אולי זה בגלל המשבר הכלכלי ואולי בגלל סיבות אחרות, אבל השנים האחרונות בהחלט הביאו איתן מחאות חברתיות בעולם הקפיטליסטי. בין השאר כללו מחאות אלו כעס על ה-1%.
האחד-אחוז הזה מתייחס, כמובן, לאחוזון העליון מבחינת הכנסה. לטענת המוחים, בידי האחוזון העליון מצוי יותר מדי כסף ויותר מדי כח.
והנה לפני מספר ימים בא הניו-יורק-טיימס עם כתבה מעניינת. להלן משפטי המחץ מהכתבה:
It turns out that 12 percent of the population will find themselves in the top 1 percent of the income distribution for at least one year. What’s more, 39 percent of Americans will spend a year in the top 5 percent of the income distribution, 56 percent will find themselves in the top 10 percent, and a whopping 73 percent will spend a year in the top 20 percent of the income distribution
יפה מאוד לראות שדווקא עיתון שמאלני זה מצטט מחקר שמוריד המון מהעוקץ של המחאה החברתית.
אז מסתבר שבניגוד למה שרבים מנסים להגיד לנו – שאין מוביליות חברתית או שהעשירים שולטים על הפוליטיקה, המציאות הרבה יותר מורכבת.
אם מורידים את המשקפיים האידאולוגיות ומסתכלים על המציאות בצורה אובייקטיבית, אז המצב הרבה יותר מורכב. מסתבר שאין באמת אחוזון עליון סטטי (יותר מחצי מהאמריקאים ישתייכו לעשירון העליון באיזה שהוא שלב בחייהם). במהלך חייו של האמריקאי הממוצע הוא ימצא את עצמו נע ונד בין העשירונים השונים. בין אם זו דוגמנית צמרת או שחקן כדורגל שמגיעים לשיאם בגיל צעיר, או מנכ"ל של חברה גדולה שטיפס לאט לאט בהיררכיה הארגונית – רובנו לא נולדנו ולא נמות באותו סטטוס כלכלי. מספיק להסתכל על רשימת הטייקונים בארץ שעלו ואז ירדו בשביל להבין זאת.
כשאני מסתכל סביבי, אז המציאות באמת נראית יותר כמו המחקר הזה מאשר כמו המציאות המדומה בראשם של הסוציאליסטים. אנשים מסביבי באמת עולים ויורדים במשך החיים בין העשירונים השונים. יש לי חברים שפתחו עסק ששגשג במשך שנים רבות ולפתע מצאו עצמם בפשיטת רגל, חברים שעבדו בהייטק וקיבלו משכורות גבוהות, אבל ויתרו על כך למען עבודה פחות מכניסה. במשך השנים ראיתי גלי פיטורים רבים בקומברס (חברה בה עבדתי כמעט 10 שנים). בחלק מגלי הפיטורים פוטרו גם עובדים בכירים – חלקם לעולם לא יחזור למשכורת הגבוהה אותה הם קיבלו בקומברס. מהצד השני יש את אלו שהרוויחו קצת ולפתע ההכנסה שלהם קפצה (כמו למשל סתיו שפיר שעכשיו שייכת לעשירון העליון).
ועוד לא דיברתי בכלל על כאלו שהייתה להם שנה ממש חזקה אבל חד-פעמית – אם זה בזכות ירושה, בונוס, בורסה או סיבה אחרת.
בקיצור, העולם הקפיטליסטי לא באמת מורכב מעשירונים סטטיים. נכון, ישנם את אלו שנולדו עם כפית זהב בפה ויקברו עטופים בתכריכי זהב, ויש את אלו שנולדו עניים וימותו ככה. אבל אצל רובנו זה לא המצב.
מחקר זה לא אומר שאין מקום לפעילים חברתיים. זה לא אומר שאין מקום לאלו שנאבקים למען החלשים הכרוניים שבאמת נדפקים (ויש כאלו). אבל הוא כן מחליש בצורה משמעותית חלק מהטיעונים מהשנים האחרונות של התנועות החברתיות השונות. כל מי שבעד "לדפוק את העשירים" צריך לזכור שיש סיכוי גבוה מאוד שיום אחד גם הוא יהיה "עשיר". מצד שני, מי שחושב שלא צריך לדאוג לרשת חברתית מסוימת לחלשים בחברה צריך לזכור שיש סיכוי גבוה מאוד שיום אחד גם הוא ייפול ויזדקק לעזרתה של המדינה/החברה.
