסים היום.

הבורסה בהונג-קונג היא הבורסה השישית בגולה בעולם. איך מדינה של 7 מליון תושבים הגיעה למצב הזה? ברור שהקשרים עם סין עזרו לה, אבל זה ממש לא מתחיל ונגמר שם. כמה חברות ישראליות בוחרות להנפיק בחו"ל ואיזה הפסד זה למדינה? בהונג-קונג זאת תופעה שולית ביותר. לעומת זאת הונג-קונג מושכת חברות מחו"ל (ולא רק מסין). בהונג-קונג מונפקות 102 חברות שאינן סיניות ואינן הונג-קונגיות – כמו למשל חברת היוקרה פראדה.

שוק ההון בישראל מת. ישראל מבריחה מוחות בתחום. לדעתי המיסוי בארץ ועודף הרגולציה גורמים הרבה יותר נזק מתועלת.

מכס

הכנסות מדינת ישראל מהמכס עומדות על 2.6 מליארד ש"ח. נתון שזעזע אותי קשות. כל הבלגן הזה של המכס שתורם כל כך הרבה לעלות המחיה הגבוה בארץ, וזה מוסיף רק אחוז לסך ההכנסות של המדינה?
אבל אח"כ הבנתי שהמדינה מחביאה עוד הכנסות של המכס תחת הסעיף "מס קנייה" שלפי הפירוט הזה אפשר לראות בפירוש שמדובר במכס (כי כמעט כל המוצרים שמצריכים מס קנייה אינם מיוצרים בארץ). ואז אנחנו כבר מגיעים ל-19 מיליארד ש"ח בשנה – וזה כבר יותר משמעותי.

בהונג-קונג – עיר ללא מכסים, ההכנסות ממכס עומדות על 9 מיליארד ש"ח (Duties ו Motor vehicle taxes) מפתיע מאוד לאור העובדה שמספר הרכבים שם נמוך משמעותית מאשר בישראל.

אני מוכן להתערב שהרוב המוחלט של הכנסות המדינה ממכסים (ומס קנייה) מגיעים ממס על רכבים. לכן המכס על כל שאר המוצרים הוא שערורייתי במיוחד – הוא לא יוצר כמעט הכנסות אבל אחראי במידה רבה על יוקר המחיה בארץ ועל כך שכל שטות שקונים בישראל עולה עשרות או מאות אחוזים יותר מאשר בחו"ל. וזה ברור שזה לא בגלל המכס פר-סה אלא בגלל כל הבירוקרטיה שתהליך היבוא צריך לעבור. המכס מאוד מסאב את תהליך היבוא ופוגע קשות במסחר בארץ אבל כמעט ולא תורם להכנסות המדינה.

אם הייתי מתמנה לשר האוצר של ישראל, זה הדבר הראשון שהייתי עושה. הייתי מבטל את המכס חוץ מאשר את המכס על רכבים, דלק וסיגריות. אח"כ הייתי מפטר 90% מעובדי המכס שילכו ויעשו משהו מועיל לחברה במקום לגבות 5% על כוס פלסטיק שמיוצרת בסיצ'וואן.

רק זה היה מעיף את הפעילות הכלכלית בארץ, ומוריד את יוקר המחיה בצורה משמעותי. אני גם בטוח שזה היה מעלה מאוד את גביית המסים. (מצד שני, זה אולי היה ממוטט את אליאקספרס).

בהונג-קונג עד לפני מספר שנים היה מס על אלכוהול. מס זה בוטל בשנת 2008 מתוך רצון של הממשלה להפוך את הונג-קונג למרכז מסחר בין לאומי של יין. תראו מה קרה בעקבות ביטול המכס:

Following the deregulation, development of the wine industry has accelerated. Wine imports surged some 80% in the first year. According to an ad hoc survey carried out by the Commerce and Economic Development Bureau to evaluate the economic benefits of wine duty exemption, about 850 new wine-related companies were set up in Hong Kong in 2008 and 2009, bringing the total to 3,550; the wine sector as a whole gained HK$5.5 billion worth of wine-related business receipts in 2009, representing an increase of over 30% as compared with 2007; and the number of employees engaged in wine-related business increased by more than 5,000 as compared with 2007, reaching 40,000 by the end of 2009. This increase in employment was equivalent to about 1,000 full time jobs, 60% of which were for front-line staff; and the number of wine-related manpower and professional courses (including sommelier training as well as wine business/management courses) grew from 21 in 2007 to 86 in 2009. The number of participants in these courses reached over 8,500 in 2009, representing an increase of more than two times as compared with about 2,400 participants in 2007

מה שמוכיח שלפעמים ביטול מס מגדיל את הכנסות המדינה.

חוץ מזה, אוכלוסיית הצרפתים בהונג-קונג הכפילה את עצמה בין 2007 ל 2013. יש הטוענים שזה בגלל הפרשי המיסוי בין שני המקומות, אבל אני חושד שלמכס על היין יש קשר לתופעה 🙂

מכירת קרקעות

אם מישהו יכול להסביר לי איך ההכנסות של מדינת ישראל ממכירת קרקעות כל כך נמוכות, אני אודה לו מאוד. בהונג-קונג זאת אחת ההכנסות הכי חשובות של הממשלה – 42 מיליארד ש"ח. אז נכון שבהונג-קונג יש בעיה קשה מאוד של מחירי דיור גבוהים (הרבה יותר מאשר בישראל), אבל אני עדיין חושב שזה ממש מוזר שההכנסות בארץ מסעיף זה עומדות רק על 150 מליון ש"ח בשנה. איך זה יכול להיות?

אני בטח מפספס פה משהו.

סיכום

בגדול אפשר לסכם את ההבדל בין שתי המדינות ככה – בישראל מדיניות המס היא לנסות לסתום כל חור בתקציב ע"י הגברת נטל המס על הציבור. המחשבה היא בגדול – אחוז מס גבוה יותר = הכנסה גבוהה יותר. אפשר לראות שמדיניות זו פשטה את הרגל. היא אינה מוכיחה את עצמה.

זאת, דרך אגב, בעיה של רוב המדינות בעולם היום. מדיניות המס בהן שגויה מהיסוד. הונג-קונג מראה לנו שמדיניות מס ליברלית יכולה דווקא להביא לגבייה גבוהה יותר. לפעמים דווקא הורדת נטל המס תורמת לגידול בכמות המס שהמדינה גובה, אבל זה חייב לבוא יד ביד עם רגולציה נכונה וסביבה עסקית שהיא קפיטליסטית ביסודה – מעודדת עבודה קשה ומדכא פרזיטיות. לא מדובר כאן על קפיטליזם חזירי. בהונג-קונג 50% מהאנשים לא משלמים מס, וגרים בדיור ציבורי מסובסד. החינוך חינם. מערכת בריאות ציבורית סבירה (לא מעולה אבל סבירה). תחבורה ציבורית מהטובות בעולם וכו'.

ישנה עוד מדינה שמתנהגת מאוד דומה להונג-קונג – ושמה סינגפור. לסינגפור, בניגוד להונג-קונג, יש גם הוצאות ביטחון גבוהות (יש שם חוק גיוס חובה). כמו כן סינגפור לא נהנית מה-"דיבידנד הסיני". למרות זאת גם שם ישנה מדיניות מס נמוכה ורגולציה תומכת, וזה דבר שעובד בהצלחה זמן רב. סינגפור חוגגת השנה את יום ההולדת ה-50, והונג-קונג קיימת כבר כמאה שנה. שני מקומות אלו חוו משברים עולמיים רבים ועדיין מדיניות המס הנמוכה שלהן הוכיחה את עצמה כעמידה מאוד.

מפליא אותי שמדינות נוספות לא מחקות את סיפורי ההצלחה האלו. בעצם דובאי מתנהלת היום באופן דומה וזה באמת הביא שם לפריחה כלכלית (ולא, דובאי לא מתפרנסת מנפט – פחות מ-2% מההכנסות שלה מגיעות מנפט וגז).

לא נגעתי כאן בצד ההוצאות שהוא מעניין לא פחות. הונג-קונג מסיימת כל שנה עם עודף תקציבי כל כך גדול שבסוף כל שנה המדינה מודיעה על "חלוקת סוכריות" לתושבים. בשנה אחת הם שילמו לכולם את חשבונות החשמל (עד לרף של משהו כמו 100 ש"ח בחודש). בשנה אחרת המדינה חילקה לכל תושב מעל גיל 18 צ'ק של 3,000 ש"ח. השנה המדינה ויתרה למשלמי המסים על 75% מהמס (על לרף של 10 אלף ש"ח) בנוסף להטבות נוספות.

פורסם בקטגוריה כלכלה | 55 תגובות

ההשקעה הכי בטוחה בעולם

הנה מה שכתבתי ברשומה האחרונה:

ההימור שלי הוא שאם הממשלה תמשיך בהתנהגות הזאת מתישהו זה ישפיע על היואן. אני עוד לא מוכן לקחת את ההימור הזה כי זה נראה לי מוקדם מדי עכשיו, אבל יש סיכוי שזה יקרה בעתיד.

אז בניגוד למה שחשבתי, הבנק המרכזי בסין ביצע אתמול פיחות של כמעט 2% ביואן, והיום שוב ביצע פיחות. כמו כל העולם, גם אותי זה הפתיע.

אין ספק שסין בצרות, ולדעתי הדרך הכי טובה להמתיק את הבעיות שלה (אבל לא לפתור אותן), היא לבצע פיחות ביואן. אבל מצד שני, חשבתי שלסין יהיה קשה מאוד לפחת את היואן מחשש לבריחת הון מהמדינה. למעשה כבר היום יש בריחת הון מסיבית, ופיחות רק יגביר את קצת הבריחה.

אתמול על הבוקר כשפתחתי טוויטר ראיתי שהבנק ביצע פיחות, ישר נכנסתי לברוקר שלי וקניתי חוזים USD/CNH ב-6.3. נכון, עשיתי את ההשקעה הזאת אחרי הפיחות. אם הייתי עושה זאת יום קודם, הייתי גורף עוד 1.5% רווח. רק שכמו שכתבתי למעלה, לא חשבתי שסין תבצע פיחות כל כך מוקדם. עכשיו כשהשד כבר יצא מהבקבוק, אני מאמין שסין תמשיך בפיחותים. אבל אפילו אם זה לא יקרה, הסיכוי לייסוף של היואן הוא אפסי.

עד היום השקעה ביואן נחשבה להימור הכי בטוח בעולם. תתפלאו כמה זרים בסין שמו חסכונות משמעותיים בפיקדונות יואניים בבנקים המקומיים כאן. זה לא מפסיק להדהים אותי – בהרבה שיחות שלי עם זרים כאן הם מתפארים בכך שהכסף שלהם עושה 4%-5% ריבית בשנה. זה נראה להם כמו ההשקעה הכי בטוחה בעולם – לקבל איזה 5% בשנה מריבית ועוד להרוויח מהעלייה ביואן. מבחינתם זה הימור עם אפס סיכון.

ההבנה של אנשים לגביי מה מסוכן ומה לא מעוותת לגמרי לדעתי. זה נכון לא רק לפיננסים – תחשבו למשל על זה שמפחד לטוס אבל נוסע בכביש כמו משוגע. ככה זה גם בפיננסים.

רוב האנשים מחלקים את עולם הנכסים הפיננסים ככה:
בורסה – מסוכן.
אג"ח- קצת פחות.
חיסכון בבנק – אפס סיכון.

ברור שזאת חלוקה שגוייה לגמרי. כל מי שהפקיד את הכספים שלו בסין חשף את עצמו למספר סיכונים:
הלאמה של הכספים שלו – זהו סיכון ממש ממש קטן, אבל קשה להתווכח שבמדינה כמו סין הסיכון קיים. אם קפריסין עשתה זאת, מי אמר שסין לא תעשה זאת?

פשיטת רגל של בנק – סיכוי לא קטן בכלל לדעתי לאור מה שקורה היום בסין. אז נכון שסביר להניח שסין תציל את הבנקים, אבל לא בטוח בכלל שהיא תציל את כל החוסכים (בטח לא את "העשירים" ובטח ובטח לא את הזרים!). שימו לב גם שבסין לא קיים היום ביטוח ממשלתי על פיקדונות.

הקפאה זמנית של החיסכון – זה קרה לחבר שלי ששם כסף בבנק ספרדי לפני המשבר הפיננסי. הבנק הקפיא לו את החיסכון למספר שנים.

איסור על הוצאת הון מהמדינה – כבר היום יש הגבלות בסין על הוצאת מטבע זר. ברגע שיהיה משבר ובריחת הון, סין יכולה בקלות להגביל עוד יותר קנייה של מטבע זר. במקרה שכזה זרים יכולים למצוא את עצמם תקועים עם הכסף בסין בלי יכולת להוציא אותו.

פיחות במטבע – שזה בדיוק מה שקרה עכשיו. הפיחותים היום ואתמול מחקו לחוסכים שנה של ריבית!
היואן בקלות יכול לרדת גם בעשרות אחוזים – לא פחות מאשר מפולת בבורסה.

כל אלו שחשבו שחיסכון של יואנים היא ההשקעה הכי בטוחה בעולם יגלו שזאת השקעה לא פחות מסוכנת מהשקעה בבורסה (ולדעתי הרבה יותר מסוכנת).

מה זה אומר למאקרו?

השוק די השתולל אתמול בגלל הפיחות הסיני – הבורסות בעולם נפלו, האג"חים עלו והסחורות התרסקו (רק הנפט ירד ב-4%). לכאורה השוק קצת הגזים בתגובה שלו לירידה של 2% ביואן. הרי מטבעות אחרים כבר יורדים מול הדולר במשך חודשים רבים והעולם לא נחרב, אז נראה שהשוק הגיב ביתר קיצוניות לירידה של 2%, לא?

אבל תראו מה קרה היום? היואן שוב נחלש בכ-2%, אז אולי השווקים לא ממש טעו בתגובה שלהם אתמול?

אני לא בתפקיד של דובר השווקים ולכן אני לא יודע אם השווקים הגיבו נכון או לא, מה שאני כן יודע זה שהבעיות של סין מתחילות להיות ברורות ליותר ויותר אנשים. כל הנתונים שיוצאים בזמן האחרון מצביעים על המשך התדרדרות בכלכלה השנייה בגודלה בעולם.

קחו את נתוני המסחר של יולי – הייצוא התכווץ ביותר מ-8% ביחס לשנה שעברה. סין כבר הרבה פחות זולה ליצור מאשר היא הייתה, ולכן קשה לה לצמוח כמו בעבר. תוסיפו לכך את הנפילה במטבעות בעולם מול הדולר (ולכן גם מול היואן) בחודשים האחרונים, ואפשר להבין את המהלך של הבנק המרכזי בסין.

הנה גרף שמראה את ההתחזקות של היואן מול מספר מטבעות בשנה וחצי האחרונות:

RMB

זאת הבעיה של סין. אם הפיחות לא יימשך, היצוא הסיני ימשיך לסבול, וזה יגרום להאטה בסין. אבל אם יהיו פיחותים נוספים, זה יעלה את הסיכון לבריחה מסיבית של הון (כי מי ירצה לשים כסף במטבע/נכסים שערכם יורד כל הזמן?). בנוסף, פיחות יוריד את כח הקנייה של הצרכן הסיני וזה גם יכול להביא להאטה.

אני מניח שהנהגת סין לא תרצה לפחת את היואן כדי לא לפגוע ברמת החיים של האזרחים, אבל המשך הקיבוע של היואן יאיץ את ההאטה בכלכלה. בקיצור, כל פיחות נוסף יהיה מחוסר ברירה ולא מבחירה.

פורסם בקטגוריה כלכלה, מקרו סין | סגור לתגובות על ההשקעה הכי בטוחה בעולם

מנהיגים סינים נואשים

אחרי שהבורסה בשנחאי חצתה את קו ה-5,000 נקודות בתחילת יוני, היא החלה במסע חד דרומה, וסיימה את יום שישי ב-3,687. נפילה של כמעט 30% מהשיא. אלא שחשוב לזכור שלפני הנפילה הבורסה בשנחאי עלתה ביותר מ-100% תוך שנה. אפילו עכשיו, אחרי הנפילה, המדד בשנחאי עדיין עלה ב-14% מתחילת השנה.

עלייה של 14% מתחילת השנה ו-80% תוך 12 חודשים – זאת עדיין עלייה רצינית ביותר, אז למה המנהיגים הסינים מאבדים את דעתם?

מאז שהחלה המפולת לפני כחודש הממשלה הסינית לא מפסיקה לנסות ולפמפם את שוק המניות. רק בשבוע האחרון היא נקטה בצעדים הבאים:
1 – הורדת הריבית במשק.
2 – קיצוץ ביחס הלימות ההון אצל הבנקים.
3 – הזרמה של 250 מיליארד יואן מהבנק המרכזי לבנקים המסחריים.
4 – הודעה שקרנות הפנסיה יתחילו מאוגוסט להשקיע 30% מהנכסים שלהן בבורסות בסין.
5 – הורדת העמלות על פעולות בבורסה.
6 – סגירה של קרנות שעשו שורטים על מניות בסין.
7 – הודעה שהבנקים יגדילו את המרג'ין שהם מספקים לברוקרים מ-24 מיליארד יואן ל-100 מיליארד יואן.
8 – הקטנת מספר ה IPO בבורסות הסיניות.
9 – אין ספור כתבות בעיתונות המקומיים שקראו להמשך הראלי בשוק המניות.

וזה רק בשבוע האחרון.

מלכתחילה כל הבועה הזאת נופחה בכוונה ע"י הממשלה. מהקיץ שעבר הבורסה החלה לזנק – כנראה בעיקר בגלל הורדות הריבית בסין, אבל הבועה צמחה בקצב כה מהיר הרבה בזכות כתבות תומכות בעיתונות הממשלתית.

האמת שזה היה ממש הזוי. גם הצעדים האחרונים שציינתי למעלה הזויים לגמרי. הממשלה ממש איבדה את הצפון. כלומר, מה המנהיגים הסינים חושבים? האם הם באמת מאמינים שהם יכולים לנפח בועה בבורסה ולהשאיר אותה מנופחת במשך שנים?

באמת שהפסקתי להבין את ההנהגה הסינית. הצעדים האחרונים מראים לנו שההבנה של ההנהגה הנוכחית בעניינים כלכליים שואפת לאפס.

בשבוע האחרון ראיתי לא מעט ציוצים בויצ'אט (שזה כמו פייסבוק וווטסאפ ביחד) שמדברים על כך שהתנודתיות הגדולה בבורסה בסין היא בגלל מלחמה בין קרנות זרות לבין הממשלה הסינית. סינים רבים רואים בנפילה האחרונה מעיין מפלה של המפלגה הקומוניסטית – בכך שהיא לא יכולה למנוע נפילה בבורסה.

ברור שמדובר בתיאוריות קונספירציה מפגרות. הסיבה לירידה בבורסה היא שילוב של מינוף גבוה עם רמות מכפילים גבוהות. בסופו של דבר כל בועה מתפוצצת, אבל כשהממשלה הסינית שמה את כל יהבה בניפוח הבועה ואז לא מצליחה למנוע נפילה למרות אין ספור מאמצים, אז אפשר קצת להבין למה רבים בסין רואים בנפילה האחרונה חולשה של הממשלה הסינית.

לפני מספר שעות הסתיימה ישיבת חירום שערכה הרשות לניירות ערך הסינית עם 21 הברוקרים הגדולים במדינה. בישיבה הם החליטו שהברוקרים יקנו מניות בשווי של 120 מיליארד יואן, ובנוסף אלו התחייבו שלא למכור אף מניה לפני שהמדד מטפס חזרה ל 4,500 נקודות. כמו כן, מקור ממשלתי אמר שאם זה לא יעזור, אז לממשלה יש עוד את הכספים של קרנות הפנסיה ואת רזרבות המט"ח שלה.

כעת נערכת ישיבה נוספת – הפעם בין הרשות לניירות ערך לבין קרנות נאמנות מובילות, ככה שצפויים לנו עוד צעדים "מרגיעים".

אני ממש חסר מילים מהפניקה הזאת של הממשלה ומההתערבות שלה בשוקי המניות. אני לא זוכר שראיתי אי פעם דבר שכזה. כבר קראתי אנשים שמשווים את המהלכים האלו למהלכים של ממשלת ארה"ב בזמן המשבר הפיננסי. השוואה רדודה מאוד לדעתי.

דבר ראשון, הממשל האמריקאי לא עודד אנשים או קרנות לרוץ ולקנות מניות, ובטח שהוא לא השתמש בכספי הפנסיה של אנשים להקפיץ את הבורסה. מה שהממשל עשה זה היה להציל את המערכת הפיננסית שעמדה לפני קריסה. דבר שני, הממשל עשה זאת כצעד חירום בזמן משבר אמתי. הממשלה הסינית, לעומת זאת, מנסה לנפח בועה. כלומר, אם הבורסה הייתה נמצאת, נגיד, בשפל של עשור או, נגיד, הייתה אחרי נפילה של 50%-60%, אז עוד איך שהוא הייתי מבין את זה. אבל הבורסה, אפילו אחרי המיני-נפילה האחרונה, עדיין בתשואה חיובית לא קטנה מתחילת השנה ובתשואה מאוד גבוהה ב-12 החודשים האחרונים.

ההתנהגות הזאת של הממשלה הסינית מראה לנו אחת ולתמיד שלא מדובר בהנהגה שבאה לעשות רפורמות (בניגוד למה שרבים מאמינים). לצעדים האלו שהממשלה עושה – ניפוח בועת נדל"ן, תשתיות ועכשיו- בורסה יהיו השלכות מאוד גדולות. ההימור שלי הוא שאם הממשלה תמשיך בהתנהגות הזאת מתישהו זה ישפיע על היואן. אני עוד לא מוכן לקחת את ההימור הזה כי זה נראה לי מוקדם מדי עכשיו, אבל יש סיכוי שזה יקרה בעתיד.

רק כדי להבהיר – אין לי שום החזקה בבורסות בסין – לא לונגים ולא שורטים. יש לי שורט מאוד קטן על מניה בהונג-קונג, ומצד שני יש לי לונג (בערך באותו הגודל) על מניה אחרת בהונג-קונג. ככה שאין לי ממש עניין אישי בעתיד הבורסה בסין.

אני מניח שהצעדים האלו של הממשלה יתנו איזו דחיפה לבורסות בסין, אבל אין מצב שבטווח הארוך הממשלה תוכל לנצח את כוחות השוק. הצעדים האלו רק יחמירו את הבעיות של סין ורק מגבירים את הפסימיות שלי לגבי עתיד המדינה בשנים הקרובות.

פורסם בקטגוריה כלכלה, מקרו סין | סגור לתגובות על מנהיגים סינים נואשים

הרווח של נהגי אובר

הבטחתי לכם ברשומה הקודמת לתחקר יותר לעומק את הנהגים של אובר, ולקבל תשובות על המודל העסקי שלהם.

אז אחרי כמעט שלושה שבועות מהפעם הקודמת, נפגשתי עם חבר לקפה וצהריים במרכז העיר ושוב השתמשתי בשירות של אובר.

הנהג שלקח אותי היה בחור צעיר בן 24, והנה מה שהוא סיפר לי – אובר עדיין מסבסדת את הנהגים (היא גם עדיין מסבסדת את הנוסעים ומציאה לנו 12% הנחה על כל נסיעה). הסבסוד לנהגים מתבצע כך – אם הנהג מקבל דירוג של 4.6 ומעלה ולוקח 80 או יותר נסיעות בשבוע, אובר מכפילה לו את ההכנסה עד לתקרה של 2,500 יואן.

כלומר, באופן תאורטי, נהג יכול להרוויח בחודש יותר מ-20 אלף יואן (כ-12 אלף ש"ח).  זה כבר הבדל משמעותי ממה שכתבתי ברשומה הקודמת (אז חשבתי שההכנסה החודשית עומדת על כ-6,000 יואן).

הנהג אמר לי שהוא אף פעם לא מגיע ל-20 אלף בחודש. הוא עובד חמישה ימים בשבוע כ-18 שעות ביום. ואז בשבוע שכזה הוא בד"כ מצליח להגיע ל-80 נסיעות, אבל בשבוע שלאחר מכן הוא עובד ממש קצת ומשתדל לנוח. למרות זאת הוא עדיין מכניס יותר מ-10,000 יואן בחודש שזה הרבה מאוד לבחור צעיר. לטענתו, גם ללא הסבסוד של אובר, עדיין זה יהיה משתלם.

איך שלא יהיה, הוא מתכוון לעבוד עד סוף השנה ואז להפסיק. הסיבה לכך היא שהוא רוצה לחזור לעבודה משרדית. באובר הוא מרוויח יותר מאשר בעבודה הקודמת שלו, יש לו יותר חופש ופחות לחץ, אבל בראייה לטווח ארוך לעבודה משרדית יש יותר עתיד (בגלל שאפשר להתקדם וכו').

אחת הסיבות בזכותה נהגי אובר מצליחים להתפרנס בכבוד היא התמחור הגמיש. אובר מעלה את מחירי הנסיעה ברגע שהביקוש קופץ. למשל שלשום, כשנסעתי להיפגש עם החבר, ירד בבוקר גשם והנהג סיפר לי שמחיר הנסיעה קפץ פי 3.5. בד"כ בבוקר מחיר הנסיעה הוא פי 2 ובשעות השיא של הערב המחיר הוא פי 1.5. אבל כשיורד גשם או כשהביקוש עולה מסיבה אחרת, מחיר הנסיעה יכול לזנק בהרבה יותר.

לדעתי זה מה שיפה באובר. כל מי שניסה לקחת מונית בבייג'ינג בימים של גשם יודע שזה פשוט בלתי אפשרי, אבל עכשיו עם אובר זה אפשרי – אפילו אם זה עולה יותר, עדיין הרבה אנשים מוכנים לשלם יותר אבל לא לחכות שעה (ולפעמים אפילו יותר) למונית.

בחזרה שוב תפעלתי את אובר. הפעם קיבלתי רכב SUV של BYD. זאת הפעם הראשונה שיצא לי לנסוע ב BYD והזדמנות לתשאל את הנהג על הרכב. למי שלא יודע, BYD היא חברת רכב סינית שבאפט הוא אחד מבעלי המניות הגדולים שלה.

לפי הנהג, ה SUV עלה רק 110 אלף יואן (67 אלף ש"ח). לא רע בשביל רכב מרווח עם כיסאות עור. אני לא הייתי מוכן לקנות רכב מתוצרת סין, אבל הנהג שמחזיק ברכב כבר שנה נשמע מרוצה מאוד. הפעם הנהג אינו עובד אובר במשרה מלאה. העבודה הרגילה שלו היא בשדה תעופה. הוא מסיע צוותי-אויר של מטוסים פרטיים (עוד תעשייה שצומחת במהירות בסין). במסגרת העבודה יש לו ימים פנויים רבים, אז מדי פעם, כשהוא לא מתעצל, הוא משלים הכנסה עם אובר.

אתמול שוב יצא לי לקחת אובר. זאת הייתה הפעם הראשונה שאובר הבהב לי שמחיר הנסיעה כעת יקר ממחיר רגיל – פי 1.3 . זה היה מוזר כי זה היה מחוץ לשעות השיא וגם לא ירד גשם. היה קצת מעונן – אבל לא משהו שמצדיק את הקפיצה במחיר.

בכל זאת הזמנתי רכב ולמרות התמחור הגבוה מהרגיל, זה עדיין יצא יותר זול ממונית – אני מעריך בערך 25%-30% יותר זול ממונית.

 

uber 2אפשר לראות שהפעם הנסיעה לא רק שלא ממונה ע"י אובר אלא אפילו שילמתי פי 1.3 ממחיר רגיל, אבל זה עדיין יצא ממש זול – 15 יואן לנסיעה של 5 ק"מ. אפילו בשביל סין זה זול, ובוודאות יותר זול ממונית.

חזרתי הביתה קצת לפני 6 בערב. פתחתי את האובר וראיתי שמחיר הנסיעה קפץ לפי 3.5 ממחיר רגיל. החלטתי לוותר ולנצל את היום היפה להליכה. בדרך הביתה ראיתי המון אנשים עומדים בצד הכביש ומנסים לעצור מוניות.

קשה לי להאמין שאובר והמתחרות הסיניות שלה לא תמשכנה להתרחב במהירות בסין. הביקוש קיים – בזה אין ספק. השאלה היא האם הממשלה תיתן להם לחיות או תהרוג אותם כמו שמדינות אחרות מנסות.

זה ממש עצוב שכל כך הרבה מדינות מתנגדות לאובר. הרי זה ממש מצב שכמעט כולם יכולים להרוויח ממנו. לנוסעים זה בוודאות כדאי. לנהגים – גם. ההכנסות של המדינה תעלנה בגלל שהיא תקבל יותר מסים. תחשבו על זה – הרי כל התשלום באובר מתבצע ע"י כרטיס אשראי, אז הרבה יותר קשה להעלים ככה מס מאשר אצל נהגי מוניות. היחידים שמפסידים מזה הם אלו שקנו מספרים של מונית – אבל האם המטרה של המדינה היא לדאוג לאינטרסים של כמה אלפי אנשים על חשבון המיליונים האחרים?

נראה שפוליטיקאים כמו ישראל כץ חושבים ככה – שהמטרה שלהם היא להגן על נהגי המוניות ולא לדאוג לאזרחים שבחרו בו.

פורסם בקטגוריה רואים עולם | סגור לתגובות על הרווח של נהגי אובר

חמישה כוכבים לאובר

כבר שמעתי משני זרים בסין על אובר. נראה שהחברה נכנסה בסערה למדינה עם יותר ממליון נסיעות ביום!

בשנים האחרונות זה נהיה קשה מאוד לעצור מונית בבייג'ינג. לזרים, שלא מדברים סינית, המשימה נהפכה לבלתי אפשרית כמעט. אחת הסיבות לכך היא השתלטות האפליקציות הסיניות מהסוג של "גט טקסי". הבעיה היא שהאינטרפייס שלהן הוא בסינית, ולכן זרים לא משתמשים בהן.

מספר נהגי מוניות כאן אמרו לי שהם כמעט ולא לוקחים יותר זרים. אם פעם 20% מהנוסעים שלהם היו זרים, היום זה כמעט 0%. אחת הסיבות לכך היא בגלל שיש בסין פחות זרים היום מאשר בעבר – גם זרים שליחים וגם תיירים. אבל סיבה נוספת היא שהזרים "נזרקו" מהשוק בגלל האפליקציות הסיניות. היום המצב הוא שמי שלא מזמין מונית דרך האפליקציה, יכול למצוא עצמו מתייבש בחוץ בניסיון נואש למצוא מונית פנויה.

אבל בחודשים האחרונים המצב השתפר פלאים בזכות אובר.

אני לא מיהרתי לאמץ את הטכנולוגיה החדשה, כי אין לי בעיה להשתמש באפליקציות הסיניות, אבל אחרי ששמעתי מחבר נוסף עד כמה אובר נוחה, החלטתי לתת לזה צ'אנס.

הרישום לאפליקציה ממש נוח ומהיר. כל מה שצריך זה כרטיס אשראי. אפשר כל כרטיס – אני השתמשתי בכלל בכרטיס מהונג-קונג. אני בטוח שאפשר גם עם כרטיס ישראלי.

אתמול יצאתי לשתות תה עם חברים והחלטתי לנסות את אובר. האינטרפייס ממש נוח ובאנגלית. כל מה שצריך זה ללחוץ על כפתור שאומר שאתה רוצה מכונית מהמיקום הנוכחי, ועוד לפני שמספיקים לרשום את כתובת היעד, נהג "חוטף" את ההזמנה. האפליקציה מראה ישר את סוג הרכב, המספר ואפילו תמונה של הנהג. לא עוברות שתי שניות ואני כבר מקבל טלפון מהנהג שרוצה להבין בדיוק איפה אני. זה קטע שאני לא ממש הבנתי, כי הוא רואה את המיקום המדויק שלי במפה, וגם אני רואה אותו. לא יודע איך זרים אחרים עוברים את משוכת השפה כאן, אבל בשבילי – לא בעיה גדולה.

הרכב שמגיע שמור ממש יפה. הבדל שמיים וארץ מהמוניות בבייג'ינג. אחד הדברים שהכי מפריעים לי כאן זה הג'יפה הזאת – גם בתחתית וגם במוניות. ל-80% מהמוניות כאן יש ריח בלתי נסבל. המכונית מטעם אובר נקייה. נהג צעיר, נחמד ונקי!!

שיחה עם הנהג מגלה שהוא חדש בתחום. רק שבועיים. לפני כן הוא עבד בעבודה משרדית רגילה והתפטר כדי לעבוד באובר במשרה מלאה. שאלתי אותו בלי להתבייש כמה הוא מרוויח. הוא צריך לקחת 80 ומשהו נסיעות חודשיות ולקבל דירוג של לפחות 4.8 מהנוסעים (מתוך 5) כדי להיות זכאי לבונוס מאובר. הבונוס מעגל לו למעלה את ההכנסות ל-6,000 יואן.

הרכב הוא שלו והוא עובד כ-12 שעות ביום. בד"כ הוא לא צריך לחכות יותר מכמה דקות בשביל לקבל הזמנה, אבל לפעמים הוא מחכה חצי שעה, ואז הוא מנצל את זה לחטוף שינה קלה ברכב. ביום שהרכב שלו לא יכול לעלות על הכביש, הוא נח (בבייג'ינג מגבילים את מספר הרכבים על הכביש לפי הספרה האחרונה של הרכב – כל יום מראשון עד שישי שתי ספרות אחרות).

מגיעים ליעד, הנהג מדרג אותי ואני אומר שלום יפה. לא צריך לשלם כי החשבון יורד ישר מהאשראי. אחרי מספר שניות החיוב מופיע אצלי בנייד, ואני נותן לנהג 5 כוכבים וגם לאובר 5 כוכבים.

כשאני חוזר בערב הביתה אני מגלה שאובר שלחה לי קבלות לאימייל:

אובר סין

נסיעה של 13.5 ק"מ ב-40 דקות עלתה לי בסך הכל 26.4 יואן – או 16.5 ש"ח. זה בערך חצי ממה שהייתה עולה לי מונית. אבל שימו לב להנחה שקיבלתי. הנהג בנסיעה הזאת קיבל 30 יואן. לאובר יש מבצע של 12% עכשיו – שזה בעצם סבסוד שהם נותנים היום לנהגים. אני שלמתי 26.4, אובר הוסיפה 3.6, והנהג קיבל 30 יואן.

בחזרה בחרנו נתיב מהיר יותר ועלה לי אפילו פחות.

העתיד?

אני כנראה סיימתי את הידידות הלא מופלאה שהייתה לי עם נהגי המוניות בסין. מהיום – אני אובריסט מושבע. היתרון של האפליקציה הזו הוא שמעכשיו היא תלווה אותי לכל מקום בעולם.

למרות זאת עננה לא קטנה רובצת מעל אובר. הרגולציה לא מחבקת את החברה. בסין השירות נחשב ללא חוקי ונהגים שנתפסים, מקבלים קנסות (ולמרות זאת האפליקציה, נכון להיות, זמינה בסין. שזה ממש מוזר, כי הסינים מאוד קלים על ההדק כשמדובר בחסימת אתרים/אפליקציות שלא נראות להם). הונג-קונג, שזה גן עדן קפיטליסטי, אימצה בחום את השירות. אבל ישנן מדינות נוספות בהן הממשלה מעדיפה אינטרסים של קבוצות לחץ קטנות על פני האינטרס הציבורי, כמו למשל בישראל.

העולם השתנה וכמו ש AIRBNB כובשת את עולם ההלנה, אובר תשתלט על עולם ההסעה. מדינות צריכות לאמץ בחום את השירות החדש הזה.

מודל עסקי

קל לי מאוד להבין את המודל העסקי של אובר. קחו את הנסיעה הראשונה שלי. הנהג קיבל 30 יואן. כשאובר תסיים את השיווק האגרסיבי שלה ותתפוס נתח שוק גדול מספיק, היא לא תסבסד יותר נסיעות. נניח שהיא תגבה ממני 30.5 ותיתן לנהג 30 יואן. לי זה עדיין ישתלם ויעלה לי כמעט חצי ממונית. ואובר תרוויח המון. בלי רכבים ובלי השקעה הונית גדולה, החברה תתחיל לגזור קופון מכל נסיעה בעולם!

ברור שיצוצו לה מתחרות. בסין יש לה מתחרה מקומית גדולה ממנה. אבל אם נגיע למצב שבכל מדינה תהיינה 2-3 חברות, ונצא מתוך הנחה שהחברות תפסקנה לסבסד את הנוסעים מתישהו, אז הרווח שלהן יהיה אסטרונומי.

מה שאני לא מצליח להבין זה את המודל העסקי של הנהגים, ובנסיעה הבאה שלי אני אתחקר את זה לעומק. אם הרכב עולה משהו כמו 100 אלף יואן (ואני חושב שהרכבים יותר יקרים מזה), אז לוקח לנהג שנה וחצי של עבודה רק בשביל להחזיר את עלות הרכב. ומה עם דלק? ביטוחים? תיקונים?

העסק לא מובן לי, אבל אני מניח שזה רווחי לנהגים.

מי שרוצה להירשם לשירות יכול לעשות זאת דרך הקוד שלי ואז שנינו מקבלים הנחה בנסיעה אחת.

פורסם בקטגוריה סין, רואים עולם | סגור לתגובות על חמישה כוכבים לאובר

מה עושים העצים? רואים! ומה הקופים עושים?

פוליטיקה אצל שימפנזים

CHIMPANZEE

אם אתם מעוניינים לקחת קצת חופש מהעיסוקים היום יומיים שלכם, ולקרוא משהו מתחום שונה לגמרי, קשה לחשוב על תחליפים טובים יותר מאשר הספר Chimpanzee Politics: Power and Sex among Apes מאת פראנס דה וואל.

המחבר בילה שנים רבות בקרב שימפנזים וחקר את התנהגותם. הספר מתאר קבוצת שימפנזים בגן החיות שבארנהם (הולנד). חלק נכבד מהספר מתאר חילופי שלטון בקבוצה. אם חשבתם שהשליט – כלומר האלפא של הקבוצה – הוא הקוף החזק והגדול ביותר, ובכן – טעיתם. בניגוד למה שרובנו חושבים (לפחות זה מה שאני חשבתי) שהזכר השליט הוא החזק ביותר, האמת הרבה יותר מסובכת. אף זכר לא יכול לנצח קבוצה שלמה. כלומר אף יחיד לא יהיה חזק יותר מכל הקבוצה, ולכן הזכר השליט הוא זה שמצליח לקבל את התמיכה של הקבוצה, ולאו דווקא הזכר החזק והגדול.

איך מצליח האלפא לקבל תמיכה? ובכן, גודל וחוזק הם חשובים מאוד, אבל בסופו של דבר מה שקובע הם הקישורים הפוליטיים של השימפנזה. כדי ללמוד על כך יותר, תצטרכו לקרוא את הספר. אני רק אגיד שמדובר בד"כ בתהליך ארוך – כמה שבועות עד כמה חודשים שכולל תמרונים פוליטיים ותהפוכות לא קטנות.

בהחלט גם יכול להיות שהאלפא החדש יאחוז בכתר למשך תקופה קצרה ויוחלף ע"י שימפנזה אחר (לא בהכרח חזק יותר, זוכרים?), או שהוא יחזיק בכתר שנים רבות. הכל תלוי בקישורים הפוליטיים שלו.

התגלגלות העניינים מתוארת בצורה מרתקת ביותר בספר. בשלב מסוים קשה לזכור שמדובר בבעלי חיים. וקשה שלא לראות את הדמיון הענק בין השימפנזים לבין האדם. מה שיפה בספר הזה זה שאחרי שקראתי אותו, לא רק שהפכתי לגמרי את כל מה שחשבתי על קופים, אלא שאני גם מסתכל בצורה אחרת היום על ההתנהגות של אנשים. דרך אגב, המחבר אמר בדיוק את אותו הדבר בסוף הספר.

המיתוס על גבר האלפא, הוא לא המיתוס היחיד שנשבר בספר. שוב, אני לא רוצה להרוס את הספר, אז אתן רק שתי דוגמאות – האלפא, אפילו אחרי שהוא מוכתר באופן "רשמי", צריך עדיין לשמור על לגיטימיות מול הקבוצה. האלפא אינו דיקטטור שיכול לעשות ככול העולה על רוחו. למעשה ישנם לא מעט מקרים בהם האלפא נרדף ומוכה ע"י מספר שימפנזים, וזאת למרות שהוא המנהיג. זכר האלפא הוא גם לא מקור הכוח היחיד בקבוצה. בד"כ האלפא הקודם הוא עדין דמות מאוד דומיננטית וחזקה בקבוצה.

כוח נשי – זה עוד משהו שהפתיע אותי. עובדה מעניינת היא שכמעט כמעט ולא קיימים יחסי מין בכפיה. לנקבה יש זכות החלטה לגבי בני הזוג שלה. עובדה זו משאירה כוח רב אצל המין החלש.

מעבר לתיאור מהפך השלטון, הספר גם מסביר על מאפייני ההתנהגות השונים אצל השימפנזים. כמו למשל על תרבות ה-'סולחה'. ממש מרתק!

הספר מקבל אצלי חמישה כוכבים (מתוך חמישה)

בתור איש לוו-טק שעבד שנים רבות בהיי-טק, אני תמיד מהאחרונים שמאמצים טכנולוגיות חדשות. רק לאחרונה קניתי קינדל. זה הספר הראשון שקניתי לקינדל, ואני מאוד מרוצה. הקינדל הוא כלי חובה למי שקורא הרבה באנגלית. זה כל כך כיף שבלחיצת כפתור הספר מגיע לך ישר למכשיר ושלא צריך לחכות כמה שבועות לדואר. בנוסף יש לו פיצ'רים חשובים – אפשר להדגיש חלקים בספר ואפשר לקבל תרגום בלחיצת אצבע.

החיסרון הגדול שלו זה התמונות. סדר התמונות של הקופים התחרבש לגמרי בספר. התמונה הופיעה בעמוד אחד וההסבר לתמונה 4 עמודים לאחר מכן. זה היה די מעצבן. בנוסף, מספר ימים אחרי שסיימתי את הספר, אשתי קנתה את הספר בסינית במהדורת הנייר שלו. וממש אין מה להשוות מבחינת איכות התמונות. בקינדל רואים תמונות לא ברורות בשחור-לבן, ואילו בספר הרגיל התמונות באיכות הרבה יותר טובה.

עדיין אני אוהב מאוד את המכשיר הזה, ולא רואה בחסרון הזה בעיה גדולה, כי רוב הספרים שאני קורא לא מלווים בתמונות. לגמרי שווה את ה-80$!

הצמחים מריחים!

בספר "צמח – מה הוא יודע?" מסביר לנו פרופסור דניאל חיימוביץ' על החושים השונים של הצמחים – מה הם רואים, מריחים, מרגישים ואיך הם מגיבים לאימפוטים שהם מקבלים מהסביבה. סך הכל הספר די מעניין ומקבל אצלי שלושה כוכבים כי הוא לא ממש הפיל אותי.

שני חסרונות בספר – האחד שהוא קצר מדי לטעמי. לא הרגשתי שקיבלתי מספיק מידע. החיסרון השני – הוא לא כתוב כל כך טוב. לפעמים הייתי צריך ממש להתאמץ כדי להבין מה חיימוביץ' רוצה להסביר. אבל אולי הבעיה היא אצלי.

ספר נחמד ומעניין אבל לא ספר חובה לדעתי. אם אתם מאלו שהבית שלהם מלא בעציצים, אז הספר בוודאי יעניין אתכם יותר.

שני הספרים מראים לנו שאנחנו הרבה יותר דומים לחיות ואפילו לצמחים מאשר חשבנו.

פורסם בקטגוריה ספרים | סגור לתגובות על מה עושים העצים? רואים! ומה הקופים עושים?

סין בעקבות יפן

בשבוע שעבר קרו באותו היום שני אירועים שאינם קשורים אחד לשני – הין חצה לראשונה מזה שנים רבות את השער 125 ין-לדולר וסין פמפמה עוד כמה מאות מיליארדי יואנים למערכת הבנקאית שלה.

שני אירועים שאינם קשורים אחד לשני, אבל מראים לנו על התנהגות די דומה בשתי המדינות.

כשהתחלתי לכתוב כאן על הצרות בכלכלה הסינית – איפשהו ב-2011 – לא ידעתי אז איך סין תתמודד עם הבעיות שלה. האם היא תלך בדרך של ארה"ב – כלומר תתמודד עם הבעיות, תנקה את המערכת הבנקאית ותכנס למיתון קשה אבל קצר, או שהיא תבחר בדרך היפנית – כלומר תתעלם מהבעיות, תנסה "לפתור אותן" ע"י הגדלת החוב ותיתן לכלכלה שלה להתדרדר לאט לאט אבל בתהליך ארוך מאוד. היום זה כבר די ברור – הסינים בחרו בדרך היפנית.

דרך המשי

כזכור, לפני כשנתיים (או שלוש?? אני כבר לא זוכר) פתחתי שורט על הין היפני. הין עמד אז על 98 ין-לדולר. מאז הגדלתי מספר פעמים את השורט והין לא מפסיק להיחלש. בשבוע שעבר הוא חצה את השער 125 ין לדולר.

הין היה ההימור הראשון שלקחתי על מט"ח. הסיבה שהיה לי את האומץ לעשות זאת היא שהמצב ביפן היה מאוד קיצוני. אני לא מבין הרבה ביפן וגם לא מבין הרבה בכלכלה, אבל מה שקרה ביפן היה כל כך קיצוני, שהיה לי ברור שהמדינה בפשיטת רגל.

היחס חוב/תל"ג שלה הוא הגבוה בעולם ויש רק שתי דרכים לצאת מזה – שמיטת חוב או פיחות במטבע. הנחתי (ממספר סיבות) שיפן תבחר בדרך השנייה. אין באמת דרך שלישית. ברגע שמדינה צוברת חוב גדול מדי שאין לה שום דרך לשלם אותו, יש לה רק שתי אפשרויות. פשוט מאוד.

הראיתי כאן ברשומה קודמת איך רמת החוב בסין התנפחה בשנים האחרונות. מה שסין עושה זה לחזור על כל הטעויות של יפן רק ביתר קיצוניות – מה שיפן עשתה ב-20 שנה סין הולכת לעשות ב-7 שנים. הקצב בו סין מגדילה את רמת החוב שלה צריך להדאיג כל מי שקשור איך שהוא לעתיד הכלכלה הסינית. אם סין תמשיך בדרך הזאת, אז באיזה שהוא שלב היא תצטרך לפחת את המטבע שלה. אנחנו עדיין לא שם, ולכן אני עוד לא בונה שורט על היואן, אבל אם סין תמשיך ככה, כנראה נגיע לשם עוד כשנתיים.

וזה בדיוק מה שג'ים צ'אנוס אמר לפני שבועיים – שאם סין תמשיך ככה, יחס החוב לתל"ג יעבור את זה של יוון תוך מספר שנים. ואז באים אלו שטוענים שההבדל בין סין ליוון זה שלסין יש מטבע משלה וליוון אין. שזאת בדיוק הטענה שהשמיעו בפני כשעשיתי את השורט על הין היפני. וכמו שאתם רואים, מי שטען ככה – טעה.

ברור שיש הבדל בין חוב של מדינה שיש לה מטבע משלה לבין מדינה שאין לה שליטה על המטבע, אבל ההבדל הוא קוסמטי בלבד. האם זה שלארגנטינה או ונצואלה או זימבבואה או ישראל של שנות ה-80 או גרמניה של שנות ה-20 – האם זה עזר להם שיש להם מטבע נפרד?

תראו את יפן, הין ירד תוך שנתיים-שלוש במעל ל-30%. מי שהחזיק אג"ח יפני קיבל תספורת של 30% במונחים דולריים. אין הבדל בין זה לבין, אם נגיד, יוון תבוא עכשיו ותבצע תספורת של 30% לבעלי האג"ח שלה. אין שום הבדל בכלל. יפן ביצעה תספורת והתספורת תמשיך לגדול בשנה ובשנתיים הקרובות עד שיפן תחזור לרמות חוב/תל"ג וגירעון/תל"ג סבירות.

אז מהצד של בעלי האג"ח קיבלנו תספורת מבלי להגיע למעשה לחדלון פירעון. מהצד של האזרח היפני קיבלנו ירידה מתמדת ברמת החיים.

בסופו של דבר מה המטרה של מדיניות כלכלית של מדינה? – ליצור עושר לאזרחים שלה. להגדיל לאורך זמן את רמת החיים של האזרחים של המדינה. ברגע שעושים פיחות למטבע מקבלים בדיוק את ההפך. זה די מדהים איך יפן נהפכה מאחת המדינות העשירות בעולם לפני 20 שנה למדינה עם רמת חיים די בינונית. התל"ג לנפש ביפן כבר נמוך מזה של ישראל!

בקיץ שעבר טיילתי ביפן. בגלל שיפן הייתה כל כך עשירה לפני 20 שנה, הרבה אנשים בטוחים שיפן מדינה יקרה מאוד (כי היא באמת הייתה כזאת לפני 20 שנה), אבל היום יפן מדינה די זולה. אני חושב שברוב הדברים יפן זולה יותר מישראל. מלפני שנה הין עוד ירד די הרבה, אז היום היא אפילו זולה יותר. לאט לאט האזרחים היפנים מאבדים מכוח הקנייה שלהם. התהליך הוא אטי אומנם, אבל אני בטוח שזה עדיין כואב.

הסיבה לכך היא שבמקום לטפל בבעיות המבניות שקימות במדינה ולעשות רפורמות כלכליות, היפנים חושבים שלקיחת חוב ודילול המטבע הם פתרונות לבעיות מבניות – אבל הם לא!

בסין אני מבין קצת יותר מאשר ביפן, אז כאן אני יכול לראות ממש את הטעויות שממשל עושה. בסין יש בעיות מבניות מאוד רציניות, ואם הממשל היה עושה רפורמות, אני די בטוח שהכלכלה הסינית הייתה ממשיכה לצמוח – לא בקצב של 8%-10% בשנה, אבל היא עדיין יכולה לצמוח בקצב של, נגיד, 5% (למשל – העלאת גיל הפרישה, ביטול מדיניות הילודה, פירוק המונופולים הממשלתיים, חיזוק שלטון החוק ועוד). בעוד המנהיגים הסינים שרים רפורמות, המעשים שלהם הפוכים לגמרי.

אני לא רוצה להפוך את הרשומה הזאת למגילה, אז אני אתן רק דוגמה אחת.

בשבוע שעבר הורה הבנק המרכזי בסין לבנקים להמשיך להלוות כספים לממשלות המקומיות – גם לאלו שלא מצליחות לשלם ריבית על הלוואות קודמות. הממשלות המקומיות הן עקב האכילס של הכלכלה הסינית. הן אלו שלקחו את רוב המשקל בתמרוץ הכלכלה מאז 2009. הן אלו שבנו גשרים לשום מקום, מוזיאונים לשום דבר, כבישים ללא שימוש ואצטדיונים שאף אחד לא משחק בהם.

אין שום סיכוי שבעולם שהרשויות המקומיות תצלחנה לשלם את החובות שהן לקחו על עצמן. במיוחד לאור העובדה שמכירת קרקעות (מקור הכנסה משמעותי) כבר לא תחזור לימי השיא. אני יודע את, הכלכלנים יודעים את זה והממשלה הסינית יודעת את זה. מה שצריך זה לנקות את המאזנים של הבנקים. אפשר לעשות את זה בהרבה דרכים – להעביר חלק מהחוב לממשלה המרכזית, לבצע פריסת חובות, למחוק חלק מהחובות, להגדיל את ההון של הבנקים ע"י הנפקת מניות וכו'. אבל הממשלה הסינית למדה מהשכנה שלה ממזרח איך להטמין את הראש בחול ולקוות שמה שקורה במציאות הוא רק חלום רע שיעבור לבד.

במקום לנקות את החובות, הממשלה מגדילה את הבעיה עם עוד חובות – היא אומרת לבנקים להמשיך להלוות לרשויות המקומיות למרות שהן לא מצליחות לשלם ריבית על חובות העבר. "הפתרון" השני של הממשלה הוא תכנית סוואפ שבה הממשלות המקומיות מחליפות חוב בנקאי באג"ח. אבל עם קופונים של 3%-4%, אין סיכוי שמישהו עם ראש על הכתפיים יקנה את האג"ח הזה. לכן מה שקורה זה שהבנקים (שוב, בהוראת השלטון המרכזי) קונים את האג"חים האלו. ככה שאין ממש הבדל בין האגחים לבין חוב בנקאי (מבחינת ההשפעה של הסוואפ על יציבות מערכת הבנקאות).

מעבר ללחץ שזה יוצר על יציבות הבנקים, נוצרת כאן בעיה לא פחות חמורה. הרי לבנקים אין בחצר האחורית עצים שמצמיחים שטרות. אין להם הון אין סופי. אז ברגע שהם מלווים לרשויות המקומיות, יש להם פחות כסף להלוות לעסקים קטנים ובינוניים. ואלו הם הנפגעים העיקריים היום ממדיניות הממשלה. הבנקים מעבירים כסף לממשלות המקומיות ולחברות הממשלתיות הגדלות, ומייבשים את העסקים הקטנים והבינוניים. אני שומע הרבה שהיום זה כמעט בלתי אפשרי לקבל קו אשראי בנקאי בסין.

הממשלה הסינית עושה טעות ענקית. במקום לתת כספים לעסקים הפרטיים והיותר יעילים, הם מיבשים אותם ובמקום זה מעבירים כספים לחברות הממשלתיות הלא יעילות. כמו הפתגם הסיני – הם מוסיפים שמן לאש ושלג על הקרה.

לסיכום, בדיוק כמו שאלכוהוליסט לא יפתור את הבעיות שלו ע"י שתיית עוד בירה, ככה מדינות עם חוב גבוה לא תפתורנה את הבעיות שלהן עם עוד חוב.

בטווח הקצר זה נראה מועיל. האלכוהול הנוסף מקל על הגוף כמו שהחוב הנוסף מקל על הכלכלה, אבל בטווח הארוך, זה מתכון לאסון.

פורסם בקטגוריה כלכלה, מקרו סין | סגור לתגובות על סין בעקבות יפן

מקומו של יצחק בן צבי הוא בארנק

בשיחה שערכתי לאחרונה עם חבר, גיליתי שהוא הנזיל חלק נכבד מהתיק שלו כדי לשבת על מזומנים ולחכות למפולת הבאה. הוא לא היחיד. אני מכיר לא מעט סיפורים שכאלו, ואני בטוח שכל אחד מהקוראים מכיר משקיעים שיושבים על מזומנים ומחכים למפולת (ובטח גם חלק גדול מהקוראים מחזיק במזומן).

אף פעם לא הבנתי את ההיגיון הזה. אני חושב שמה שמסתתר מאחורי האסטרטגיה הזאת הוא הרצון לצאת-יותר-חכם-מכולם. מי לא היה רוצה להיות עם מזומן בדיוק בזמן שכולם נופלים ב-30% או 50% ואז להיכנס לשוק ולעשות מכה של פעם בחיים?

לפחות החבר שלי – זה מה שהוא אמר – שכל מה שהוא צריך זאת מכה אחת כזו שהשוק יורד והוא מסודר לכל החיים.

אבל האם זה באמת המצב? האם אפשר להיות מסודר מנפילה אחת של השוק?

בואו ונבדוק את הגרף של ה-S&P 500:

CASH STOCKS

הגרף מתחיל ב-1975 ומסתיים ב-2015. סך הכל – 40 שנה. אני מזהה סך הכל 4 נפילות משמעותיות (אבל אולי אני מפספס אחת או שתיים קטנות יותר). זאת אומרת שבממוצע יש לנו נפילה משמעותית כל 10 שנים בערך. זה כבר מתחיל להיראות לא טוב לחובבי המזומנים, כי הם צריכים לחכות די הרבה זמן כדי שתבוא הנפילה המיוחלת.

בואו נבדוק לעומק את הנפילות:

מ-140 בנובמבר 1980 ל-104 באוגוסט 1982.

מ- 336 באוגוסט 1987 ל-224 בדצמבר 1987.

מ-1,520 בספטמבר 2000 ל-800 באוקטובר 2002.

מ-1,560 באוקטובר 2007 ל-683 במרץ 2009.

נפילה ראשונה

נפילה של כמעט 26% מנקודת השיא לנקודת השפל. הבעיה היא שנקודת השיא – זו נקודה – יעני שפיץ – יעני יום אחד, סליחה – שעה אחת. סליחה – שנייה אחת בה המדד שהה בנקודה הזו. כנ"ל לגבי נקודת השפל.

מה שאני רוצה להגיד זה שמדובר בנקודות זמניות ביותר, ובשביל לדעת לצאת בדיוק ביום השיא ולהיכנס בדיוק ביום השפל צריך יכולות מאוד מאוד מיוחדות. אם מישהו מהקוראים יודע שיש לו את היכולות האלו, אז הוא יכול להפסיק לקרוא את הרשומה הזו. היא לא מיועדת לו. מי שיכול למכור בדיוק בשנייה של השיא ולחזור ולקנות בשנייה של השפל, יכול ואפילו צריך לתזמן את השוק. אני משוכנע שהוא יהיה האדם העשיר ביותר בעולם.

לכל שאר הקוראים, בואו נגיד שאין לנו תזמון מושלם. מתי היינו יוצאים מהשוק? חודש לפני? חצי שנה לפני השיא? ומתי היינו חוזרים? חודש אחרי השפל? חצי שנה אחרי השפל?

פחות מחודש אחרי ספטמבר 1982 המדד היה כבר ב-122. חודש לפני המפולת המדד היה ב-120 וחצי שנה לפני המפולת הוא היה ב-100. כלומר, מספיק שהיינו מפספסים את התזמון בחודש אחד (שזה ממש לא הרבה) היינו נכנסים ויוצאים באותה הנקודה בדיוק!

נפילה שנייה

זו נפילה מפורסמת מאוד. נכתבו עליה ספרים רבים. מי לא מכיר את המפולת המפורסמת של 87? אפילו פיטר לינץ' פתח איתה את הספר הראשון שלו.

לכן אני קצת מאוכזב לראות שמדובר בנפילה רק של 33%. טוב, להפסיד 33% זה הרבה, אבל שוב, רק יחידי הסגולה היו יכולים לתזמן את הנפילה באופן מושלם. חודש לפני המפולת המדד היה ב-310 ושלושה חודשים לפני ב-280. כמה ימים אחרי המפולת המדד היה כבר ב-250. כמה ימים לפה ולשם בתזמון היציאה והכניסה שלנו, וכבר היינו מפספסים את רוב הבשר. נשארים בקושי עם כמה עצמות.

בועת ההייטק מתנפצת

עד עכשיו זה היה משחק ילדים. כמה ירידות קטנות פה ושם. לא היו ממש טובים עם התזמון אז לא עשינו כסף מהגולדות שישבו לנו בארנק. אבל הנה סוף סוף אחרי כמעט 30 שנה (!!) של ישיבה על הגדר, הנה ההזדמנות שלנו לעשות כסף. מאז הלירות הוחלפו בשקלים, והשקלים בשקלים חדשים, אבל מה זה משנה. היום הגדול הגיע.

מפולת ההייטק הביאה איתה נפילה של 47% במדד מנקודת השיא לנקודת השפל. אפילו אם היינו מתזמנים את זה עם חודש אחד לפה או לשם, עדיין היינו עושים יפה מאוד מהתזמון הזה. אבל הדיבורים על בועת הייטק ריחפו להם כבר מאמצע שנות ה-90. יש לא מעט משקיעים שיצאו מהשוק כבר בתחילת שנות ה-90 בציפייה למפולת, וכל אלו לא הרוויחו מלשבת על מזומנים. אפילו שנה לפני המפולת המדד עמד על 1,300 ושנה אחרי המפולת היה כבר 1,040. כלומר פספוס של שנה לכאן ולכאן היה מוריד הרבה מהעוקץ של התזמון. וזה רק לאלו שיכלו לנשום את אויר הגבהים של סוף שנות ה-90. מי שיצא כמה שנים לפני, לא הרוויח כלום מהמפולת.

המפולת הגדולה ביותר בחיינו

המפולת של המשבר הפיננסי הגדול הביאה איתה נפילה של 56% במדד. אבל מה שמפתיע בנפילה הגדולה ביותר מאז זו של 1929 זה עד כמה הנפילה הייתה מהירה וקצרה. היינו צריכים להיות מעולים בתזמון כדי ממש להרוויח ממנה.

חודש אחרי המפולת היינו כבר ב-850. חצי שנה אחרי כבר ב-1,060. שנה לפני המפולת המדד עמד על 1,360. ביולי 2006 – שנה וחצי לפני המפולת המדד עמד על 1,240. באפריל 2010 הוא הגיע כמעט לאותה הנקודה – 1,200. תחשבו שאנשים דיברו על בועת נדל"ן כבר ב-2004 או 2005. אם היינו קוראים בעיתונים על כל אלו שקונים בתים במליון דולר עם משכורת חודשית של אלף דולר, היינו יוצאים ביולי 2006 וקצת מאחרים להיכנס בחזרה, היינו מפסידים כמעט את כל הרווח! וזה עוד במפולת של פעם במאה שנה!

שימו לב עוד שהתעלמתי כאן משיקולי מס ומהפסד הדיבידנדים. תוסיפו את אלו, ולתזמן את השוק נראה רעיון עוד יותר רע.

זה נראה לי די מדהים שאפילו במפולת של פעם ב-100 שנה ממש קשה להרוויח כסף מתזמון השוק. אני זוכר שנפגשתי עם חבר די באזור של השפל של המפולת והוא אמר לי שהוא יושב על מזומנים, כי המצב בארה"ב ממש רע והמפולת עוד לא הסתימה. שנתיים אח"כ נפגשו שוב והוא עדיין היה על מזומנים מחכה למשבר השני (שעד עכשיו טרם בא).

תעשו עם הגרפים והנתונים האלו מה שאתם רוצים. תשחקו עם תאריכי יציאה וכניסה ותסיקו מסקנות לבדכם. ממה שאני רואה, הדרך היחידה לעשות כסף מתזמון השוק היא לדייק ברמה של ימים או שבועות לגבי תזמון הנפילה. אם תזמנו שנה או לפעמים חודש מוקדם מדי, הפסדנו חלק גדול מהרווח, אם טעינו ביותר משנה, התזמון כבר לא השתלם בכלל.

אני בדעה שאני מוכן לספוג פעם בעשור מכה של 30% ופעם-פעמיים בחיים מכה של 50%-60%, אבל בשום פנים ואופן אני לא מוכן לפספס את השוק השורי של שנות ה-90 או את הריצה שהייתה לנו מאז 2009.

נפילות בבורסה הן חלק מהחבילה. מי שמשקיע במניות חייב להשלים איתן ולא לנסות לתזמן אותן. כל עוד אני מתעסק עם הבורסה, אני יודע שמדי כמה שנים התיק שלי יספוג נפילות. אני מרגיש כמו, למשל, חקלאי שיודע שכל כמה שנים תהיה בצורת או שכל כמה שנים יירד ברד בעונה הלא נכונה. זה חלק מהעסק. חקלאי שיבוא בתחילת שנה ויגיד "נראה לי שהשנה אני לא אזרע, כי יש לי הרגשת בטן שיירד ברד בספטמבר" לא יחזיק מעמד הרבה שנים בתחום הזה.

ככה גם אנחנו, המשקיעים, אנחנו לא צריכים לנסות לתזמן את השוק, אלא לחיות בשלום עם התנודתיות שלו ולדעת לספוג את הנפילות כשהן באות.

פורסם בקטגוריה מניות, עקרונות השקעה | סגור לתגובות על מקומו של יצחק בן צבי הוא בארנק