הדולר מתכווץ ומתנפח כמו בלון
רמי פורטיס
הין יורד היום לשפל חדש. הדולר-ין עלה ל-117 – מקום בו הוא לא ביקר מאז 2007.
הנפילה הזאת של הין באה אחרי שהבנק המרכזי הודיע לפני מספר שבועות שהוא מגדיל את רכישות האג"ח. לדעתי, בתכלס מה שקורה ביפן זה שהמדינה פשטה רגל.
פול קרוגמן וחבריו יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל חוב מוגזם זה דבר רע. יחס החוב לתל"ג ביפן כבר הגיע ל-230% ועדיין צומח בכ-10% בשנה. זה דבר שלא יכול להמשיך זמן רב. המדינה הגיעה למצב של פשיטת רגל ולעולם לא תוכל להחזיר את החוב שלה.
ליפן יש שתי אפשרויות – האחת היא חדלון פירעון והסדרת החוב והשנייה היא מיסוס המטבע.
יפן בחרה בדרך השנייה. הבנק המרכזי "קונה" את האג"חים של המדינה, או במילים אחרות – הוא ממיר את החוב של יפן (שאין סיכוי שהיא תשלם) בשטרות חדשים. בכך הוא מפחת את המטבע.
אוקיי, אני יודע, גם הבנק המרכזי בארה"ב עשה את זה. אבל ביפן המצב שונה מאוד לדעתי וזאת משתי סיבות:
1 – הרמה. ב QE III הבנק הפדרלי רכש 80 מיליארד דולר של אג"ח בחודש. כיום הבנק המרכזי של יפן רוכש 80 טריליון ין של אג"ח בשנה. מה ששם את QE III קצת מעל ההקלה הכמותית של יפן בערכים מוחלטים, אבל אם זוכרים שהכלכלה האמריקאית היא בערך פי 3 יותר גדולה מזו של יפן, אז ברור שהיפנים מקלים יותר.
אפשר לראות את זה יפה מהגרף שבכתבה של ה-WSJ. סך הנכסים כחלק מהתל"ג שהבנק היפני מחזיק עומד על יותר מחצי לעומת כרבע שמחזיק מקבילו האמריקאי.
2 – העתיד. לכל ה-QE-ים למיניהם בארה"ב היה תאריך תפוגה. למרות שהמשקיעים לא ידעו בדיוק מתי ההקלה תפסק, זה היה ברור שמדובר בצעדים חד פעמיים עד שהכלכלה תשתפר. ביפן, הסוף לא נראה באופק. הממשלה ממשיכה לתפעל גירעון ענק, והבנק המרכזי מכסה את החוב עם ינים חדשים. לא סתם משקיעים מסוימים קוראים לזה – הונאת פונזי.
אפשר להשוות את זה לסיפור פיקטיבי על שני אנשים – אדון לוי ואדון כהן. שניהם חוו לאחרונה הורדת שכר משמעותית.
אדון לוי החליט לחתוך בהוצאות אבל עד רמה מסוימת. הוא לא מוכן לוותר על על כל המותרות שלו בשביל להתאים את ההוצאות עם ההכנסה החדשה. למשל, הוא לא מוכן לוותר על הרכב שמהווה כלי עבודה חשוב בשבילו. או לוותר על תיקונים הכרחיים בדירה. לכן בינתיים הוא ייקח קצת הלוואות מהבנק בשביל לעבור את התקופה הקשה הזאת, אבל באותו הזמן הוא יעשה מאמצים למצוא עבודה חדשה, או ילך לעשות קורסים מקצועיים כדי שמצבו ישתפר בעתיד.
אדון כהן, לעומת זאת, החליט לחיות כאילו אין מחר. להתעלם לגמרי ממצבו החדש ולא רק שהוא לא חתך בהוצאות אלא אפילו החליט לבזבז יותר – הכל הוא מממן דרך הלוואות. עכשיו הוא נוסע לחו"ל יותר מאשר בעבר ולא חוסך במסעדות פאר. כל הסובבים אותו בטוחים שמצבו הכלכלי מעולה ולא מבינים שהוא חי על זמן שאול.
אני יודע שהאנלוגיה הזאת לא מושלמת, אבל היא די מייצגת את ההבדל בין ארה"ב לבין יפן. זה נכון שהבנק הפדרלי רכש כמויות גדולות של אג"ח, אבל באותו הזמן הממשל עבד מאוד קשה כדי להוריד את יחס החוב לתל"ג, וכדי לאפשר צמיחה עתידית בכלכלה.
אפשר להתווכח על הרבה מהדברים שהממשל והקונגרס עשו או לא עשו ועל הריבים ביניהם בשנים האחרונות, אבל אין ספק שנעשו דברים – קיצוצים רבים בתקציב. הרשויות המקומיות עוברות תהליך הבראה. הצבא האמריקאי חזר מעיראק ואפגניסטן. נעשו רפורמות במערכת הבנקאות וכו'.
כל אלו הביאו לכך שהגירעון התקציבי ירד אל מתחת ל-3% והכלכלה האמריקאית החלה לצמוח שוב.
יפן כנראה הקשיבה יותר מדי לאנשים כמו קרוגמן, והחליטה שאת כל הבעיות אפשר לטאטא מתחת לשטיח, לא להתמודד עם הגורמים האמתיים שמחלישים את הכלכלה ולפתור את הכל באמצעים מוניטריים.
יפן פשטה רגל והיא תמשיך לפחת את הין. הדולר-ין כבר עלה מ-80 ומשהו כשפתחתי את ההימור נגד הין ל-117 היום. כל עוד יפן ממשיכה במדיניות הכלכלית הלא אחראית הזו, הין ימשיך ליפול. קשה להגיע למסקנה אחרת.
אני עדיין מחזיק בהימור הזה, אם כי, לצערי, לא הגדלתי אותו השנה.
למזלנו גם ארה"ב וגם אירופה נמנעו מללכת בדרך של קרוגמן/יפן, אבל נראה שהכלכלה השנייה בגודלה בעולם לקחה את ספר ההוראות היפני לתמריצים אין סופיים מה שיביא אותה למקום מאוד לא טוב בשנים הקרובות.
Somebody like Paul Krugman, who's overdosed on mathematics, and uses the king's English better than practically anybody alive, so he's very dangerous. He just thinks there's no limit to the amount of [money printing]– he wouldn't say that, but he thinks the limit is so faraway you don't need to worry about it at all.
צ'רלי מנגר
