פוסט אורח של אחותי – מיכל מרוז (או רוזי) שחצתה לאחרונה את ישראל באופניים.
- בשביל להגדיל את התמונות, צריך ללחוץ עליהן.
יומן מסע
רוזי
15-29/9/2010
פרולוג 14/9
מנסה להיזכר מתי ולמה החלטתי לחצות את ישראל על אופניי שטח. השאלה הזו תטריד אנשים רבים במהלך המסע שלי ולי אין תשובה עליה. פשוט החלטתי.
בהתחלה גידי היה אמור להצטרף אליי, אך אבוי, הוא התאהב.. בצר לי פרסמתי מודעה בגרופי בנוסח כל כך לא מזמין שהיה ברור שאני לא באמת רוצה שותף. כל מי שמכיר אותי היה יכול להגיד את זה מראש- היא תצא לבד. לחברים לא סיפרתי, למשפחה סיפרתי רגע לפני ומהעבודה ביקשתי חופש בלי לפרט. מה לא עושים נגד עין הרע, טפו טפו…
התחלתי לחפש מידע, איפה כדאי לרכב, איזה ציוד צריך ובכלל, איך לעזאזל עושים דבר כזה? קראתי בנט הרבה סיפורים, כולם של גברים כמובן ורובם הסתיימו בניסיונות כושלים לחצות את הארץ. הסיפור היחיד שדיבר אליי היה של אריאל קירצ'וק. החלטתי לפנות אליו. אריאל התגלה כאדם עם לב ענק ולמרות שהייתה לי הרגשה שהוא לא באמת מאמין שהבחורונת שנפלה עליו עם שמלת מיני ולק אדום תצליח לחצות את הארץ בתנאי שטח קשים הוא ישב אתי על מסלולים, נתן לי טיפים והגדיל לעשות כשהשאיל לי סבל עם תיק ותיק גב נוסף. קירצ'וק ליווה אותי לאורך כל המסע במסלולים שלו (שאת רובם שיניתי או לא רכבתי), בציוד המעולה שלו והיה גם חברי הטלפוני בשעת מצוקה. אין מלים…
עכשיו היו לי מסלולים ותיקים, נו, התקדמנו. מומחים אמרו לי שכדאי להכין את הגוף למסע כזה. אוקיי.. אמצע יולי. חם. חודשי הקיץ עמוסים בכל חדרי הלידה, באוגוסט רמדאן (יותר לידות, פחות מיילדות) ואני נאלצת ליילד וליילד בלי סוף… מצאתי את עצמי מנהלת בית עם שתי בנות, עובדת משמרות נוספות ודוחפת שתיים שלוש רכיבות בשבוע בתנאי חום קיצוניים, 50-60 ק"מ עליות לרמת הגולן ב 45 מעלות, כיף לא נורמאלי. בתחילת ספטמבר נפלתי שבוע למיטה מסיבות בהן לא ידובר, קמתי מהמחלה שבוע לפני המסע והספקתי לרכב רכיבה בודדת. נו, שויין.
בחודש אוגוסט גם נעניתי סוף סוף להצעתו ותיקת- השנים של ידידי היקר נמרוד כהן מ"עז הרים" והצטרפתי לקורס שבילים מתקדם בהדרכתו של אדם חיות האחד והיחיד. הקורס, בנוסף להיותו חווייתי ומהנה, שיפר את היכולות הטכניות שלי ונתן לי כלים לשיפור הרכיבה.
כיוון שלא רציתי לרכב לבד הכנתי רשימת תפוצה של חברים רוכבים שגילו רצון ועניין להשתתף וביקשתי מכל חבר לשבץ עצמו ביום שמתאים לו. דברים התגלגלו כך שהתכנית המקורית התנפצה ומתוך ההריסות שלה צמחו ועלו דברים ספונטאניים ונפלאים. בעיית הלוגיסטיקה הציקה לי ולא נמצא לה פתרון, כיוון שהמסלולים לא מעגליים כל חבר שיצטרף אליי לרכיבה יצטרך הקפצה לרכב בסוף היום. סוג של בעיה. החלטתי לתת לדברים לקרות ולפתור כל יום לגופו כך ייצא שבמהלך המסע מצאתי את עצמי מתעסקת עם לוגיסטיקה יותר מכל דבר אחר. אז זהו, יש ציוד, יש מוטיבציה, יש מסלולים ויש רוכבת אחת שלא יודעת מה בדיוק הולך לקרות אבל היא בהחלט ששה להרפתקה. אפשר לצאת לדרך…
יום 0 זה מתחיל
יום שלישי, רגע לפני…
מתעוררת מוקדם בבוקר, נוסעת לאוניברסיטה בפקקים של הבוקר כדי לגלות שיום האוריינטציה לתואר שני הוא לא היום. עצבים! בזבזתי 4 שעות…
עוברת בשתי חנויות אופניים בחיפה ולא מוצאת בקבוקים של ליטר. כנראה זה לא היום שלי.
עוצרת בסופר- קניות שיספיקו לבנות לשבועיים שלמים. מסובך. מעמיסה בעגלה מכל טוב, דברים שבדרך כלל אין בבית- צורך לפצות אותן על שבועיים היעדרות. 16 שנה אני מגדלת אותן לבד באהבה, שמחה, קושי והרבה עבודה ומעולם לא עזבתי אותן לתקופה כל כך ארוכה. חששות מזדחלים, איך הן תסתדרנה? האם זה אחראי מצדי? ואיך יראה הבית כשאחזור??? בהתחלה הן שמחו להיות לבד, אבל אתמול סוף פתאום שאלה אותי- אמא, איך אני אתחזק בית שבועיים שלמים לבד? איך באמת..
בבית מכינה פסטה להיום ומחר, תולה על המקרר רשימת טלפונים למקרה חירום, אורזת תיקים- תיק הגב שאריאל נתן לי כבד מדי, מנסה להוציא דברים ומגלה שהכל נחוץ ואי אפשר לוותר על כלום. על הסבל תיק לא פחות כבד אשר יתגלה בהמשך גם כלא בטיחותי.
הילדות חוזרות מבית ספר ב 16.00, ארוחת צהריים, שיעור פסנתר, סוף נוסעת לחוג ריקוד ואני מבינה שלא אספיק להיפרד ממנה. אין דבר, מחר אני ישנה בבית..
שלומי, ידידי מקיבוץ עמיר מתקשר ומזמין את גידי ואותי לישון אצלו, נפתרה בעיית הלינה לתחילת המסע.
שעה 20.00 מעמיסה הכל, נפרדת מסמר תוך שאני ממלמלת הוראות אחרונות, אוספת את גידי מהזורעים, את יבגני מטבריה וצפונה לעמיר.
שלומי מקבל את פנינו בארוחת ערב ולימונדה ביתית מצוינת. התלבטויות על נקודת התחלת המסע, אמנם עמיר היא נקודה צפונית אבל אני מתעקשת על נקודה סמלית ומחליטה להוסיף 12 ק"מ ולהתחיל מהאריה בתל חי. אם כבר אז כבר. גידי לא מרגיש טוב. מארגנים ציוד נפרדים מיבגני שמקבל את הפרטנר שלי לשבועיים ונכנסים כל אחד למיטה המסודרת ששלומי הכין לו.
אני לא נרדמת, מוטרדת…
יום 1 תל חי- אילניה
יקיצה ב 4.30, שלומי מגיע ומקפיץ אותנו לתל חי. איזה נשמה גדולה. בדרך רואים שלטים לגבעת עגל, נקודת ההתחלה של אריאל קירצ'וק. התרגשות. זה באמת קורה.
תמונות עם האריה לאור הזריחה, פרידה משלומי ויציאה לדרך, כך נאה וכך יאה בשעה 5:55 (חמסה חמסה). רוכבים על כבישים ושבילים
בפאתי יישובים בגליל העליון בואכה קיבוץ עמיר, מנפנפים לשלום וממשיכים לכיוון עמק החולה מזרחית לאגמון בדרך לבנה ורחבה. עוצרים בפינת חמד בדן לסנדוויצ'ים ואני מנצלת את הזמן והמקום הפסטורלי לקרוא את השיר המרגש שכתב לי שלומי.
לרכיבה עם גידי יש טעם של בית, רכבנו יחד קילומטרים רבים, אנחנו מכירים כל אחד את הקצב, החולשות ונקודות החוזק של השני. נופי הגליל העליון והרמה מוכרים לנו והרכיבה עם חברי הטוב ביום הראשון למסע שלי מרגשת ומשמחת אותי. אנחנו מאלתרים דרכים מקבילות למסלול של קירצ'וק ונאלצים לחצות את הירדן פעמיים, אנחנו מחליטים לנסות לחצות את הנהר ברכיבה, מתעדים בוידיאו ומתגלגלים מצחוק והנאה. כיף!!
ממשיכים על הירדן ההררי בנופים עוצרי נשימה, מטפסים עד כרכום ועוצרים לתצפית מרהיבה. גולשים לכנרת בדרך חתחתים יפהפייה, פארה למסלול של קירצ'וק. הדרך זרועת אבנים והסבל המרקד מקפיץ ממנו את התיק שוב ושוב. כשאגיע הביתה אצטרך לפתור את הבעיה הזו.
מתחברים לכנרת צפונית מכפר נחום ונדהמים מכמות הצליינים העצומה ומה"סינגל" להולכי רגל שבנו להם לאורך הכנרת. ממשיכים על הכביש מקביל לכנרת. השעה אחת בצהריים, חם. גידי לא מרגיש טוב. מדוושים במרץ עד חוף חוקוק ועוצרים באלונית. מתנפלים על בקבוקי שתייה, חטיפים ואפילו סנדוויצ'ים ארוזים מאתמול.
ממשיכים עד טבריה, עוצרים בחנות של חיליק להגיד שלום. הימים לפני יום כיפור והחנות עמוסה. לאור מצבו של גידי יבגני מציע להקפיץ אותנו לפורייה, לאור החום הכבד אני מחליטה להצטרף. בפורייה חיבוקים ונשיקות, גידי הביתה למיטה ואני ממשיכה לבד בשבילים המוכרים עד הבית.
סיכום יומי 88 ק"מ 9 שעות רכיבה ברוטו
הבית נראה קטסטרופה, הכל הפוך, בלאגן. במקום לנוח ולעשות מתיחות כמו שתכננתי, אני מסדרת, מנקה, מבשלת. הבנות מגיעות ומתפלאות/ שמחות לראות אותי בבית. אני מארגנת מחדש את התיקים וקובעת עם צבי למחר בבוקר.
הולכת לישון ב 1.00
יום 2 אילניה- מדרך עוז
מזנקת מהמיטה ב 4.30. מכינה לבנות סנדוויצ'ים, נפרדת מהן ועולה על האופניים "לייט". לפי התכנית דינה, אשתו של צבי, תחזיר אותנו הביתה בסוף היום, כך שהציוד הכבד נשאר בבית.
צבי מתייצב אצלי ב 5.30 ואנו יוצאים מהשער האחורי של אילניה בשבילים המוכרים לבית קשת. ממשיכים בפאתי הכפרים המוכרים דבורייה ואיכסל. עוברים במרכזאיכסל ואני מתעקשת על תמונה לצד המסגד המוכר לי כל כך. צבי נלחץ, הכפר עמוס ילדים בדרכם לבית הספר ואני ליד המסגד עם תלבושת לא צנועה, אני מרגיעה את צבי ודוחפת לידיו את המצלמה, הוא נכנע בלית ברירה, מצלם אחת מהירה ומאיץ בי להמשיך.
ביציאה מאיכסל חוצים את כביש המנהרות החדש לנצרת וממשיכים בדרכים חקלאיות לכיוון תל עדשים. בתל עדשים מגלים שהיינו אמורים להמשיך למרגלות ההר וחוזרים כלעומת שבאנו. מחפשים דרכים נוחות ונתקלים שוב ושוב בגדרות של שטחים חקלאיים. בשדות צבי חוטף פנצ'ר בטיובלס, עוצרים לתקן.
ממשיכים בשבילים עד כפר ברוך. עוצרים לקפה ומאפה בתחנת דלק ומשם בכביש עד מאגר המים. עולים על שביל ידידותי המסומן לאופניים ונקרא סובב יוגב עד יוגב.
מאלתרים בדרכים חקלאיות עד מדרך עוז. נחים על הדשא בכניסה ליישוב ומחכים לדינה
סה"כ יומי 48 ק"מ 6 שעות רכיבה
חזרה הביתה ללילה אחרון. שוב מנקה, מבשלת ומתדרכת את הבנות.
מנסה לארגן את מחר- שי רוצה להצטרף אבל אני לא מצליחה לפתור לו הקפצה לרכב בסוף היום, זה ערב יום כיפור והיום קצר, אריאל מתקשר להתעדכן ומסדר לי שותף למחר- אודי קרני אחד. קובעת עם יבגני הקפצה ב 5 בבוקר למדרך עוז. זהו, המסע האמיתי מתחיל
יום 3 משמר העמק- בית ינאי
יקיצה ב 4.30. יבגני מאחר. מנצלת את הזמן ומושכת עוד את הפרידה מהבנות, מהבית, צביטה בלב שממשיכה להציק בשקט ובעקשנות במשך השבועיים הבאים. אודי מציע שנפגש במשמר העמק ונתחיל משם. יבגני מגיע ומתקין את הסבל, מחזק את התיקים. אין, אין על יבגני.
עוצרים בכניסה ליער, לחיצת יד והיכרות קצרה עם אודי, מעמיסה תיקים ונפרדת מיבגני ומהאוטו. תחושה של תחילת המסע.
אודי מוביל אותי בניווט חופשי בשבילים של רמות מנשה. תוך כדי דיווש הוא מספר לי על נפלאותיו. האיש, בן 60 +, חצה את ישראל 3 פעמים וחזר לא מכבר מהטראנס אלפ. ריספקט! השיחה מתגלגלת ותוך שעות בודדות אנו מגלים להפתעתנו שאודי רכב עם האקס שלי (נמרוד, באימונים לטראנס אלפ) ואני מכירה את האקסית שלו ואף רכבתי איתה בקבוצת סינט. כמה נפלא.
במעלה ההר אודי מציע שתי אפשרויות, המשך רכיבה במגמת ירידה או עלייה עד חירבת ראס לנקודת תצפית מרהיבה, "את הנסיכה" אומר לי אודי, "את מחליטה". אני בוחרת, איך לא, באפשרות הקשה והיפה. אודי מחלק לי טיפים ומציע לי לרדת מהאופניים בקטעים שרוכבים בהילוכים 1:1. אני מתעקשת לדווש ונשברת כמה מטרים לפני רום ההר. הנוף מרהיב ומצדיק את המאמץ הנוסף ואנו עוצרים לצלם ולהסדיר נשימה.
גולשים לעין נילי ופוגשים מקומיים שבאים להשקות את הסוסים וקבוצת רוכבות ממגידו. אודי משוויץ בי והבנות מתלהבות ומפרגנות.
ממשיכים לעמיקם תוך שיחה קלילה על פציעות של חברים ברכיבות. אודי עוקף אותי בטבעיות ואני מנסה ליישר עצמי, התנועה הפתאומית גורמת לסבל הכבד שלי לזרוק אותי הצידה, אני מנסה לבלום, פוגשת את האחורי של אודי ומתרסקת על הכביש. שיט!! אודי ניגש ועוזר לי לארגן הכל. מאחד הבתים יוצאת קשישה טובת לב, מכניסה אותי לחצר שלה ועוזרת לי לחבוש הפצע, אותו אחד שילווה אותי לאורך כל המסע.
ממשיכים בכבישים פנימיים עד פרדס חנה, עוצרים תחת "עץ איקליפטוס ענק" מהשיר של מאיר אריאל לארוחת הסנדוויצ'ים היומית ועוצרים שוב בבית אליעזר לקרטיב. אני מקשקשת עם המוכר על התמכרויות ומסיימת באיחולי שנה טובה והצלחה בגמילה מסיגריות.
ממשיכים דרך ברנדיס ועוצרים לתמונה בדמוקרטי שהיה בית הספר של הבנות במשך 9 שנים. מתקשרת לשמוליק, סגן המנהל וידיד ותיק בתקווה לפגוש אותו ולאחל שנה טובה אך הוא לא נמצא. ממשיכים לחרב לאת וגאולי תימן עד נחל אלכסנדר.
רכיבה לאורך הנחל עד לנקודת הפרידה מאודי שעולה על הרכב של בנו לאחר איחולי הצלחה בדרך. אני ממשיכה לדווש לחוף בית ינאי, שמחה וגאה שייצא לי להכיר ולרכב עם אדם כמו אודי אשר ימשיך ללוות אותי בעצותיו הטלפוניות לאורך המסע כולו.
סה"כ 65 ק"מ 4.5 שעות רכיבה נטו
מגיעה לחוף המוכר לי מזה שנים. נהנית מהשקט. ערב יום כיפור, החוף רגוע. המסעדה פתוחה עד 15.00 ואני מזמינה את עצמי ל "פיש אנד צ'יפס" ושני חצאי סטלה מהחבית. תחושת חופש וסיפוק. הכל רגוע.
יורדת לחוף ומתקשרת לנטע חברתי. היא מגיעה לשעה קלה, אנחנו רוחצות בים כמו בימים עברו ומקשקשות לנו.
נטע נוסעת ואני שוב לבד. שקיעה מדהימה, החוף מתרוקן לאטו.
יבגני מגיע עם הרכב והציוד שהעמסתי עליו מבעוד מועד, צידנית, שמיכות, אוהל וציוד לאופניים. את הגזייה הוציא בבית ושכח, את הצידנית מילא כל טוב, נקניקים, בירות, ממרחים.
מגיע פקח ואוסר עלינו לישון בחוף, אני מתעקשת והוא מתרצה- תוכלו לישון אבל בלי אוהל. אנחנו פורסים תחתינו את האוהל כמו שמיכה, עליו שמיכות ומקשקשים עד השעות הקטנות ב 4 מתעוררת לקול טפטוף.. תענוג.
יום 4 בית ינאי- מודיעין
מתעוררים ב 5 ומתפנים כל אחד למשימותיו, כאילו תאמנו מראש- אני מכינה סנדוויצ'ים ויבגני מארגן אופניים. מקפלים את כל הציוד חזרה לרכב. בהחלטה ספונטאנית אני מחליטה להשאיר הציוד ברכב ובערב להקפיץ את יבגני עם האוטו של אמא חזרה לבית ינאי ואז לקחת הציוד. התלבטות בקשר למסלול והחלטה שלי לרכב על כבישים עד לירקון משם לאורך הירקון וחזרה לכבישים עד מודיעין. בכל זאת, יום כיפור היום.
ממלאים אוויר בתחנת דלק, פסססס, פנצ'ר. יבגני מתקן ואני מחליטה לוותר גם על הסבל ומחזירה אותו לרכב, מעמיסה הכל על תרמיל הגב שהופך כבד מאד. בערך ב 8.30 מסיימים מנהלות ועולים על כביש 2, כביש החוף מעולם לא היה מאושר יותר, עשרות רוכבי אופניים מכל הסוגים, המינים והגילאים מדוושים עליו בהנאה. מרוכבי כביש מקצועיים ועד משפחות עם ילדים. בהרצלייה פוגשים 3 גברברים בגיל בר מצווה שדיוושו במרץ מנתניה, מצלמים את הגיבורים וממשיכים להרצלייה בטיילת עד תל אביב. רוכבים על הירקון ומגלים שכבר צהריים וחם. מחליטים על עצירה למנוחה ונשכבים תחת עץ איקליפטוס.
יבגני נרדם ואני מחשבת קילומטרים ושעות, הזמן קצר והדרך מרובה. השעה 14, לפנינו 40 ק"מ רכיבה על כבישים, יום כיפור יוצא בשעה 18. אני מעירה את יבגני ויוצאים ב 15.00. ממשיכים לאורך הירקון ברכיבה לייט ללא קסדות ומסתבכים בנקודה בה פירקו גשר לצורך שיפוצים, מנווטים לפי הג'יפיאס ומוצאים עצמנו בפאתי בני ברק, יום כיפור. לא טוב. אני שמה קסדה לכל מקרה. מצליחים להתחבר לכביש 4 עד גהה ממשיכים לגנות ומתחברים לכביש 1. הרכיבה בכבישים ריקים שמוכרים לי כשהם עמוסי רכבים, מופלאה בעיניי. אנו מגיעים לצומת מודיעין, חושך, מתחילים רכבים על הכבישים ויבגני מחליט שזהו, מספיק.
מתקשרת לאחי היקר נדב ומסכמים שיאסוף אותנו ב 18.30, צאת יום כיפור. נזרקים בצד הכביש ומחכים.
נדב מגיע ומקפיץ אותנו להורים לרעות, שם מחכה לנו ארוחת סטייקים ופסטה. יאמי. אוכלים בזריזות, אני שוטפת עצמי בקטנה ומקפיצה את יבגני עם הרכב של ההורים לבית ינאי. מארגנת ציוד ומעבירה מהאוטו שלי לרכב של ההורים, נפרדת מיבגני ויורדת לחוף לדייט שסידרתי לי ערב קודם. החיים הטובים…
סה"כ יומי 83 ק"מ 4.5 שעות רכיבה נטו
יום 5 יום מנוחה ברעות
יום המנוחה שנקבע מראש הפך ליום מנהלה מטורף. מתעוררת ב4 אחרי ערב בילוי שנמשך עד השעות הקטנות. חוזרת לישון עד 6 ושוב עד 10.
מארגנת תיקים ומנסה להוריד משקל. עושה רשימות מה חסר. מכניסה כביסה למכונה, מקפיאה בקבוקי מים ואיזוטון.
משאילה רכב ויוצאת לסיבוב-
נפגשת עם גיא ג'יפיאס ומנסה לסחוט קצת כלים שיעזרו לי להשתמש במכשיר. גיא זורק כמה עצמות ובעיקר מגלה שעד היום רכבתי בלי להקליט. מיד לוחץ על הקלטה ומהיום כל המסלולים שארכב יוקלטו. רוכשת ממנו בטריות רזרבה ומגן למכשיר. אני פוגשת בחור שמציג עצמו כדורון אמיץ, השם מוכר לי ואני שמחה להצעתו להצטרף אליי ליום רכיבה באזור באר שבע. מחליפים טלפונים והאסימון שהבנאדם הוא אחד מאלופי ישראל ורוכב- על נופל מאוחר מדי וטוב שכך כי בהמשך יהפוך דורון לא רק לרוכב נערץ אלא גם לאחד השותפים המשמעותיים במסע ולחבר קרוב.
ממשיכה בדרכי לסופר בחיפוש אחר אוכל קל ומזין לזמנים קשים. בבית מרקחת מתגברת את תיק העזרה ראשונה בהתחשב בפציעה החדשה. בחנות האופנים במודיעין מוצאת בקבוקי ליטר ומקבלת הרבה פינוקים אחרי שמספרת שאני באמצע חוצה ישראל.
בשעות הערב מגיעה לגיסתי, מאיה בת ה 7 מתלהבת מהצמות הרבות ואני מתנפלת על המחשב, מסדרת תמונות, קוראת מיילים מפרגנים ושואבת מהם עידוד, שולחת מיילים חזרה וכמעט לא מתפנה לדיירי הבית.
אצל אמא שוב מארגנת תיקים עם הקניות החדשות, מוותרת על שתי פנמיות (שתיים יספיקו), מצמצמת את האבקה האיזוטונית לחצי בקופסא קטנה, מחליטה לא לקחת את האוכל שקניתי ונשארת עם חטיפי אנרגיה, צנצנת דבש לחיץ ותמרים. מקפיאה סנדוויצ'ים עם דבש וחמאת בוטנים למחר (מתכון שהפך למתכון הבית בטיול). מדברת עם הבנות, הכל בסדר בבית, סוגרת עם רונן מנהלות למחר ונופלת למיטה בחצות.
יום 6 מודיעין- גת
מתעוררת ב4, אוכלת, מתארגנת וזוכה להקפצה לתחנת הרכבת ישפרו, נקודת המפגש עם רונן. רונן מאחר ואני קופצת לקניון להתפנק עם קפה בארומה. אכן מפנק.
את רונן הכרתי באחד הגלגולים שלי לקראת המסע. גידי פרש ונשארתי לבד. היה לי ברור שאסור לרכב לבד, בעיקר אם את בחורה. רונן פתח קבוצה בגרופי שבסופו של דבר לא הצטרפתי אליה אבל בכל זאת נפגשנו, התיידדנו ורונן החליט להצטרף אליי ממודיעין עד גת ולארח אותי בביתו. מלך.
רונן מגיע, לחיצות ידיים והפעלת ג'יפיאסים. לרונן יש ספורטיבה ולי אוונטורה "שלי יותר גדול". יציאה ב 7 על הכביש עד לנקודת חיבור לשביל ישראל. עוברים מתחת כביש 1 לכיוון שעלבים, דרך משמר איילון עד יער חולדה. ביער עברנו דרך גן אירועים הממתין לזוג המאושר, תפסתי לרונן ביד וסחבתי אותו תחת החופה לתמונה היסטורית, רונן הגדיל לעשות ונתן לי פרח ששרד, להבדיל מהכלה המזויפת, שעות בודדות בחום הנורא. ארוחת סנדוויצ'ים מסורתית בגן וצילום של בית הרצל.
רכבנו בכרמי היין ואני כמובן עצרתי לדשן כרסי, רונן החקלאי התרעם על הגניבה ואני התעקשתי שאפילו לפי היהדות מותר והמשכתי לעבר מטעי תאנים מטריפות- חושים. רונן התרצה וטעם מעט.
הסתבכנו בבסיס ליד צומת חולדה, ניסינו לאגף ונתקלנו בשערים זועמים, לבסוף מצאנו דרך העוברת ליד תחנת רכבת עתיקה ויפיפה של נחל שורק. המשכנו לכיוון תעש. חצינו שדות כותנה בקטיף ורונן התפעם למראה קטפת הכותנה של 4 שורות !! אני התפעמתי למראה צ'אנג העובד בשדות, והוא התפעם מהמצלמה ודפק פוזות.
המשכנו לקיבוץ רבדים, דרך מטעי זיתים ותאנים לכפר מנחם עד יער חרובית. בכניסה ליער חלף בי גל התרגשות, צילמתי בפלאפון תמונה שלי לצד השלט של היער ושלחתי לקירצ'וק בתקווה שגם הוא יתרגש לראות אותי בסינגל הבית שלו.
דיווח ממד החום של רונן- 42 מעלות בצל. שטויות, אני אומרת, זה מד חום פולני, שימשיך לקרוא בחושך, יש מקסימום 40 מעלות. אבל לא רק המדחום פולני, גם רונן ואני לא בדיוק ילידי אפריקה והחום מתחיל לתת אותותיו ועל כן החלטנו פה אחד לחסות תחת צלו של עץ חרוב ענק למנוחת צהריים של שעתיים. תוך בליסת סנדוויצ'ים התגלגלה שיחה מרתקת על מסעות, גילוי פנימי ותהליכי ריפוי וצמחיה, בפולנית כמובן.
השמש החלה לרדת ואנחנו ניערנו עצמנו ועלינו על האוכף. רכבנו לתל צפית וגילינו שאנחנו קצרים במים. מצאנו מאגר כלים חקלאיים של מושבי האזור ומילאנו מים מהצינור. חצינו את כביש 6 בגשר לכלים חקלאיים והמשכנו בשדות הבית של רונן. עברנו את נחלה וסגולה עד קיבוץ גת.
בחדרו הצנוע של רונן חיכתה לנו ארוחת חדר אוכל, חיממנו במיקרו וישבנו לטרוף.
סה"כ יומי 50 ק"מ 4.5 שעות רכיבה נטו.
רונן הכיר לי את החדר שלי לאותו לילה- יחידה נפרדת עם שירותים ומקלחון, פינוק אמיתי.
יותר מאוחר הגיעו יזהר ועירית, בני המקום שרצו להצטרף אליי למחרת. ישבנו על מפות ועירית התגלתה לא רק כנווטת מצוינת אלא גם כבקיאה בשבילים המקומיים, ליזהר, מיד ידעתי, יש ידי זהב והתעניינתי כמה יעלה לי להתקין אותו לסבל ולהשתמש בכישוריו במקרה הצורך…
בשעה 23.00 הגיעו שגיא והמלווה שלו גלית וכלבתה. לאחר התלבטויות לינה הקימו שגיא וגלית אוהל בדשא כדי להיות קרובים לכלבה. ארוחת ערב שנייה לאורחים, ניסיונות לצחוק ולהצחיק למרות העייפות הקשה ונפילה למיטה אחרי חצות.
יום 7 גת- מיתר
בשעה 5 אפס אפס הגיעו פועלי הגד"ש המסורים יזהר ועירית. שגיא ואני כבר היינו מוכנים, הציוד הכבד שלי ברכב של שגיא שיגיע בסוף היום לנקודה שנקבע. הדאגה שלי מאותו היום הייתה הר עמשא שנראה לי אכזרי, גלגולים והחלטות בדרך מנעו מאתנו את ההר הנורא.
יצאנו באור ראשון בשדות הקיבוצים עד לתצפית יפה על יישובי האזור, המשכנו מזרחית ליער המלאכים דרך שדות וכרמים עמוסי ענבים. הגענו לגן עדן- הבוסתן של סמדר. מבנה מרותך מצינורות ברזל אשר מטפסים פרחוניים חובקים אותו, מסביב צמחיי תבלין למכביר והנוף עוצר נשימה. במקום יזהר קושש עצים והצית מדורה, עירית קטפה צמחים, פתחנו שולחן עם תמרים, כריכים ומיני פירות יבשים וזכינו לסעודה מופלאה.
יצאנו מהבוסתן וגילינו שבזמן שחסינו תחת גפננו ותאנתנו השמש החלה קופחת מעל ראשינו. המשכנו בכביש המוביל לאמציה שם פגשנו את עדו שהוא גם הבן של עירית וגם הוכתר כמשתתף הצעיר ביותר במסע והוא בן 9.
כיאה לג'ינג'י אמיתי עדו גילה נחישות, רוח קרב ועקשנות. הוא סירב לחבוש קסדה, התעקש לעצור באמצע העלייה לאכול כריך וכעס על אמא עירית בעלייה הקשה. בואכה שקף החליטה השלישייה לפרוש ונפרדנו בידידות.
שגיא הרגיש כמו ציפור ששוחררה משבי והתחיל לפדל במרץ. אין יותר עצירות מים או מזון, הקצב הממוצע 16 קמ"ש. עלינו על דרך הפטרולים בדיווש מהיר עד שמריה. רכבנו באזורים של הרשות, השממה מסביב והידיעה שאנו קרובים ליישובים לא ידידותיים העסיקה אותי רק בסוף אותו היום, כרגע ניסיתי לשרוד את הקצב של שגיא. לבסוף הגענו לשטח שלנו, המשכנו מזרחה ללהב עד צומת שוקת ומשם למיתר, סוף היום.
סה"כ יומי 67 ק"מ 4.5 שעות נטו.
במיתר הגיעה גלית עם הרכב ונסענו כולנו לאכול סטייקים באווזי בבאר שבע.
טלפון לדורון, הוא נותן לי מספר של יונתן חבר שלו שיארח אותי עד שהוא ישוב לאזור בערב. אחרי הסטייקים מתקשרת ליונתן, הוא מציע שאבוא לבית של אמו בבאר שבע. שגיא מקפיץ אותי ואנחנו נפרדים בנשיקות.
יונתן מסיע אותי לבית של אמא, היכרות קצרה עם הבית המקלחת, המטבח והמיטה ואני נשארת לבד. מתקלחת ומתערסלת במרפסת. טלפונים לבית, הבנות מתרגשות מהתקדמות המסע ומבטיחות שהכל בסדר אצלן וגם לבית שלום.
בערב דורון מגיע ואוסף אותי ישר למסעדה של פירות ים ובירות. השיחה קולחת, צחוקים, אנרגיות בשמיים ומיד אני מרגישה בנוח, כאילו אנחנו מכירים שנים.
נוסעים אליו הביתה ומתכננים את מחר. יושבים על המחשב לבנות מסלול מיתר-דימונה. דורון מסמן מסלול שנפגש באמצע הדרך עם המסלול של קירצ'וק. הולכים לישון בשעות הקטנות.
יום 8 מיתר- דימונה
מתעוררת מוקדם ומתארגנת, לא מצליחה להעיר את דורון לפני 7. בחוץ קול טפטוף- היורה. באר שבע נראית שונה ומסתורית בגלימת ערפל אפורה.
נסענו עם הרכב עד צומת שוקת ויצאנו ברכיבה בשבילים דרומית לכפר חורה, עלייה נוראית להר בריח, שיוט חופשי בין כפרים בדואיים, חלקם בשבילים שסימן דורון וחלקם חותכים בהר. דרדרת, עליות ועליות כל היום. פתאום באמצע שומקום ראינו מכולה ונדהמנו לגלות שהיא בעצם מכולת מקומית. כמה שמחנו לשתות מיץ גויאבה קר, קשקשנו קצת עם המקומיים אבל החלטנו לא להתלהב, בכל זאת אנחנו תקועים בשממה ולא ברור כמה הבדואיים פה באמת ידידותיים.
ממשיכים לרכב בין גמלים וכבשים, ראשים של מקומיים צצים מדי פעם אבל מסביב בעיקר שממה. הגענו לבוסתן קטן שנוסף על היותו נקודת הצל היחידה באזור הוא גם ממוקם די קרוב לכביש- יתרון במקרה של מצוקה, ולכן נבחר כמזנון צהריים. ארוחת סנדוויצ'ים נעימה תחת עצי זית. לפתע מגיעה בעלת הבית, החיוך שלה מרגיע אותנו- אנחנו רצויים. אני נזכרת שבעצם אני מדברת ערבית ומקשקשת אתה קצת. היא מסבירה לי איך השיטפונות לפני שנה חיבלו לה במטע ואפילו מסכימה להצטלם איתי.
קטע כביש קצר וחזרה לשבילים, עולים בהר המתגלה במפה כהר דיה (מיילדת בערבית), ברום ההר פוגשים 3 מקומיים מבוגרים על חמורים, הם מבקשים כסף, ספק בעליצות ספק ברצינות. אנחנו מציעים להם החלפה של החמור תמורת אפנים, הם מחייכים אבל לא יותר מדי ואנחנו ממשיכים לדווש. מגיעים לשיא גובה, פודרה לבנה ודורון מתחיל להשתובב עם האופניים במופע ווילי מטורף. אני מוציאה מצלמה ומרביצה לבחור בוק בנוף מרהיב. בהמשך דיה התחברנו למסלול של קירצ'וק אתו המשכנו.
הג'יפיאס גילה לנו שטיפסנו 1100 מטר מצטבר, אז כנראה לא סתם היה לנו קשה.. בגובה 600 מטר נפרסה תחתינו דימונה שנראתה לנו כמו לאס וגאס אחרי יום שלם בין יישובי הבדואים. גלשנו לעיר, הספקנו לתפוס קיוסק לפני סגירה מוקדמת של ערב חג וגמענו מיץ ענבים קר.
דורון פנה אליי בהתרגשות ואמר שחייבים לרכב לראות את בית ילדותו עד שהטרמפ שלנו יגיע. שיטוט בעיר הוסיף 6 ק"מ לספידומטר עד שמצאנו את הבית. ההתרגשות הייתה רבה ודורון לקח אותי בדרכי ילדותו מהבית למכולת, מרחק שזכר כמסע נועז ואשר התגלה כדיווש קליל של כמה עשרות מטרים.
אח של יונתן הגיע לאסוף אותנו, אני נדחסת מאחורה עם האופניים המפורקים של דורון. הבחור זרק אותנו ליד הרכב של דורון בצ.שוקת אחרי שהזמין אותנו לארוחת חג אצל סבתא.
סה"כ יומי 55 ק"מ 5.5 שעות נטו
ליד הרכב אנחנו פוגשים זוג קנדים בטיול חוצה ישראל רכובים על אופניים בסיסיים ביותר, אני מתחקרת אותם על לינה, אוכל כביסות וכו, נותנת להם עצות ומזמינה אותם להתארח באילניה. אנחנו כל כך רעבים, איזה ארוחת חג ואיזה נעליים, אנחנו נכנסים לאוטו וטסים לכפר חורה הקרוב לטרוף אורז ומעורב במסעדת באב אל חארה.
נוסעים לדירה של דורון ויושבים על מסלולים. מעיינים באינטרנט בסיפורי המסע של קירצ'וק ושל עדו מזור ומגלים שאף אחד מהם לא רכב במכתש הגדול. אז מה , אנחנו נרכב. האמת, לא ידענו מה מחכה לנו אבל אחרי הכל, לא באנו לפה בשביל להנות…
מנסים למצוא הקפצה בבוקר לדימונה, נקודת הסיום של היום. ערב חג, אף אחד לא עונה ונהגי המוניות מדימונה עונים בעצלתיים ודורשים מחירים מופרזים, מזג האוויר של היום בלבל אותנו ונתן לנו אשליה שכך יהיה גם מחר. טעות. החלטנו להחליט מחר והלכנו לישון, איך לא, מאוחר מדי.
יום 9 ירוחם- שדה בוקר
אני מתעוררת ב5, מתארגנת ושוב לא מצליחה להעיר את שותפי לפני 7. אתמול היה קריר, היום לא. גוועלט! המוניות היום לא מועילות יותר מאתמול ואנחנו מחליטים לוותר על קטע הכביש דימונה ירוחם ולהתחיל מירוחם, שם דורון ישאיר את האוטו וידידו חנן יאסוף אותו.
השארנו את הרכב במרכז ירוחם ועלינו על האופנים לכיוון היציאה מהעיר למכתש הגדול. דורון טס בסרפנטינות המדהימות הגולשות למכתש ואני עצרתי לצלם. בתחתית התחברנו לשביל שחוצה את המכתש. יפהפה!! המכתש מתגלה במלוא הדרו והקרקע בשלל גווניה צהוב, אדום, כתום.. רכיבה בתוך המכתש בשביל המזדחל תוך שהוא תופר עליות בצורת קירות קטנים שכל אחד מהם זכה להיקרא בפינו- קירצ'וק. לאט לאט נהיה חם. המכתש כמו כבשן, אוגר חום ולחות ולדברי דורון רק אם אתה חיפושית תוכל למצוא צל, גם זה לא בטוח. אנחנו מבינים שחייבים לרכב את כל המכתש בלי עצירות ודורון מגלה ששכח למלא מים בשקית, נו נו נו. מתחילה משמעת מים.
הגענו ל"צד השני" והבטנו למעלה בחרדה בקיר האימתני שמעלינו, הקיר הזה ממש לא היה קירצ'וק הוא היה חתיכת קיר מניאק. טיפוס מטורף ומייגע בלי צל בעלייה שרובה טכנית וחלקה הגדול בלתי רכיב, גם דחיפת האופנים לצד הגוף מתגלה כמשימה קשה ומייגעת. דורון מפליא בכמה קטעים טכניים שבהחלט מצדיקים את המוניטין שיצא לו כרוכב- קצה משובח וגם כאן, במעלה אכזרי זה הוא מוצא מספיק אוויר להתבדח ולדבר שטויות. אנחנו מתחילים לסגל לנו שפה משלנו ובדיחות מסע שילוו אותנו בימי הרכיבה המשותפים. בסוף העלייה עמוד אבן המנציח את שם המעלה הנורא- מעלה אברהם. המעלה אולי גמר אותנו אבל העמוד נותן חצי מטר על מטר של צל- הראשונים שפגשנו באותו היום וכבר שעת צהריים. שני ג'יפים נראו במטושטש לידינו, גזלנו מהם מים וגמענו בשקיקה. המשכנו בדרכינו שהתגלתה כממשיכת דרכה הצנועה של המעלה- עליות עליות ושוב עליות. דורון מצא עץ אשל תמים והתנפלנו על צילו כמו כלבים המתנפלים על שאריות בשר. פרשנו שמיכה והכרזנו על הפסקה. חטיפי אנרגיה, סנדוויצ'ים וגביית "מס מעבר" מכל ג'יפ- בקבוקי מים, במבה, עוגיות וגם כמה קומפלימנטים. לאחר מנוחה ארוכה המשכנו בשבילים מדשדשים ועליות תלולות. בשיא הגובה הגענו למצפה יפיפה על המכתש. על הצוק ישבו שתי פרגיות נאות ודורון, תרנגול גאה, ניגש לצמד וחמד בתאווה אפרופו עם גבינה לבנה. אפרופו בנות, הוא גילה שהן נוסעות לכיוון ירוחם, שם כזכור נמצא הרכב שלו ואחרי כמה תמונות נוף, עלו הוא ואופניו ונעלמו עם הג'יפ לעבר השקיעה, אני המשכתי לבדי למדרשה.
סה"כ יומי 45 ק"מ 4 שעות נטו.
בכניסה למדרשה טלפונים לגלעד ולתמיר. אף אחד לא עונה. גלעד בחו"ל ותמיר באזור בלי קליטה. אני משיגה את המספר של אסף מגיאופן ומחייגת. הוא לא ידע שאני אמורה להגיע אבל ברור שאני יכולה לישון אצל גלעד והשותף המסתורי שלי מוזמן להצטרף. אני מגיעה אליו לדירה, פוגשת את מיכל אשתו אותה פגשתי לפני שנים ואסף לוקח אותי לחדר של גילי. החדר פתוח ועל הרצפה מחכה לי פתק מגילי- הבית לרשותי, העיקר שאיהנה ואצליח במסע. כפרה עליו. אסף מציע כל עזרה שאצטרך והמליץ על חוות נאות- מסעדת בשרים ארגנטינאית, עם המלצה כזו אי אפשר להתווכח. בהמשך למדתי בדרך הקשה שעם אף המלצה של אסף לא כדאי להתווכח.
דורון הגיע עם הרכב, מקלחת קצרה וטסים למסעדה ברעב כבד. הבשר אכן משובח, כל השאר פחות אבל למי אכפת. מחפשים בין הסלטים פחמימות, אני מוצאת אותן בדמות בטטה (ערך גליקמי גבוה דורון אומר, לא אכפת לי אני אומרת) ודורון מוצא סלט בורגול, בירת "הנגב" מתגלית כהפתעה נעימה.
בחדר של גלעד מארגנת ציוד כרגיל, שולחת מיילים, מנהלת את הבנות בבית מרחוק ונשפכת למיטה.
יום 10 יום מנוחה בשדה בוקר
קפצתי מהמיטה ב 6. למה??? קראתי ושלחתי מיילים ושוב, שאבתי מהם כוחות. ארגנתי ציוד, ספירת מלאי ורשימות קניות. עשיתי מתיחות (סוף סוף). הצלחתי להעיר את דורון ב 10.30 והחלטנו לקפוץ לעין עבדת לארוחת בוקר בארומה.
משם המשכנו לחנות של אסף שהופתע לגלות שהשותף האלמוני שלי הוא לא אחר מאשר דורון אמיץ. דורון מתקן פנצ'ר בטיובלס ואני פוגשת את הילה שהייתה חברתי הטובה בתיכון ואותה לא פגשתי 22 שנים (!!!). הילה מלווה ב 4 קטנטנים ואנחנו מקשקשות בנסיון להשלים פערים של שנים.
מיהרתי לסופר שתיכף נסגר, השלמות של אוכל, בירות לערב. בחדר מארגנת כביסה וקופצת למיכל למכונה. הבן בן ה 6 מסתכל על נרניה ואני מצטרפת אליו בהנאה, הוא מכבד אותי בעוגה ומתגלה כילד מקסים, גבר- גבר. מעניין מה הבנות עושות עכשיו לבד בבית, יום שישי, אני מתקשרת ומפריעה להן באמצע סרט, מאשרת להן להזמין פיצה (לא ידעתי שיש באזור שלנו) ונרגעת. חוזרת לחדר של גלעד לסדר תיקים- כמה בלאגן!!
דורון מגיע בערב, קופצים לתדרוך מפות קצר אצל אסף ומשם לפגוש את חברו חנן, אשתו, אביה ושני ילדיהם. הם מארחים אותנו לארוחה צמחונית בסוכה בחצר. הילדים בהתרגשות, קופצים, צוחקים, משתובבים. מעין סופרת לי צמות- 42.
חוזרים לחדר של גלעד מדושנים, מעלים את המסלול לג'יפיאס ושוב הולכים לישון מאוחר מדי.
יום 11 שדה בוקר- חאן בארות
חנן מגיע ב 5.30, סנדוויצ'ים וקפה ועלייה על האופניים. יציאה בכביש עד גן לאומי עבדת לרמת נפחה, דרך נבטית יפהפייה ומעוטרת שלל סתווניות. הדרך קלילה וזורמת והחברה נעימה. במצוק הצנים עצירה להתלבטות במסלול, ימינה לפי הג'יפיאס ושמאלה לפי דורון. דורון מנצח ואנו ממשיכים בשביל שנגמר במצוק תלול ביותר. אופניים על הגב, סתלבט על דורון ויאללה בלאגן.
דורון עומד למעלה ומנציח את האירוע בסרטון, חנן ואני גולשים מטה בזהירות. באמצע הירידה עולים על האופניים וטסים בשביל למטה. השביל מתחבר לדרך המטפסת לאט ובמתינות עד מצפה רמון.
באמצע העלייה אני נכנסת לדאון נפשי, הדיווש נעשה כבד, החיוך נמחק ודורון וחנן הרחק קדימה. בחצי השני של היום חנן ואני נחזור באותה דרך ואני אצחק ואגיד שהדיכאון שלי היה כי ידעתי שנצטרך לחזור כלעומת שבאנו.
רכיבה על הצוק עם נוף עוצר נשימה ודורש-תמונות של המכתש. בכניסה למצפה דורון פוגש את קרן אקשטיין (סגנית אלופת ישראל. כבוד) עם חברות, אנחנו נפגשים לבראנץ' משביע בקפה נטו, מחליפים חוויות וסיפורים. במהלך הארוחה דורון מגלה שקרן יכולה להקפיץ אותו חזרה לרכב במדרשה וחנן מחליט להמשיך אתי עד לחאן בארות, מה שנראה לנו כתוספת קטנה והתגלה כ- 35 ק"מ מייגעים אך יפים. ממלאים מים בבית הקפה ונפרדים מדורון והבנות.
עולים חזרה על "דרך הייאוש", הפעם במגמת ירידה. אודי קרני מתקשר ברגע של התלבטות. אסף ייעץ לנו לרדת למכתש דרך מיצד מחמל, ג'יפ שעבר בדרך מייאש אותנו-הדרך למיצד ארוכה ולא שווה את המאמץ, עדיף לרדת במעלה מחמל. אודי אומר שהמיצד יותר יפה אבל המעלה יותר מהיר. השמש מתחילה לשקוע, הדרך לפנינו ארוכה, החלטנו על הדרך הקצרה- מעלה מחמל. בסוף היום, כשנספר לאסף על בחירתנו, נחטוף ממנו ונשמע שהמיצד הוא אחת מהפנינות של הטיול שלי. רשמתי לפניי- "תמיד לשמוע לקולו של אסף".
הגענו לראש המצוק. נקודת תצפית מדהימה, סנדוויץ' זריז, השמש שוקעת. מעלה מחמל מתגלה כמורד אימה. הוא סגור לג'יפים ונראה כמעט בלתי עביר, אפילו ברגל. אופניים חזק לצד הגוף תפילה קטנה בלב וירידה עקב בצד אגודל בצד גלגל עם החלטה עקרונית שאם המורד מנצח וזה או אני או הם, אני מוותרת על האופניים, מסע אופניים או לא, אני רוצה להגיע הביתה בסופו. מסתכלת על השעון- 50 מטר של ירידה במשך 15 דקות. אבנים, סלעים, דרדרת, פודרה וכל טוב הקרקע. בסוף היה לזה סוף והגענו לציר הנפט- אוטוסטרדה עד לחאן בארות.
דורון מחכה לנו עם הרכב ומסיע את כולנו למדרשה. חנן נוסע הביתה לא לפני שהוא מחליט להצטרף אליי למחרת. יש!
דורון ואני חוזרים למסעדת הבית ויורדים על עוד פרה תמימה בחוות נאות. לחיי תאוות הבשרים.
סה"כ יומי 78 ק"מ 5.5 שעות נטו.
יום 12 חאן בארות- פארן
מתעוררת ב 5 ומתארגנת, חנן מגיע עם דורון אחרי 6, אני מכינה לכולם קפה וסנדוויצ'ים ויוצאים עם הרכב עד חאן בארות, אני שוב דחוסה מאחורה בקליאו עם זוג אופניים מפורקים. חוויה. נשיקות וחיבוקים לדורון שמחליט, למרות הכל, להצטרף לקטע שחרות- אילת.
מתחילים לדווש בסביבות 8 דרך ציר הנפט, עליות בדרכי ג'יפים רחבות עד שנכנסים לקטסטרופה הנקראת- נחל נקרות. ג'יפים שהגיעו לכניסה לנחל חוזרים בהם, ציפורים צווחות מעל ואני וחנן מביטים זה על זו באימה. בתוך הנחל מתגלה הזוועה במלוא דשדושה, החצץ מצרצר באימה תחת רגלינו וגלגלינו ואני מתחילה לחשוב שהחברים שלי שלחו אותי לפה כדי להיפטר ממני. רוב הדרך דוחפים את האופניים חזק ובקושי, מדי פעם עולים על האופניים ומדוושים בשיא הכוח כמה מאות מטרים. גונבים בצדדים במקומות בהם החול מעט הדוק. ימין ושמאל רק חול וחול ובאמצע דשדש.חנן בוחר קווים משלו ואני מתעקשת לבחור לי קווים עצמאית, לפעמים הבחירות שלו מוצלחות והוא מדווש כמה עשרות מטרים ולפעמים שלי יותר טובות. כך או כך הדרך קשה ומעייפת, חם ואין צל.
לאחר שגמענו כ 10 ק"מ במשך כ 3 שעות אנחנו מגיעים ל"נקודת החילוץ" של אסף. בתדרוך ערב קודם אסף הבטיח לי שאם אמשיך בצומת זו בנחל נקרות, בוודאות אקרא לו לחילוץ. לאחר משבר "מיצד מחמל" החלטתי לשים מבטחי באסף. עצרתי ווידאתי שוב ושוב שזו הפנייה הנכונה. חירבה יפה משמאלנו ופתאום נגלה לפנינו מחזה מרהיב, או שמא זו פאטה מורגנה. מיכל מים ענק מוקף אוהלים צבאיים. אנחנו מתקרבים בתדהמה ומגלים לפנינו שני נערים נורבגים נטולי חולצות עסוקים בהכנת ארוחה. אני צוחקת עם חנן ואומרת לו שאם זו הייתה פאטה מורגנה הנורבגיים היו יותר חסונים, לא קטינים ואולי היו גם שתי בחורות בשבילו. הצעירים מתגלים כאמיתיים, מדריכים קבוצות נוער בסיכון, בלה- בלה, חם לנו ואנחנו רוצים רק מים. ממלאים שקיות וממשיכים בנחל קצרה, מעט דשדש אבל אוטוסטראדה לעומת נחל נקרות. עוצרים להצטלם בח'ירבת קצרה וממשיכים בסכין על גב ההר בדרך עם נוף מדהים.
מתחברים לדרך הבשמים היפה ומגיעים עד מואה. חנן מתרגש ואומר שזו העיר הנבטית היחידה בנגב בה לא ביקר, אני נדבקת בהתרגשות ומקבלת הסברים היסטוריים וארכיאולוגיים מפי המומחה.
מתחברים לדרך "סובב צופר", דרך יפה וייעודית לאופניים לכיוון המושב. מחפשים קצת ולבסוף מוצאים את חאן דרך הבשמים בצופר. מה אומר ומה אגיד, במדבר כל טיפת מים נראית כאוקיינוס והחאן נראה כמו אואזיס. עצרנו להשיב נפשנו, שתינו קולה וניגבנו חומוס (מה שהתגלה בהמשך כטעות). התייעצויות עם העורף (האישה והילדים של חנן) וחנן מציע להמשיך איתי עד פארן (קטע שהיה מתוכנן למחרת) אבל על הכביש. בעתה וחלחלה- חנן הוא כבישון. אם הוא היה חזק בשטח מה יהא עליי בכביש?! רחמים! אני מסכימה.
לפני שעוזבים אני מתקשרת לחאן אבירן בפארן, חול המועד סוכות והתפוסה מלאה, יש מיטה ב 270 ₪ אבל אם תגיע קבוצה איאלץ לפנות. המחיר יקר לי ואני מסכמת עם בעלת הבית שהיא תפתח לי את האוהל המשפחתי על הדשא ותמורת 70 ₪ אוכל לישון שם ולהתקלח במקלחות. מצוין.
עולים על הכביש וחנן מוביל אותי בגאון, אני בקוצר נשימה מצליחה לשיר- "חנן ורוזי יצאו לכביש, חנן הרועה ורוזי השה". כשחנן עובר את סף 30 הקמ"ש אני מבקשת רחמים. אני עם ציוד כבד על הגב וקשה לי וחם, ואני אומללה… חנן מנסה להאט אבל אחרי כמה עשרות מטרים הוא מאיץ בלי להרגיש, אני מנסה להדביק אותו ונכנסת בי רוח שטות. אני שרה שירים ומדברת שטויות. חנן שומע אותי ואומר שאם אני יכולה לשיר אני לא מדוושת מספיק חזק, אמר והאיץ. כשפארן נראית באופק אני מתחילה לשיר- "הפארן הקטן שכח לסגור הדלת". מגיעים לפאתי המושב ב 16.30 ומגלים שהאוטובוס בדיוק עבר והבא מגיע ב 18.00. אני מחכה עם חנן בתחנה ופוגשת שכנה מתימרת שמחכה עם בנה להסעה.
אני מקשקשת איתה קצת ובעיקר עם חנן. מצב רוח שטותי. אני מצלמת את חנן בשקיעה. פתאום מגיע בחור צעיר ויושב בתחנה, אחרי כמה דקות אני מקשקשת איתו ומגלה שהוא מקיבוץ סמר. נזכרתי שאמרו לי שיש בסמר הרבה רוכבים, אני מתחקרת אותו והוא נותן לי את הטלפון של בחור בשם ירון שעוסק ברכיבה בצורה מקצועית (כך אמר). האוטובוס מגיע ואני נפרדת מחנן.
סה"כ יומי 68 ק"מ 5.10 שעות נטו
אני מחברת ומדליקה את הפנס פי-7 לראשונה ומדוושת לבדי בהנאה לתוך פארן. השילוט ברור ואני מגיעה בקלות לחאן אבירן, החאן יפה ומסודר, בהיקף מספר מבנים שנועדו לאכלס משפחות, במרכז דשא ופינות ישיבה. בצד אחד של המתחם ג'קוזי ושולחן פינג פונג ובצד השני מקלחות ומטבחון מאובזר. אני שמחה לגלות את האוהל שלי השתול על הדשא כנטע זר. פוגשת את בעלת הבית המדריכה אותי כיצד להגיע למכולת הקרובה. 
אני מחנה אופניים ויוצאת למכולת ברגל. בכניסה למכולת התפתיתי לחשוב שאני בעצם באמצע מסע חוצה תאילנד וישראל נראתה רחוקה מרחק שנות אור. עשרות התאילנדיים, שכנראה מעולם לא ראו בחורה עם 42 צמות ובגדי רכיבה כמו שאני מעולם לא ראיתי כ"כ הרבה תאילנדיים, ליוו אותי במבטיהם הנדהמים. בתוך המכולת התדהמה שלי רק גברה- כל המוצרים "מייד אין אסיה" ובפינה שוממת 2 מדפים שמורים למאכלים ישראליים. המחירים והמוצרים כתובים בתאילנדית והמוכרת, מושבניקית גאה מקשקשת עם החבר'ה, איך לא, בתאילנדית. הוצאתי מצלמה וביקשתי לצלם. פחדתי להסתכן במאכלים לא מוכרים אז הלכתי על בטוח וקניתי לחמנייה, טונה, גבינה משולשת ומנה חמה. זה מה יש.
חזרתי לחאן, התמקמתי, התקלחתי והתיישבתי לאכול. החברה מסביב מעמיסים בשרים על המנגלים, מנפנפים, הנשים עם סירים מלאי כל טוב. הילדים סביב השולחן מתחילים לקטר- אמא, אני לא יכול לאכול יותר מהסטייק הזה.. אני יושבת בצד עם הלחמנייה שלי ומזילה ריר. הכלב המקומי קיבל כמה קציצות בשר בודדות ואני הרגשתי אומללות ועייפות. המצב היה הרבה יותר טוב אם הנוכחים לא היו משפחות עם ילדים, אלא למשל, חבורת גברברים צעירים וחסונים, הם אולי היו זורקים איזו עצם. או קציצה..
מכבסת ביד ותולה על האופניים. בעל הבית מגיע ואני מתחקרת אותו בנוגע למסלולים. מסתבר שהוא פעיל ביחידת החילוץ וגם רוכב אופניים בעצמו. הוא יושב איתי על המסלול של קירצ'וק ומיד פוסל אותו- אחרי השיטפונות לפני שנה נחל פארן לא עביר, הדרך החלופית מוקפת שטחי אש והוא מאשר לי לרכב אותה רק עם שותף מקומי. הוא מתנצל שהוא לא יוכל להצטרף כי הוא לא בכושר, עושה טלפונים לכמה מקומיים, אבל זה לא מסתדר, כולם עסוקים וחג. קירצ'וק מנסה לעזור לי מהעורף וגם לא מצליח. אני מסכמת עם ירון מסמר על מחרתיים ונופלת באוהל מותשת בלי החלטה למחר.
מה שיהיה יהיה.
יום 13 פארן- שטים
התעוררתי ב 5 וחזרתי לישון עד 6, במילא ארכב כביש. ב- 6 התעוררתי מהר, הכנתי סנדוויצ'ים, ארגנתי ציוד והתחלתי לעבד נתונים מאתמול- המסלול שלי בג'יפיאס לא עביר, האזור מוקף שטחי אש, צפויה עלייה בחום ואני לבד. החלטתי לעלות על דרך מקבילה לכביש עד שטים ומשם להמשיך לנאות סמדר ולישון שם.
יצאתי מהמושב וירדתי למקביל- דרך רחבה לבנה לצד הכביש. המטען שלי כבד מאד ולא מסודר טוב. אני עוצרת ומשפצרת. כעבור כמה עשרות מטרים עוצרת שוב. לא נוח. הדרך קופצת ומשהו בתיקים לא מסתדר לי. המקביל מתחיל להתרחק מהכביש בעליות תלולות ואני מוותרת ועולה על הכביש.
עוצרת בפונדק ה 101, זה נחמד לי להגיע למקום המוכר אחרי כ"כ הרבה ק"מ בדרכים. הריח של אילת כבר באופק ואני במצב רוח טוב. שותה קפה ומקשקשת עם עובדי המקום שמתחקרים אותי בפליאה.
בכביש פונה מערבה לצומת צחור ממשיכה אתו דרומה. הדרך משעממת, הכבישים שוממים והמטען כבד. אני שמחה להגיע לשטים, נכנסת למתחם אשרם במדבר המתאושש מפסטיבל זורבה במדבר שאכלס כאלפיים איש ובדיוק הסתיים.
מסתכלת על הספידומטר- 35 ק"מ שעתיים רכיבה. אבוי לחרפה.
הכניסה לאשרם עמוסה שלטים לעייפה- עולם הפוקוס וההקשבה, עולם המודעות, עץ המשאלות… חיוך מתגנב לזווית הפה ואני נכנסת למתחם בחשש קל. מה מצפה לי פה? איך יקבלו אותי תושבי המקום?
אני נופלת על המקומיים בארוחת הבוקר שלהם, העיניים נפערות כשאני נכנסת למתחם, עמוסת ציוד, בגדי רכיבה ואנרגיות של ספורט. החברה, יחפים בשארוולים מברכים אותי חלושות וממשיכים לשוחח בניהם. אחד מהם מפתיע אותי כשפונה אליי ומציע לי ארוחת בוקר. אני מהנהנת ולא מבינה אם זו הצעה רצינית או בכלל.. תופסת פינה בקצה ומתיישבת לי עם התיקים שלי. מוציאה סנדוויצ'ים שהכנתי ומכרסמת בשקט. לא בא לי להישאר פה. המקום הזה מאיים עליי. אני נושמת עמוק ומחליטה לא להחליט. תזרמי..
אני מחייגת לנאות סמדר ומתבאסת לגלות שחג, אין להם מקומות אירוח, איאלץ ללון פה. אני נצמדת בחזקה למצלמה ועושה סיבוב במקום, כאילו בשביל לצלם אבל באמת כדי להבין מה פה קורה פה. בסביבות שעה 10 החברה מתאספים ל"מעגל בוקר" אני מבקשת לצלם ונענית בחיוב. לא משהו מעניין או חריג. כולם לבושים, נשברה הסטיגמה שזו כת של אנשים עירומים. אני הולכת למשרד ומבקשת להתקלח, אין בעיה. אני מוצאת בתיק שמלת שארוול שהבאתי בגלל המשקל הזעום שלה ולובשת אותה. כשאני מסתובבת במקום עם השמלה והצמות מפוזרות קורה הנס, אנשים מתחילים להתקרב אליי.
לאט לאט אני מתרככת, משהו בי נפתח למקום ואני מתחילה לתקשר, לאט ובזהירות. בהתחלה עם ניצן, בחור אנגלי שמגיע ממקום דומה באנגליה, הוא נראה שונה מהמקומיים ומסביר לי על המקום, האידיאולוגיה והאנשים. אחריו מגיע עוד בחור המתגלה כסטודנט לרפואה, השיחה בנינו ישר קולחת. הוא מתעניין בתמונות של המסע, עוצר בתמונה שצולמה ביער חולדה, מסתכל עליי ואומר- זה יער חולדה ב- 20/9, איך אתה יודע? התפלאתי. אני מכיר את הסטינג הזה, ניגנתי בחתונה הזו.. מה אומר ומה אגיד?? מופלאות דרכי המסע. לידי מתיישב שמוליק שמציג עצמו כצלם מקצועי, הוא נותן לי שיעור מרתק בצילום ואנחנו נסחפים לשיחה "חופרת" על משמעויות נסתרות. עד ארוחת הצהריים אני מתוודעת כבר לרוב המקומיים, מסכמת עם המשרד על לינה בשק"ש שלי, 3 ארוחות ומדיטציה תמורת 90 שקלים. טלפון לירון מסמר, קובעים ב5.30 בבוקר בכניסה לאשרם.
בארוחת הצהריים אני כבר יושבת עם כולם. הארוחה צמחונית וטעימה ביותר, מבית היוצר של אסף. אני נסחפת לשיחות שונות ומשונות עם החברה ובשעה 18 מזמין אותי תמיר לסדנת דמיון מודרך עם ניצן. למה לא… ניצן מנחה אותנו בקולו הרגוע לצלול למים עם דולפינים, המים משחררים הכל ואנחנו רגועים. אני מתרכזת בכאב בשורש כף יד שמאל שמלווה אותי מתחילת המסע בגלל העומס של התיקים ושעות הרכיבה הרבות ומחליטה להשאיר את הכאב הזה פה, במים עם הדולפינים. אני מרפה את כל השרירים בגוף וכשניצן קורא לנו לחזור, קשה לי להתחבר שוב לגוף שלי. נכנסתי למצב מדיטטיבי עמוק. לאט לאט אני חוזרת לעצמי אבל מחפשת שקט. אני יוצאת החוצה למדבר, הירח גורע, כמעט מלא, שקט ואין לי אף כאב בגוף. אני מרחפת.
אני מצטרפת לארוחת ערב שמתגלית כלא פחות טובה מארוחת הצהריים, מכינה כריכים למחר ומתיישבת בחוץ עם כולם. לשירה יש יומולדת וכולם חוגגים, עוגה, מוסיקה וריקודים. אין סמים, אין אלכוהול. כיף. אני משתלבת יפה בחגיגה, אבל בחצות מחליטה לפרוש, נפרדת מכולם שמבטיחים לי שעוד אשוב.. נמרוד "הרופא" מחליט להצטרף אליי למחר. אני נזרקת על מזרון בדום בקצה השני של המתחם הענק והולכת לישון. מתעוררת ב3 קפווואא! לובשת גרביונים וחולצה תרמית, זה מה יש, נהיה לי חם ונעים ואני ישנה עד 5.
יום 14 שטים-שחרות (סמר)
מתעוררת סופית ב 5 ומארגנת ציוד ל 2 אפשרויות- סחיבה על הגב או שינוע עם הטרמפ של ירון. אני אוכלת ושותה קפה, נמרוד מגיע לבשר לי שהוא חולה ולא יצטרף, נפרדים בחיבוק גדול ומחליפים טלפונים.
ירון מאחר קצת ומגיע לקראת 6. הכרות קצרה והחלטה על שינוע התיקים לסמר, רכיבה לייט ואחר כך נשבור את הראש.
נסיעת כביש קצרצרה וכניסה לשטח. אחרי כ-2 ק"מ פונים דרום מזרח לנחל צניפים בסמ"ש שחור, חוצים את הנחל לגדה הדרומית ורצים על סינגל יפיפה. מדשדשים קצת עד לשער צניפים. השער מרחוק נראה מדהים- אצבעות הר צבעוניות ומרשימות. ירון מגלה לי שבשער יש גב ולשם פנינו.
השיחה עם ירון מתחילה להתגלגל, אנחנו מגלים חברים משותפים בסמר וכשסמר מתקשרת לדווח לי מהטיול שלה, ירון מגלה שהבת שלי, כמו הקיבוץ קרויה על שם הצמח סמר. ירון מתגלה כחיית שטח מהזן המשובח, הוא מכיר כל עקבה בקרקע, כל שיח בשמו וכל סיפור בכל פינה. הדרך מתמשכת, מפליאה ביופייה ואני מגלה כי שותפי למסע הוא גם נווט משובח, הצצה קלה בג'יפיאס שלי בתחילת היום והמשך הדרך בניווט חופשי. ירון מספר לי שהוא שמח על ההזדמנות לרכב קטע דרך זה כיוון שהוא מדריך פה מסעות אופניים של 3 ימים במדבר וקטע הדרך הזה לא היה סגור.
בדרכינו אנו זוכים לפגוש עדרי צבאים, ארנבת והפתעת היום- ערוד!! ולא אחד אלא שניים. הערוד השני מתגלה ממש סמוך אלינו בכניסה לשער צניפים, אנחנו מתקרבים בשקט ומצליחים לצלם אותו מקרוב. ההתרגשות רבה. הגענו לשער צניפים, חנינו אופניים בצד וירדנו רגלית לגב- שלולית מים מיקרוסקופית כמעט אבל סלעים הנותנים צל מבורך. שתי ציפורים (במכה) באו לשתות מהמים. כבר אמרנו משהו על מים במדבר? על סלע בגב חרוטה כתובת בערבית "עין והיב"- מקור מים.
מהגב עלינו חזרה על האופניים בדרך אדומה לכיוון כביש 12, דרך מעלה הקוף, אני מתעניינת בשם המעלה וירון מספר לי שהבריטים בתקופת המנדט הסתובבו עם הבדואיים המקומיים למפות את האזור. הבדואיים קראו בשם כל מעלה והר ועד שהגיעו למעלה זה נגמרו השמות אז הם שלפו כלאחר יד את השם- מעלה הקוף. לרשות, אגב, יש גרסה אחרת לגמרי והם טוענים שהשם הוא "מעלה עקוף", אבל למי אכפת. כך או כך, קוף מי שהמציא את המעלה הזה- שעמום בעלייה, אני נכנסת לטראנס ומדוושת במרץ. בראש המעלה עלינו על כביש הרוס עד בקעת עובדה, ירידה מדושדשת שבתחתיתה גיליתי שאיבדתי בקבוק מים אחד. חצינו את הבקעה בדרך חולית למחצה עד לבסיס שם עלינו על כביש ישן. במפגש עם שביל ישראל ירון עוצר פתאום וקורא לי לבוא, אני מתקרבת ומגלה ציורי אבן עתיקים של גמלים ומלכודת נמרים. מרהיב. ממשיכים בשביל עד שחרות. בשחרות עצרנו בחאן לתכנון ההמשך- התיקים שלי בסמר, אני בשחרות ודורון וחנן שמצטרפים אליי מחר נמצאים בבאר שבע. מה עושים? אנדנדינו, ממשיכים לסמר לציוד ואז שוברים את הראש איך לחזור לשחרות.
עולים במעלה שחרות הנורא ואז גולשים מטה בירידה תלולה עד יוטבתה, ירון מגלה כישורים טכניים וטס את הירידה, אני מג'עג'עת.
למטה, מחכה חבר של ירון שאוסף אותנו +2 זוגות לסמר.
סה"כ יומי 70 ק"מ 5.20 שעות נטו
מגיעים לקיבוץ בסוף ארוחת הצהריים ואוכלים שאריות- פיתות חומוס וקצת אורז. אני רוצה לישון ולא מצליחה, אמה, הבת של ירון ישנה והסבתא הבלגית מקפיאה את החדר. אני מוותרת ויושבת על המחשב. אריאל מתקשר, הוא מתרגש, מחר היום האחרון, הוא שואל מה אעשה עם יומן המסע שלי ומציע לפרסם אותו באתר שלו, לדבריו עשיתי הסטוריה ואני האישה הראשונה שחצה את הארץ באופניי שטח. אריאל משביע אותי שאתקשר אליו מאילת ואדווח לו ב "לייב" על סיום המסע. תוך כדי השיחה אני מתחילה להיחלש, נפילת אנרגיה מטורפת וחששות שמתחילים להזדחל. מה אם לא אצליח לסיים? אשבר לפני אילת? אפול מהאופניים? מחר מחכה לי יום קשה- מעל 80 ק"מ במדבר, אני חלשה, הולך להיות חם…
ירון מדבר עם דורון בלי שאני יודעת והם מסכמים שדורון יגיע לסמר ונאכל יחד ארוחת ערב.
דורון מגיע, אמה בוכה, יעל, אשתו של ירון מגיעה וירון רוקח ארוחת ערב- פיתות, חומוס אורז ותבשיל עדשים, אני אוכלת אבל נשארת רעבה. מקשקשים קצת אחרי האוכל ודורון ואני פורשים אחרי שאני מודה לירון על יום מופלא וליעל ואמה על האירוח הנעים.
מגיעים לשחרות לחדרון שבפינתו זרוק מזרון. הכל מגעיל אותי ואני לא מרגישה טוב. אני רוצה להשאר לנוח עוד יום ולהמשיך למחרת אבל דורון והחדר המוזנח משכנעים אותי שכדאי להמשיך. נרדמת לשינה טרופה.
יום 15 שחרות- אילת
מתעוררת מוקדם אחרי שנפלתי שדודה בלילה ביחידת הדיור בשחרות ומגלה שאני מרגישה לא מי-יודע- מה, החום, המאמץ וכנראה גם ההתרגשות נותנים אותותיהם.
יום אחרון למסע, מה קורה אתי? פתאום הכל נראה שולי, טפל. ציפיתי לזה, דברים גדולים צריך לבלוע במנות קטנות. אני מכבה את המוח ועובדת על אוטומט- קמה, מתארגנת, עושה כל מה שעשיתי יום יום בשבועיים האחרונים. לאט לאט אני חוזרת לתחושה הפנימית של התרגשות- בעוד כמה שעות אדווש לצד הים האדום אחרי שארכב את המסלול המהולל של דורון אמיץ שחרות- אילת, ולא סתם ארכב, אלא בליווי המלכותי של כבודו בונה השביל וחברו חנן.
בשעה 6.30 אנחנו מתגלגלים מטה משחרות. אני נדהמת לגלות שמרפי רדף אותי 800 ק"מ והספידומטר הפסיק לעבוד. ניסיונות נואשים לתקנו כשלו ותחושת הייאוש שוב מזדחלת. בעידודם של חנן ודורון אני מוותרת ואנו נכנסים לסינגל הראשון שמתחיל בחאן שחרות. חברים, מדהים!! 6 ק"מ של סינגל זורם ויפיפה במגמת עלייה קלה וכמעט לא מורגשת. הגלגלים יודעים לספר שהרבה ראשים השקיעו בסינגל הזה הרבה מחשבה.
דורון עוצר ליד ברם בנוי לתפארת ומרחיב בהסברים על הקושי בבנייתו- ריספקט חברים, אנשים קרעו פה את התחת. הסינגל נשפך לדרך לבנה בנחל זוגן, ממשיך לבאר מלחן שם מתחברים לנחל מלחן ומתפעמים מהתופעות הגיאולוגיות המרשימות.
בהמשך חותכים את שביל ישראל להולכי רגל במקום המוכיח שוב כמה מחשבה של רוכבים מיומנים הושקעה פה-השביל להולכי רגל חותך ישר בהר והסינגל זורם בעקלתון וממתן את העלייה.
בשלב זה הבנו ש 18 ליטר מים ל-3 אנשים, 80 ק"מ באמצע המדבר כנראה לא מספיקים- ילדים, אל תנסו בבית. בודקים בקבוקים ושקיות, מגלים שהמצב, איך לומר בעדינות, לא מי-יודע-מה ונכנסים למשמעת מים.
הבנות מתקשרות מהטיול של התנועה ומספרות שהם בונים שביל אופניים ביער חרובית, טלפונים לשטח לוודא שיפתח מפנק לי את הבנות וגאוות- אם על דור ההמשך הלוקח גם הוא חלק בקידום הענף. אנחנו ממשיכים בנחל מתק ומתחברים שוב לקטע סינגל המטפס בגאון להר ברך. ברום ההר קריר ונעים ואנו נותנים לרוח להוריד את טמפרטורת הגוף הגבוהה שלנו, הסינגל יורד בקו זורם ונפלא, 8 ק"מ של שכרון חושים. בבוטם מגיעים ל-3 מעברים שנבנו בכדי להפוך את הקטעים לעבירים ורכיבים- קסם אנושי ומדברי כאחד. מטפסים למעלה סיירים ונכנסים לדשדשת המייאשת של נחל עתק ונחל רחם. שוב, ייאוש קל. חם, אין הרבה מים והגוף שלי מתחיל להיחלש. דורון וחנן ממשיכים קדימה ואני מדשדשת מאחור. דה ז'ה וו קל של נחל נקרות שנגמר אחרי כמה קילומטרים.
ממשיכים בדרך ישנה לבאר אורה שם מתפצלות דרכינו- חנן עובר לצד השני של הכביש, ונוסע, מיובש למחצה, לרכב שלו ביטבתה, דורון ואני עוצרים רכב ומבקשים בקבוק מים. אילת הולכת ומתקרבת ולנו בקושי נותר כוח להתרגש.
מרחק של קילומטר מהמחסום אנו מגלים תחנת דלק, העיניים בורקות וקצוות השפתיים עולות קמעה- תחנת רענון בזמן הנכון ובמקום הנכון. אנו גומעים בשקיקה ליטר מיץ ענבים כל אחד, ממלאים שקיות במים קרים ומרגישים רעננות. הרוח שוב נושבת במפרשים והאופניים על הכביש טסות מעצמן עד לעיר הדרומית בארץ הנקראת אילת.
אני רואה את המלונות בקו הרקיע ומחניקה דמעה, אנו מדוושים במלוא המרץ ונעצרים מול שדה התעופה של אילת.
תחנה סופית. הגענו
סיכום יומי- 80 ק"מ
זהו חברים
עשיתי את זה
עליתי על אופניים
ורכבתי את ישראל
מדן ועד אילת
סה"כ 830 ק"מ, 15 ימים ברוטו, 13 ימים נטו, 2 גלגלים וארץ אחת
בשביל הכבוד שלי אחרי לילה במוטל באילת, עליתי על האופניים ורכבתי למעבר הגבול טאבה, בשמלת מיני וכפכפים.
אפילוג
סוד ההצלחה של מסע כזה, אמר לי קירצ'וק לפני שיצאתי, הוא הקפדה על תזונה נבונה ושינה. אף פעם לא הייתי תלמידה טובה ובמשך 13 ימי רכיבה, רכבתי בממוצע 64 ק"מ ביום וישנתי בממוצע כ- 4-5 שעות בלילה, לא בדיוק לפי ההנחיות, אבל כמויות האדרנלין המטורפות הצליחו להחזיק אותי בחיים עד הסוף. בנושא התזונה החלטתי, גם כאן, למרות ההמלצות, להסתמך על הידע שלי ועל תחושות הגוף שלי ולוותר על ייעוץ תזונאית. רכבתי כל יום עם שקית של 3 ליטר מים ושני בקבוקי משקה איזוטוני של ליטר כל אחד. במשך היום אכלתי 2 סנדוויצ'ים של לחם מחיטה מלאה עם דבש וחמאת בוטנים וחטיף אנרגיה אחד או שניים (LARABAR- שקיבלתי מדורון אמיץ, טבעי וטעים). בתיק סחבתי מלח ים למקרה חירום, תמרים וג'לים אבל לא נגעתי בהם. בסוף כל יום ניסיתי לאכול ארוחה טובה כשבאופן טבעי מצאתי את הגוף שלי נמשך בעיקר לפחמימות- פסטות, לחם, אורז..גם לסטייק טוב לא התנגדתי אבל ירקות שמהווים מרכיב עיקרי בתפריט הביתי שלי, ממש לא עשו לי את זה. לא השתמשתי במגנזיום, כדורי מלח ושאר תוספים מחסלי- משכורת.
אז מה סוד ההצלחה של המסע שלי? התשובה היא ללא ספק אנשים טובים באמצע הדרך. השותפים שלי למסע, בין אם רכבו אתי, תמכו בי מהעורף או סייעו בלוגיסטיקה, היו הדלק המניע של המסע.
כשהבנתי שאני יוצאת למסע הזה לבד, הכנתי רשימת תפוצה של חברים רוכבים ועדכנתי אותם ביומן מסע יומי + תמונות. ברשימה המקורית היו כ 12 מכותבים, לאט לאט במהלך המסע גדלה הרשימה ונסגרה עם קרוב ל- 30 איש, מה שמרמז על האופי הספונטני של המסע, חברים שהיו אמורים לרכב איתי ביטלו ורוכבים שלא הכרתי קודם, הצטרפו אליי במהלך המסע והוסיפו משב רוח רענן לאותו יום. היכרות עם רוכבים חדשים הפכה חלק בלתי נפרד מהמסע והעובדה שכל אחד מהם הצטרף אליי במגרש הביתי שלו הורידה את נחיצות הג'יפיאס וכך זכיתי בכל אזור לרכב עם מקומי המכיר את רזי ושבילי המקום תוך שאני מתוודעת לפינות חמד נסתרות. כיוון שכל שותף הצטרף ליום אחד או שניים כשהוא חזק ורענן נתנה את הטון והקצב המהיר יחסית של הרכיבה ( 13.5 קמ"ש בממוצע), לטוב ולרע.
כל השותפים שלי היו אנשים מופלאים, רוכבים חזקים ומוכשרים כמו גם אנשים מרתקים. כל אחד מהם הוסיף פן מיוחד לאותו יום, אם בידיעת הארץ, בכישורי ניווט מופלאים, בהיסטוריית רכיבה מרשימה או בסיפורים מרתקים מתחומים שונים. כולם היו גברים למעט עירית מקיבוץ גת שהצטרפה לכמה שעות. השותף המבוגר ביותר עבר את גיל 60 והצעיר ביותר, עדו, היה בן 9.
שבוע אחרי סיום המסע אני מנסה להעלות הכל על הכתב. הכל רץ בראש תמונות, חוויות, אנשים, מקומות.. איך אפשר לסכם טיול כזה, מה שלא אכתוב ומה שלא אגיד לא יוכלו לעולם לסכם שבועיים מופלאים, קשים, מצחיקים, מפתיעים ומטורפים שכאלה.
בשיחה עם רונן לפני היציאה הוא אמר שהוא בטוח שלא אחזור אותו אדם ממסע כזה. לא יודעת בקשר לזה אבל אין ספק שחוויתי חוויה חזקה ומעצבת. ואם מה שלא הורג אותך מחשל אותך אזי וודאי נעשיתי מחושלת.
אני מודה לכל השותפים המופלאים שלי, מכרים וותיקים וחברים חדשים. האנרגיות, התמיכה, העידוד והסיוע שלכם הפכו את המסע הזה למה שהוא.
פרויקט מסע חוצה ישראל תם ונשלם.
להתראות במסע הבא…
סיכום
| יום |
מסלול |
קילומטראג' |
| 1 |
תל חי - אילניה |
88 |
| 2 |
אילניה – מדרך עוז |
48 |
| 3 |
משמר העמק – בית ינאי |
65 |
| 4 |
בית ינאי - מודיעין |
83 |
| 5 |
מנוחה |
|
| 6 |
מודיעין – קיבוץ גת |
50 |
| 7 |
קיבוץ גת - מיתר |
67 |
| 8 |
מיתר - דימונה |
55 |
| 9 |
דימונה – שדה בוקר |
45 |
| 10 |
מנוחה |
|
| 11 |
שדה בוקר- חאן בארות (מכתש רמון) |
78 |
| 12 |
חאן בארות - פארן |
68 |
| 13 |
פארן - שטים |
35 |
| 14 |
שטים – שחרות (סמר) |
70 |
| 15 |
שחרות - אילת |
80 |
| סה"כ |
דן- אילת |
832 |
ממוצע יומי- 64 ק"מ
מסתבר שמונגוליה הפנימית עדיין לא כל כך מתויירת. די ניתן להבין מדוע היא לא נכללת במסלול הרגיל של התיירים הזרים – סין היא מדינה מאוד גדולה ומונגוליה נמצאת בצפון, כלומר רחוק מאוד משאר האטרקציות בסין. אבל בגלל הקרבה היחסית לבייג'ינג ולעוד מספר ערים גדולות בסין, הייתי מצפה שלפחות הסינים יטיילו שם בהמוניהם.
איך סיני שגר בבייג'ינג במרחק 20 ק"מ ממקום עבודתו מגיע כל יום לעבודה?
תגובות אחרונות