אני בספק אם המשבר ינוצל לשנות סדרי עולם בצורת התגמול של המנהלים. אני אשמח אם זה יקרה, אבל לא מאוד אופטימי בעניין. למרות שיכול להיות שהדברים פשוט זזים לאט. אחרי המשבר של 1929 שונו הרבה דברים. זה לקח הרבה שנים, אבל דברים שונו. כשקוראים את הספרים של גראהם, ניתן לראות שבתחילת המאה שעברה המצב היה הרבה יותר גרוע. למשל – אי פיקוח על תנועות בעלי-עניין, בלגן שלם בהגדרת נכסים בלתי מוחשיים וכו'.

לדעתי המשבר הוא סדרת חינוך לכלכלה העולמית בנושא זה
מנהלים שמתוגמלים ללא קשר לביצועי החברה יכולים למוטט אותה
מכיון שסעיף ההוצאות גדל ללא פרופורציה לסעיף ההכנסות
ושוב חוזרים לנושא הערכיות ברמה האישית – הערך המוסף של מנהל בחברה
צריך להיות בקורלציה חיובית עם התגמול שלו (ולהיפך)

כנראה באמת שעולם כמנהגו נוהג. כל עוד אנשים יהיו מוכנים לשלם 2% עמלת ניהול על קרנות נאמנות שלא מביסות את המדדים, כל עוד חברות ישלמו 4% (או שזה 5%) על חיתום וכל עוד חברות פיננסיות תתגמלנה את העובדים על בסיס רווחים קצרי מועד, כנראה שהמשכורות המנופחות בתעשייה תמשכנה. הנה דוגמא למשכורות בחטיבה שמוטטה את AIG:
Meanwhile, the people who worked at A.I.G. F.P. got rich. Exactly how rich is hard to say, but there are plenty of hints. One is that a company lawyer—a mere lawyer!—took home a $25 million bonus at the end of one year. Another is that in 2005, when Howard Sosin and his wife divorced, she received more than $40 million of an estate valued at $168 million—and Sosin had left A.I.G. in 1993, receiving $182 million from the company!

הנה הכתבה המקורית:
http://www.vanityfair.com/politics/features/2009/08/aig200908

השאלה אם אין בועתיות מובנית במשכורות הפיננסיות. נדמה היה שהמשכורות בתחום יצנחו לתמיד בעקבות המשבר, אבל עולם כמנהגו נוהג.

אני לא רואה הבדל מהותי בין האסייתים לבין המערב. גם כאן בסין האנשים נעים בין תאווה לבין פחד. הם משקיעים בבורסה כשכולם משקיעים ואז כשבאה המפולת, הם מפחדים ומעבירים את הכסף לתוכנית חיסכון.
כשהתחלתי להשקיע בהונג-קונג בשנת 2003, אף אחד מהחברים הסינים שלי לא השקיע בבורסה. לעומת זאת ב-2007 אנשים לא הפסיקו לדבר על מניות.

גבי זי,
הנקודה שנתת כאן – היא פוטנציאל לפוסט בפני עצמה

עידו,
איפה לדעתך יש יותר מודעות להחזר על הון (ברמה של אנשים, לא של חברות) במזרח או במערב?

רוב החברים שלי בהונג-קונג עובדים בתחום הפיננסי, וכולם הרוויחו הרבה יותר ממני או ממה שמקובל בהייטק. מה שהפתיע אותי בהתחלה כשרק נחשפתי לעולם הזה היה:

1 – שהם ממש לא מרגישים עשירים. כנראה שכל אחד מסתכל על מי שמרוויח יותר ממנו, או משווה עם האנשים בסביבה שלו. הנה דוגמא לשיחה שהייתה לאשתי ולי עם חברה שעבדה במודיס אחרי שאמרנו לה שאנחנו מתכננים לעזוב בקרוב את העבודות שלנו.
החברה – כן, גם לי יש חבר בעבודה שכל הזמן חושב על לצאת לפנסיה מוקדמת. הוא אומר שברגע שהוא יחסוך 30 מליון דולר הונג-קונגי (כ-15 מליון ש"ח), הוא יפסיק לעבוד.
אני – טוב, עם משכורות כמו אצלכם, זה לא צריך לקחת הרבה שנים.
החברה – הוא דווקא לא מרוויח הרבה. רק 300 ומשהוא אלף דולר (אמריקאי) לשנה.

2 – החיים שלהם לא נראים מהותית שונים מהחיים שלנו. הם עסוקים באותן בעיות – ריבים בעבודה, חינוך של הילדים וכו'.

אלי

הנושא שאתה מעלה פה , וכמעט בכל ארוחת צהריים משותפת…
הוא חזק מאוד.

בגלל זה אני כל כך אוהב השקעות ערך.

כי יש בהם באמת ערך אמיתי. יש בהם איכות.
כשאתה קונה חברות איכותיות , 'חברות ערך ' כשכולם זורקים אותם לפח אתה מפתח את האיכות הפנימית שלך , את הערך שלך במלחמה הפנימית מול המידות וחוסר הסבלנות.

כל העניין של הערך מתלכד ביחד עם המון ערכים אחרים לעקרון אחד של אמת.
בניתוח טכני למשל , אתה קונה כי כולם קונים , זה בעצם הסימן שלך שהגיע זמן לקנות , במקום לפתח את עצמך אתה מפתח את העדריות. כאן אתה הופך להיות אינדבידואל אמיתי.

גבי זי

הפתעת אותי עם המשכורות המקובלות בחברות פיננסיות מובילות
(לפני כמעט 15 שנה בחרתי בתחום ההיי טק כמו הרבה אחרים)
מענין מה השכר בחברות פיננסיות פחות נוצצות ובארץ – לדוגמא מיטב, אקסלנס…

עידו, פוסט יפה כרגיל
מה שמענין כאן הוא בעצם ההקבלה בין הפרמטרים שמשקיע ערך יחפש בחברה
לפני שירצה להיכנס יותר לעומק הנתונים שלה כדי לבחון אותה לקניה
לעומת אותם פרמטרים שכדאי שהוא עצמו (וכל אדם) יעמוד בהם – החזר על הון וחסכון