תסמונת "פרת משה רבנו"

בתקופה האחרונה קראתי מספר ספרים. על חלקם תכננתי לכתוב קצת יותר באריכות, אבל אני מבין כבר שלא יהיה לי את הכוח לזה, ולכן אני מביא תקציר על כל אחד מהם. אני לא כולל כאן שתי ביוגרפיות שקראתי – אחת על בנג'מין פרנקלין ושנייה על ג'ורג' וושינגטון, כיוון שאני עדיין מקווה שיהיה לי זמן לכתוב על שני אלו קצת יותר באריכות.

השואה וחיפוש אחר משמעות

הספר הראשון הוא ספר החובה של ויקטור פראנקל – "האדם מחפש משמעות". בכוונה אני לא מביא לינק לאמזון. הספר המקורי לא נכתב באנגלית וכיוון שהוא תורגם לעברית, אני לא רואה סיבה שלא לקנות את הגרסה המקומית. זהו ספר חובה לכל אדם ובטח שלכל ישראלי. הספר עניין אותי בכל כך הרבה מישורים עד שהוא בקלות מקבל אצלי חמישה כוכבים.

קודם כל יש את עניין השואה. כיוון שגם סבתי עברה את אושוויץ', זה היה מרתק לראות את הדמיון שבין הסיפורים של סבתא שלי לבין אלו של פראנקל (שוב, הדמיון היה בהרבה מישורים – למשל שלפעמים קציני אס-אס הצילו יהודים). מה שהיה מרתק בספר הוא שפראנקל מתאר את המציאות כמו שהיא ומבלי לצנזר נקודות שאינן חלק מזיכרון השואה. הוא מתאר איך הם הסתגלו לחיים במחנה, איך הם פיתחו חוש הומר ואת ההסתגלות שלהם למוות מסביבם.

תיאור תקופתו של פראנקל באושוויץ' הוא רק החלק הראשון של הספר וממנו מגיע המחבר לנושא המרכזי שהוא הגישה שלו בתור פסיכולוג קליני. בניגוד לפסיכולוגיה הקלסית מביתם של פרויד ושות', פראנקל לא מנסה לחפור בעבר של המטופל ולהפיל את כל הדפקטים על האמא של המטופל. הגישה של פראנקל היא הסתכלות קדימה. להבין שהחיים הם לא גן של שושנים ולנסות ולהבין מה מחזיק את המטופל בחיים. מה המשמעות שמחפש המטופל בחיים. לכל אדם יש לפחות משהו אחד שגורם לו אושר וסיפוק בחיים – אצל אחד זה הילדים, אצל השני זה משחק ה-NBA השבועי ואצל השלישי זה אוסף הבולים שלו. פראנקל מנסה להתמקד באלו כשהוא מטפל בקליינטים שלו. מעבר לכך, ואני חייב להגיד שזה משהו שקצת היה לי קשה לקבל, פראנקל טוען שהעצב והטרגדיה הם חלק בלתי נפרד מהחיים וצריך לקבל אותם. ברור שהוא צודק, אבל קשה לי להאמין שיש מישהו שמקבל אבדן בכזאת קלילות.

דרך אגב, נקודה נוספת מעניינת מהספר הייתה קיומם של חיי תרבות במחנות, או הסיפור על איך שהם עצרו מדי פעם כדי להתפעם מהנוף (!!). אנקדוטות אלו לדעתי מראות יותר מכל במה נבדל האדם מהבהמה. האסירים קיימו הצגות באושוויץ' והיו מקרים בהם אסירים היו מוכנים לוותר על מנת המרק שלהם רק בשביל לא לפספס את ההצגה. לא צריך להסביר כאן מה הייתה המשמעות של מנת המרק במחנה.

מי שעוד לא קרא את הספר צריך לרוץ לחנות הספרים בשבוע הבא ולקנות אותו.

ניצחונו של האדם האפרו-אירופי-אסייתי

הספר השני הוא הספר הקלסי Guns, Germs, and Steel שגם הוא תורגם לעברית ("רובים, חיידקים ופלדה"). ישנם מספר אי-דיוקים בספר וכמו כן גם מספר תיאוריות לא מוכחות אשר מוצגות בספר כעובדות (כמו למשל איך ומתי האדם הקדמון בדיוק התפזר גאוגרפית על פני כדור-הארץ). למרות בעיות אלו, הספר מקבל אצלי חמישה כוכבים. הסיבה לכך היא שהספר פתר לי תעלומה אשר לא הצלחתי לחשוב עליה לבד. במקרים שכאלו – בהם מגיע ספר שמלמד אותי משהו חדש לגמרי – אני מוכן להתעלם מהחסרונות ומהטעויות שבו.

דיאמונד מסביר לנו מדוע היה זה האדם שחי בצפון-אפריקה, אסיה ואירופה שהשתלט על העולם. מדוע הספרדים כבשו את אמריקה ולא האינדיאנים את ספרד. או מדוע ההולנדים הגיעו לאפריקה השחורה ולא להפיך. אם לסכם את הספר ממש בקצרה, אז הסיבות הן:

יבשת אסיה-אירופה כללה יותר צמחים ובע"ח הניתנים לביות מאשר שאר היבשות. במיוחד הייתה חשיבות מכרעת להימצאותן של הבהמות הגדולות ביבשת זו – הסוס, הגמל, החמור וכמובן – הפרה.

הגודל הפיסי של האזור הגאוגרפי – יש יתרון לגודל גאוגרפי. הסבירות שתרבויות מפותחות יצמחו בו היא גדולה יותר. כמו כן המבנה הגאוגרפי של אסיה-אירופה הוביל למעבר קל יותר של רעיונות. אסיה-אירופה היא רחבה (בניגוד לאמריקה שהיא ארוכה) ולכן יש מרחב גדול של אזורים בעלי אותו אקלים – ככה שאם למשל הצליחו לביית צמח מסוים, היה קל להעביר אותו לאזורים גאוגרפים קרובים – כי הם היו בעלי אקלים דומה. לעומת זאת, למשל, במקסיקו הצליחו לביית את התירס אבל הוא לא עבר צפונה לארה"ב בגלל המדבר שהפריד בין שני האזורים.

צפיפות האוכלוסין – האדם הגיע מאוחר יחסית לאזורים כמו אמריקה או אוסטרליה, ולכן צפיפות האוכלוסיה שם הייתה יותר נמוכה. צפיפות אוכלוסיה גבוהה הובילה לחוסר במשאבי טבע והכריחה את האדם לביית מקורות מזון. כמו כן, צפיפות גבוהה גורמת למעבר של רעיונות מכפר אחד לשני.

בנוסף, מסביר דיאמונד מדוע היה זה האדם הלבן שהדביק את הילידים במחלות ולא להפיך.

ספר מרתק שמסביר לדעתי טוב מאוד את הסיבות לעליונות הטכנולוגית של האדם האירו-אסייתי. אולי התאוריה אינה שלמה, אבל היא טובה מאוד.

היסטוריה על קצה המזלג

בספר "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים" מתארים המחברים, מיכאל הרסגור ואהוד פוקס, מספר מאבקים מזוינים לאורך ההיסטוריה ומנסים לנתח האם תהליך קבלת ההחלטות של המנהיגים היה נכון (קצת יומרני לדעתי). סך הכל הספר לא רע והוא מקבל שלושה כוכבים.

הבעיה העיקרית שלי עם הספר היא התמציתיות שלו. מדובר בספר של כ-300 עמודים שמכיל שמונה עימותים היסטוריים – מה שנותן לנו כ-40 עמודים לכל עימות. והמחברים עוד מנסים לתת לנו תקציר על האירועים שהביאו לעימות ומה קרה בשנים שאח"כ. שלא לדבר על על הפרטים הלכאורה פיקנטיים שבספר (כמו – הפילגש של זה שנאה את הפילגש של ההוא). כל אלו משאירים קצת לכל עימות, ולכן המחברים דוחסים המון המון עובדות למספר מצומצם של דפים. לי היה קשה מאוד לעקוב אחר ההיסטוריה ולהבין מה בדיוק קרה.

בקיצור, זה אולי ספר נחמד למי שרוצה לקבל טעימה היסטורית, אבל בהחלט לא מספיק למי שרוצה להתעמק בעימותים.

אלוף ארה"ב בזיכרון במשקל קל

הספר הבא גם מקבל שלושה כוכבים בדיוק. אחרי שקראתי לפני כ-5 שנים את הספר הטוב של ערן כץ "סוד הזיכרון המצוין", החלטתי שלא עשיתי מספיק בנושא זה מאז. אז כן, אני כבר יכול לזכור את הססמה של כרטיס האשראי שלי בזכות שיטות הזיכרון ואפילו מספר קטן של מספרי טלפון – וזה משהו שלא זכרתי לפני שקראתי את הספר, אבל הגיע הזמן לעשות קצת יותר – במיוחד חשוב לי להתחיל לזכור יותר נקודות מדוחות כספיים, ולכן החלטתי לקרוא את הספר Moonwalking with Einstein.

אבל הספר לא מפרט יותר מדי על שיטות זיכרון. כלומר, הוא לא מפרט הרבה מעבר למה שכבר קראתי אצל אדון כץ. אבל הוא כן מתאר את המסע של ג'וש פור מאדם ממוצע לזיכרונאי מדופלם.

פור הוא עיתונאי צעיר שהלך לסקר את תחרות ארה"ב בזיכרון (כן, יש דבר כזה). הוא התפעם לראות איך הגאונים האלו זוכרים סדר אקראי של חפיסת קלפים, רצף של מאות ספרות, שירים ועוד כל מני טריקים של זיכרון. אחרי התחרות פור ראיין את המתחרים כדי לברר את מקור הגאונות שלהם. הוא התפלא לשמוע מהם שבסך הכל הם אנשים נורמליים ושיש "טריקים" שכל אחד יכול ללמוד אותם וכך לשפר בצורה משמעותית את הזיכרון שלו.

פור, הסקפטי, החליט להרים את הכפפה ובמשך שנה הוא למד שיטות אלו ואימן את הזיכרון שלו. אחרי שנה הוא חזר לתחרות אבל הפעם כמשתתף וקטף את המקום הראשון!

סך הכל הספר נחמד אבל לא באמת מוסיף לספרים הרבים שנכתבו על הזיכרון. הספר הוא יותר יומן אירועים של שנה בחייו של זכרונאי. מה שממש הפליא אותי היה שבסוף הספר פור מספר שגם היום הוא עדיין לא זוכר את מספרי הטלפון של החברים שלו או עושה איזה שימוש פרקטי אחר בשיטות שהוא למד.

הא???

אז מה היה הקטע?

פור היה מוכן לבזבז שנה מהחיים שלו רק בשביל למצוא שיטות טובות יותר בשביל לזכור סדר אקראי של חפיסת קלפים – דבר שלא יתרום לו כלום בחיים, אבל הוא לא זוכר מספרי טלפון?
אני חושב שמה שקרה לג'וש פור הוא מה שאני קורא לו – תסמונת "פרת משה רבנו". זהו משהו שהבחנתי בו כבר לפני הרבה מאוד שנים, ותמיד נראה לי מוזר.
לפני הרבה שנים כשעוד הייתי ילד, ישראל הייתה רוויה בפרות משה רבנו (דרך אגב, מישהו יודע למה הן נעלמו?), ובתור ילדים היינו משחקים איתן. לפרת משה רבנו יש תכונה קצת מצחיקה – היא חייבת לטפס למקום הכי גבוה לפני שהיא עפה. אז בתור ילדים היינו תופסים את החרק היפה הזה, שמים אותו על היד ואז מסובבים כל הזמן את היד ככה שפרת המשה הייתה נמצאת בחלק התחתון של כף היד, היא הייתה רצה בלי הפסק – כל פעם מנסה להגיע למקום הגבוה ביותר.

לרוב האנשים ישנה תכונה דומה. בכל מקום אליו הם מגיעים, הם שואפים להגיע למעלה – וזאת בכלל בלי לחשוב האם זה משרת אותם בחיים. דוגמה ממש טובה לכך היא הצבא. חיילים רבים לא סובלים את השירות הצבאי, אבל ברגע שמציעים להם קצונה הם נדלקים. הם רוצים לטפס גבוה יותר בהיררכיה הצבאית למרות שזה בד"כ לא משרת אותם אח"כ בחיים (ולרוב אפילו מעקב אותם). הצבא הוא רק דוגמה אחת, אבל זה קיים בכל מקום. וזה גם בדיוק מה שקרה (לדעתי) לפור. הוא התחיל ללמוד את נושא הזיכרון, ואז החליט להתחרות באליפות ארה"ב – למרות שזה לא משהו שיתרום לו ממש בהמשך החיים.

אבל בואו נחזור לנושא הזיכרון. כאמור הזיכרון אצלי היה נוראי וזה מה שהביא אותי ללמוד את הנושא הזה. זאת לא חוויה נעימה לא לזכור אפילו את הססמה של הכספומט. למרות, שמצד שני, אולי זה מה שעזר לי לחסוך כסף. במשך שנים הייתי הולך רק עם 20 דולר הונג-קונגי בכיס (10 ש"ח) ובלי יכולת למשוך כספים. ככה שאפילו אם הייתי רוצה לבזבז, לא יכולתי 🙂

השיטות האלו של הזיכרונאים מאוד טובות. כל מי שטוען שאין לו זיכרון טוב – טועה. לכולנו יש זיכרון מעולה. אנחנו זוכרים המון דברים (למשל שהמים של הים הם מלוחים, ושהצבע של העגבנייה הוא אדום). אנחנו זוכרים המון דברים בכלל בלי מאמץ. שיטות הזיכרון הן בעצם פונקציות שממירות דברים שקשה לנו מאוד לזכור (כמו למשל מספרים) לדברים בהם כולנו אלופי זיכרון (כמו למשל סיפורים או מקומות – מי לא זוכר איך נראה הבית בו הוא גדל? או את הבית של החבר הכי טוב שלו?). השיטות האלו כל כך טובות שכל מי שיקרא את הספר של ערן כץ יוכל אח"כ להתחיל לזכור עשרות מספרי טלפון, ססמאות, מספרי כרטיסי האשראי שלו, מספרי דרכון ועוד.

לא שזה לא דורש עבודה. אין ארוחות חינם בחיים. צריך לשבת ולשנן את המספרים האלו, אבל זה דורש פרומיל מהמאמץ שדורש זיכרון רגיל.

מה שכאמור אותי עניין (חוץ מהדברים הטריביאליים של לזכור מספרי טלפון וכו'), הוא להתחיל לזכור נתונים מהדוחות הכספיים. אני חושב שסוף סוף מצאתי דרך טובה – שמשלבת שתי שיטות קלסיות של זיכרון – סיפור וחדרים. אם מישהו מעוניין בפרטים, הוא יכול לשאול ב-"תגובות". אני עוד לא בטוח עד כמה זה חשוב או שווה את המאמץ (כי כמו שאמרתי – יש כאן מאמץ מסוים). בינתיים שיננתי 5 שנים של נתונים מהדוחות של וולס-פארגו ושל קונרד, ואני די מרוצה מהתוצאה. אני נותן להרפתקה הזאת כשנה ניסיון ונראה עוד שנה האם אני מזניח את זה או לא.

מה שבטוח זה שזה טוב נגד אלצהיימר. אני מרגיש שאני מפעיל תאים במוח שבד"כ לא עובדים הרבה.

עלייתה המטאורית של וול-מארט

הספר האחרון עליו אני אדבר הוא הספר של סם וולטון – Sam Walton: Made In America.

פתחתי את הספר בשקיקה. בד"כ ספרים שבאפט ממליץ עליהם באמת שווים קריאה. הספר אכן מתחיל יפה אבל ככול שהוא נמשך, הוא מתדרדר. מאמצע הספר כבר ממש לא היה לי כוח אליו ורק רציתי שהוא ייגמר. באחרית הדברים שכותב בנו של וולטון, הוא מספר שאביו כתב את הספר בשנותיו האחרונות כשהוא מתמודד עם סרטן עצמות. יכול להיות שזה מסביר את ההתדרדרות של הספר ככול שהוא מתקדם. אבל בלי תירוצים – הספר מקבל שלושה כוכבים.

החלק הבאמת מרתק בספר הוא סיפור הצמיחה ההזוי של וול-מארט. איך סם וולטון הפך חנות אחת לאימפריה שהיא היום. היו שנים רבות בהן הרווח והמכירות של וול-מארט עלו ב-40% בשנה. ממש החלום הכחול של כל משקיע. היו שנים בהן וול-מארט פתחה כ-100 חנויות חדשות בשנה! פשוט מדהים.

הסיפור הזה באמת מרתק, והיה מעניין לקרוא על אחת מהחברות המצליחות ביותר ב-100 שנים האחרונות. אם הייתי בעסקי הקמעונות אז אולי הייתי נותן לספר חמישה כוכבים, ובאמת אני חושב שזהו ספר חובה לכל מי שפותח עסק. אבל לי הספר פחות תרם ואחרי המחצית הראשונה כבר החל לשעמם. לא ממש עניינו אותי סיפורי "השובבות" של וולטון.

בקשר לסם וולטון עצמו, כמו עשירים רבים, גם הוא משך הרבה מאוד אש וביקורת שלדעתי ברובה אינה מוצדקת. בסופו של דבר סם וולטון עשה הרבה יותר טוב מאשר רע. והכי חשוב – הוא עזר לעניים הרבה יותר מאשר כל הסוציאליסטים ביחד. עצם זה שהוא סיפק מוצרים בזול להמונים, עזר הרבה יותר לשכבות החלשות מאשר רוב החוקים הסוציאליים. בנוסף, הרבה אנשים אוהבים לבקר את וול-מארט ושאר "החברות הגדולות" על יחסיהן לעובדים. כל הארגונים שקוראים להחרים את החברות הגדולות ולתמוך בחנויות/חברות קטנות. זאת הצביעות הכי גדולה. כל מי שחושב ככה מוזמן לטייל בשוק מחנה יהודה ולראות לאיזה יחס זוכים העובדים הפשוטים שם.

וול-מארט בסופו של דבר נותנת לעובדים שלה הרבה יותר תנאים סוציאליים מאשר העסקים הקטנים. אצל וול-מארט כל עובד מקבל לפחות שכר מינימום, פנסיה, ביטוח בריאות, ימי מחלה, חופשת הריון וכו'. כמה עסקים משפחתיים נותנים כאלו תנאים? כמה אנשים שמעסיקים עוזרת בית מפרישים לה לפנסיה?

אבל למרות שאין לי רגשות שנאה לסם וולטון, אני עדיין לא רואה בו כגיבור אישי. ישנם הרבה דברים בו שאני פשוט לא אוהב או לא ממש מתחבר אליהם.

קודם כל, קשה לי לאהוב מישהו שהתחביב שלו זה להרוג חיות! ומעבר לזה אני לא מאוד מתחבר לצד התחרותי שבו ולכך שהוא נהג לסכסך בין מנהלים בחברה. כשסיפרתי לאשתי על הספר ואמרתי לה שלא אהבתי את הקטע הסופר-תחרותי אצל וולטון, אז היא אמרה לי – אבל גם בנג'מין פרנקלין היה מאוד אמביציוזי.

לדעתי יש הבדל תהומי בין סוג האמביציה של פרנקלין לזה של וולטון.

להיות אמביציוזי זאת תכונה חיובית, אבל יש הבדל בין כאלו שכל המטרה שלהם בחיים היא "לנצח" לבין אלו שהשאיפות שלהם בחיים הן להשתפר בלי כל קשר למה שאחרים עושים – שהמטרה שלהם היא להרגיש שהם השיגו משהו בחיים לא רק בגלל שהם ניצחו מישהו אחר, ולדעתי וולטון שייך לסוג הראשון ופרנקלין לסוג השני. או אם להציג את זה בצורה אחרת – אם בשביל להיות האיש הכי עשיר בעולם היה צריך לראות כל יום 12 שעות של סרטי בורקס משנות ה-70, אז וולטון היה עושה את זה כי המטרה שלו בחיים היא להיות מס' 1, אבל פרנקלין לא היה עושה את זה כי הוא לא היה חושב שזה משהו שהיה תורם לו אינטלקטואלית.

העולם צריך גם פרנקלינים וגם וולטונים. אני לא חושב שוולטון הוא איש רע. הוא עשה הרבה יותר טוב לעולם ממני וכמעט מכל אדם אחר שחי כיום, אבל עדיין קצת קשה לי להתחבר לאופי שלו. אני הרבה יותר מתחבר לאנשים שמחפשים משמעויות עמוקות יותר בחיים מאשר לנצח או להיות מספר 1.

נ.ב. – אחרי שעברתי על הרשומה, הרגשתי שאני חייב להוסיף איזה פסקה קטנה על סם וולטון (וזה משהו שאפשר גם לקחת קדימה לביקורות אחרות שלי על דמויות היסטוריות). לדעתי צריך לדעת להפריד בין וולטון האיש עצמו לבין המורשת אותה הוא השאיר. למשל, אם חושבים על מוצרט, אז מה בכלל אכפת לנו שהוא היה רודף שמלות או מהמר כפייתי? את מי זה באמת מעניין? מה שחשוב זו התרומה האדירה שלו לתרבות. מה שחשוב אלו היצירות שהוא השאיר אחריו. כנ"ל אפשר להגיד לגבי וולטון – מה באמת חשובה הביקורת האישית שכתבתי נגדו? מה שחשוב בסופו של דבר זה שהוא שינה לגמרי את עולם הקמעונאות העולמי. זאת המורשת שלו וזה מה שחשוב.

פורסם בקטגוריה ספרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
Subscribe
Notify of
guest
95 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
אלעד
אלעד
10 years ago

עדו, אשמח לשמוע יותר על השיטה שבאמצעותה שיננת נתונים מספריים מדוחות

תודה,
אלעד

עומרי
עומרי
10 years ago

וולטון תרם רבות לכלכלה האמריקאית אבל הוא נחשב בצדק לאחד מהסמלים הגדולים ביותר של האי שוויון. אין דרך אחרת לתאר מי שעשרות אחוזים מעובדי הרשת שלו הם עניים עובדים, שעובדים תחת משטר קפדני שמונע מהם להתארגן באמצעים כמעט אלימים ושמפתח כל הזמן שיטות העסקה יעילות יותר כגון העסקה ספורדית לאורך שעות היום.
כן, וולמארט הפכה הכל לזמין וזול יותר ומעמד הביניים האמריקאי נהנה ממנה במישור הזה (כל עוד לא השמידה את העסק הקטן שלו)
בכל זאת, עובדה שעד היום הרשת מנועה מלהיכנס לאזורים מסוימים במדינה. לא זכור לי שמייקל בומברג הוא סוציאליסט גדול ובכל זאת אין סיכוי שיסכים להכנסת וול מארט לניו יורק למשל.

ביטוח בריאות הוא חלום בלתי מושג של רובם המכריע של עובדי וולמארט

ואפשר גם אחרת, זה מה שקורה באותו זמן בקוסטקו
http://www.businessweek.com/articles/2013-06-06/costco-ceo-craig-jelinek-leads-the-cheapest-happiest-company-in-the-world

עומרי
עומרי
10 years ago

לומר שזה רצון המחוקק זו היתממות כי שתי המעסיקות הגדולות ביותר במגזר הפרטי בארה"ב וולמארט ומקדנלדס הן גם הלוביסטיות משולחות הרסן ביותר במלחמה נגד החלת חוקי עבודה פרוגרסיביים בארה"ב.

זה נכון שתנאי ההעסקה של העובדים בשוק מחנה יהודה לא משהו, אבל וולמארט ודומיה ודאי חיסלו המונים ממקביליו של השוק והפכה גם את בעלי העסקים הקטנים עצמם לעובדיה.
חלוקת העושר הפכה קיצונית יותר עם מישהו כמו סם וולטון בצד אחד מול עובדים מתחת לקו העוני ב-7 דולר לשעה ללא שום זכויות בצד השני.

ספר מעולה ומאוד מומלץ בעניין הוא Nickels and Dimed מ-1998
העיתונאית ברברה ארנדייך עוברת אזור אזור בארה"ב, מוצאת עבודה בוול מארט המקומי או במקביליו ומנסה לכלכל את עצמה מהשכר אותו היא משתכרת.

וולמראט לא יצרה את מעמד עובדי הניקיון בתחתית השרשרת שתנאיהם היו גרועים בכל קונסטלציה, היא פשוט הרחיבה אותו על חשבון מעמד הביניים של העסקים.

עומרי
עומרי
10 years ago

לא חושב שמצבו של האדם העובד בגרמניה, שם כידוע אין שכר מינימום אך יש הסכמים קיבוציים ורשת ביטחון סוציאלית מנדטורית, פחות טוב ממצבו בארהב. למעשה אני די בטוח שהוא טוב יותר.

הבחירה אינה מחויבת להיות סין או ארה"ב.

המצביעים קובעים את חוקי העבודה?
אני חושד שאתה מודע לבד לבעייתיות של הטענה במבחן המציאות.

רוב עובדי וולמארט או מקדונלדס חיים תוך גירעון מתמיד, ללא ימי חופש בתשלום, מלחמה מתמדת של הרשתות בכל דיון בינם לבין עצמם בעניין תנאי העבודה ותוך טקטיקת 'מגייסים תמיד' של החברות שנועדה להגביר את הקומודיטציה של העובדים.
גם אם קיימת עבורם עבודה טובה יותר אי שם בחוץ אין להם את הכלים המינמליים לסרוק אחריה ולהגביר את מעמדם התחרותי בשוק.

עומרי
עומרי
10 years ago

עניין יכולת המחייה ממשכורת של מקדונלדס נכנס לאור הזרקורים השנה. בשונה מפעמים קודמות הדיון מתרחב גם לזירות שלא בדיוק ידועות במשנה מרקסיסטית
mobile.businessweek.com/news/2013-07-15/mcdonald-s-employee-budget-planner-assumes-2-jobs-at-13-an-hour

.www.forbes.com/sites/laurashin/2013/07/19/how-she-lives-on-minimum-wage-one-mcdonalds-workers-budget/

עומרי
עומרי
10 years ago

אני מסכים שארה"ב צריכה להיבחן קודם כל ביחס לעצמה.
מנגד, המוביליות החברתית, נשמת אפו של מיתוס החלום האמריקאי, נמצאת שם בירידה זה מספר עשורים וכיום היא נמוכה משמעותית ביחס למדינות עשירות אחרות.

ברק
ברק
10 years ago

לגבי הספר של פרנקל: קראתי אותו בצבא וחשבתי שזה זמן מצוין לקרוא אותו (ואת "מלכוד 22"). מה שלא ציינת ולהערכתי חשוב לציין זה שהתורה של פרנקל בנויה במידה רבה על אספקטים מהתורה של ניטשה ובמיוחד על הביטוי הבא:
"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך".
זה אחד המשפטים החכמים ביותר שאני מכיר, וכל אחד צריך להבין אותו ולהזכיר אותו לעצמו מדי פעם, בעיקר כשהמצב נראה רע.

ערןש
ערןש
10 years ago

אני בהחלט טורח לבדוק חברות שאני מושקע בהם ב- glassdoor בכל הוגע לשביעות רצון העובדים מחברה.
שאני קורא על היחס והתנאים של wallmart לעובדיה אל מול costco (שלא להזכיר את הפגנות העובדים שבחלקם הפכו אף לאלימות) אני בהחלט מתלבט היכן היא תהיה עוד 5 שנים ואיך זה ישפיע על התנהלות החברה, בפרט שאנו בעידן של התעוררות חברתית הולכת וגוברת.
לי זה נותן חוסר נוחות למרות הנתונים המדהימים של החברה בעבר

אסא
אסא
10 years ago

@עדו מרוז
אוי כמה שאתה צודק, עדו. כמה שאתה צודק!
אבל מעטים מבינים את זה.

עופר
עופר
10 years ago

אישתי גם קראה לפני שנה את הליכת ירח.
היא ניסתה להסביר לי כמה זה פשוט , כשהיא התחילה זה נשמע לי פשוט הזוי לזכור את השיוכים בתוך הארמונות. איך זה אינטואיטיבי אני עד עכשיו לא מבין.

אבל :
1. בדקתי שוב , היא עדיין זוכרת את הרשימה הראשונה מהספר.
2. היא לא משתמשת בארמונות לעיתים קרובות , אלא רק למה שהיא חייבת (בחינות). ז"א שזה צורך מאמץ לא קטן.
3. יש לה זכרון לא משהו באופן כללי.

כאחד שעובד בהיי טק (ונמאס לו :)) אני נדהם לראו אנשים עם זכרונות פנומנליים בלי שיטות.
גם במהירות שהם קולטים לתוך הזכרון גם בכמות שהם זוכרים וגם הזמן שהוא שוהה שם בלי להמחק.
לדוגמא : זוכרים פינות קוד שנים אחרי שעובד שלהם כתב והוא מזמן הספיק לשכוח שהוא בכלל כתב , זוכרים מייל שנשלח לפני שנים ואת ההתנסחות המדוייקת והכוונות הנסתרות.

עומרי
עומרי
10 years ago

@עדו מרוז

http://www.chicagofed.org/digital_assets/publications/working_papers/2005/wp2005_12.pdf

מחקר של הבנק של הפדרלי של שיקגו על נתונים עד שנת 2000. המוביליות ירדה משמעותית בין 1980-2000, בקורלציה לעלייתן המטאורית של וול מארט ומקדונלדס כידוע (אך קטונתי מלטעון לקשר סיבתי)

עומרי
עומרי
10 years ago

@עדו מרוז

אתה כמובן צודק לגבי האחריות האישית שבלהביא ילדים.
עם זאת, פרקטיקת ההעסקה שלה של החברות הללו וחגורת הביטחון הכמעט ולא קיימת בארה"ב מאיינים את היכולת שלה בפועל למצוא עבודה אחרת מחד ולהתקיים מעבודתה הנוכחית מאידך.

שים לב שהחברה מגבילה אותה למספר שעות שבועי הנופל משמעותית ממשרה מלאה מקובלת. קיימת העדפה למצבת רחבה ככל האפשר של עובדים מוחלשים על פני מספר מצומצם יותר של עובדים במשרה מלאה, לצד מדיניות הגיוסים הנמשכים תמיד של הרשתות זה נועד להטמיע אצל העובדים את הידיעה שבכל רגע נתון יש להם מחליף זמין ושלא קיים כל חסם בהחלטה להיפטר מהם.

גבי
גבי
10 years ago

בנוגע gun's gems and steel

יש סרט דוקומנטרי מעולה ביו טיוב על הנושא:

http://www.youtube.com/watch?v=7FItlStGMY4

שווה צפייה.

עומרי
עומרי
10 years ago

@עדו מרוז

אתה צודק,הם לא בודקים ילדים והוריהם, אלא נבדקים עם מאפיינים דומים בתקופות השונות, למיטב הבנתי.
יש עוד מחקרים רבים בנושא שהוא אכן קשה מאוד להוכחה ותצפית. אבל זה לא אומר שהכותרת שגויה כי כידוע עדיף להיות צודק במעורפל מאשר טועה בדיוק וכו'.

הביקורת היא על ההזנחה האמריקאית של נושאים כמו חוקי עבודה ועסקים קטנים כמנוע לחלוקת עושר צודקת יותר שוול מארט היא אחת המרוויחות הגדולות ממנה.
למרות זאת החזקתי וול מארט בעבר. אני לא מתחסד.

ערןש
ערןש
10 years ago

"בישראל אפילו עוד יש חנויות ספרים – שזה ממש מוזר"
יש פה אפילו אנשים שקוראים עדיין עיתונים מנייר 🙂

Gal Furer
Gal Furer
10 years ago

@עומרי

אתה צודק שמוביליות חברתית זה דבר חשוב ולכן כשסינים והודים ותאילנדים קורעים את התחת בעבודה וחיים בתנאים שאירגוני "זכויות האדם" מזדעזעים מהם, טוב להם יותר מרב המערביים משום שהם רואים מגמת השתפרות ועתיד טוב יותר. התנאים המטריאליסטים בעצם לא ממש משנים . .. . . לכן אני מסכים עם עדו שהבעיה היא תרבות העוני המתפנקת של ארה"ב (וישראל) "של שתו לי אכלו לי קיפחו אותי" ןלכן אין לי סיכוי להתקדם כלפי מעלה (יאני ממורמר). גם איכר סיני אנלפאבית ועני מחנך את ילדיו לעבודה קשה והישיגים (וגם חרדים אביונים עושים זאת בדרכם שלם), אבל לא כך בשכבות העוני הטיפוסיות של ארה"ב וישראל

Mnakash
Mnakash
10 years ago

סביר שגם הסופרים הגדולים בעלי רשתות הפצה גדולות יוכלו להתחרות באמאזון כשמהפכה שכזו תתרחש. הם פשוט ייצטרכו להסב חלק משטחי מרכזי הקניות שלהם למחסן שמטפל בלקוחות מהרשת. וולמארט כבר מוכרת באינטרנט ונראה לי שאת הלקוח מעניין מחיר נמוך יותר מכל דבר אחר ואת זה הסופרים עושים עשרות שנים לפני אמאזון.

איתמר
10 years ago

עדו, אם כבר הזכרת תרגילי זיכרון וכו', קניתי מזמן את הספר הזה
http://www.amazon.com/Mind-Performance-Hacks-Tools-Overclocking/dp/0596101538/

הפרק הראשון עוסק בטכניקות זיכרות וכו', אבל יש שם יותר מזה: טכניקות לחשיבה כמותית, יצירתיות וכו'. לא כל הפרקים באותה רמה אבל עדיין ספר שאני ממליץ עליו.

ד
ד
10 years ago

היי עדו, יש לי שאלה לגבי שוק הנדל"ן בסין. איך עובדות המשכנתאות שם בדיוק? כלומר, מה ההון העצמי שכל אחד צריך להביא לבנק? האם לוקחים משכנתאות רק מבנקים? מה הריביות המשולמות שם במשכנתאות? מה המסלול הנפוץ? ריבית קבועה, משתנה או צמוד למשהו?
אשמח אם תוכל להפנות אותי לרשומה שלך בנושא בעבר ולא ראיתי או שתוכל להפנות אותי לכתבה או אתר שמסביר על זה.

ד
ד
10 years ago

באמת נשמע מסובך הסיפור של הנדל"ן בסין…..
תודה רבה על האינפורמציה עדו.

עפר
עפר
10 years ago

אני מאוד ממליץ לך לקרוא את הספר THE WORLD PEACE DIET של WILL TUTTLE.
אתה יכול לקרוא אותו כאן מתורגם לעברית. בעקבות המלצתך על הספר של ויקטור פרנקל חשבתי שאולי תמצא ענין בשואה הבלתי נגמרת.

http://shalomdiet.wordpress.com/

בנוסף,
Jewish author Isaac Bashevis Singer, who received the Nobel Prize in Literature in 1978, made the comparison in several of his stories, including Enemies, A Love Story, The Penitent, and The Letter Writer. In the latter the protagonist says, "In relation to [animals], all people are Nazis; for the animals, it is an eternal Treblinka."[3] In The Penitent the protagonist says "when it comes to animals, every man is a Nazi."[8]
Edgar Kupfer-Koberwitz, a pacifist, conscientious objector and Holocaust victim who was sent to Dachau for "being a strong autonomously thinking personality",[9] wrote in his "Dachau Diaries" (kept at the University of Chicago Library[10]) that "I have suffered so much myself that I can feel other creatures' suffering by virtue of my own".[11] He further wrote, "I believe as long as man tortures and kill animals, he will torture and kill humans as well—and wars will be waged—for killing must be practice and learned on a small scale".[11]

רועי
רועי
10 years ago

עדו,

אפשר תפריט יומי לדוגמא?

רועי
רועי
10 years ago

הממ זה כמות פרוטאינים קטנה משהו, לא? באטריות ובאורז לבן יש כמות גדולה של קלוריות ריקות לא? חשבתי שקל להשמין מזה.

רועי
רועי
10 years ago

עדו, תודה על ההבהרה. להבנתי החלבונים מירקות לא שלמים כמו מחיות ולכן יש לאכול שילובים וכמויות גדולות מאוד (יחסית לבשר או חלב) קראתי את הספר שציינת, הארוחות שהוא ממליץ עליהן סובבות סביב סלט גדול מאוד, מה שלא ראיתי בתפריט שלך. איך קוראים לאטריות בסינית? לאחרונה התחלתי לאכול פסטה מחיטה מלאה, זה דיי טעים.

רועי
רועי
10 years ago

לפי הרפואה הסינית החלבון מבשר חשוב מאוד ועומד במרכז. סכרת היא המגפה החדשה בסין שתמשיך לעלות ללא ספק בגלל שילוב של כמויות גדולות של אורז לבן ותזונה לקוייה, כמות הילדים השמנים בערים הגדולות היא דיי מדהימה. חוץ מלשתות מים חמים אני חושב שדיי הייתי נמנע ללמוד מה הסינים אוכלים כיום.

לאחר שקראתי את הספר וחקרתי עוד בנושא התחלתי לאכול חסה גדולה מאוד כל יום (זה טעים האמת) והקטנתי את כמות הבשר. חלב לא שותה כבר שנים. *אבל*. אני לא חושב שזה כזה חד משמעי, ולכן יש להמשיך וללמוד. אני גם לא אקח כל מילה שהדוקטור כותב כמו מילה מסיני,
עוקב בבלוג שלו מדי פעם והוא גם מבלבל לא פעם קורלציה עם סיבה שזה מתאים לתיזה שלו.

לדוגמא, אומגה 3, נראה לי דיי ברור שהספיגה ממקורות צימחיים מינימלית יחסית לדגים.

פגשתי טבעונים שאומרים את מה שאתה אומר על אנשים שחייו פעם וכו, אבל מה, הם לוקחים תוספים. בלי התוספים היה להם מאוד קשה ויקר לקבל תזונה נאותה. קל וחומר על אנשים שחיו "פעם".

עופר
עופר
10 years ago

ללפחות בארץ אני סקפטי האם צריכת ירקות ופירות לא מזיקה במידה לא מבוטלת.
מעבר להנדסה הגנטית שחלקם עוברים, הם מלאים בריסוס והורמונים.

רועי
רועי
10 years ago

בכל דרום מזרח אסיה יש אחוזי סכרת יחסיים גדולים כנראה בגלל כמויות גדולות של אורז לבן.

זה שהם אוכלים בסין פחות אורז לא אומר שהם לא אוכלים הרבה אורז לבן יחסית לשאר התזונה.
הם כן.

כן, הם משמינים בגלל עליה בהכנסה הפנויה והיכולת לקנות בשר ושמן וכו'

אני לא בטוח שאני מבין מה הקשר לזה שאתה 20 שנה בסין לבין נכונות הדברים, אם אני בסין נגיד 5 שנים, או 10 או 15 אז בהכרח מבין פחות?

הם אוכלים כמויות גדולת של אורז, ושמן, ומלח ומה לא.
לאורז הלבן יש חלק בסכרת, וכן זה נהייה יותר גרוע עם תוספת של דיאטה "מערבית".

כתבנו על בשר וחלב, אני נמנע מסוכר עד כמה שאפשר ונראה לי שזה לא פחות חשוב.

"אני יודע ש-90% מהאנשים ימשיכו להאמין בשטיפת המוח שעברנו בתור ילדים (שחלב זה בריא ושבשר חיוני לחלבונים). אין מה לעשות – מה שתכנתו לתוכנו בתור ילדים נשאר ממש חזק. אבל מי שמענינות אותו העובדות יכול בקלות לחקור ולראות שמה שכתבתי זאת אמת."

איפה כתבתי שחלב זה בריא או שבשר חיוני לחלבונים?

לא כתבתי.

ושוב, אם אתה או הילדים שלך לוקחים תוספי תזונה אז זה דיי סותר את התיזה.

ברק
ברק
10 years ago

עידו, הסינים גם היו עם תוחלת חיים ברצפה, כך שמחלות לב וסרטן עוד לא באו לידי ביטוי באותה צורה כי ההשפעה שלהם מתחילה בגילאים מבוגרים יותר. בקשר לחלב, יש לי תאוריה על כך שהשנאה לחלב במזרח נובעת מכך שאחוזים מאוד גבוהים מהאסייתים סובלים מרגישות ללקטוז (lactose intolerance) מה שגרם לרפואה שם להגדיר אותו כמאכל השטן ומשם זה טפטף גם מערבה, למרות שאין כל בסיס מדעי לטענות כנגד החלב. דרך אגב, יש לקטוז גם בחלב אם, אבל לתינוקות יש אנזים שיודע לפרק אותו, ואצל האסייתים האנזים הנ"ל מפסיק להיות מיוצר בילדות בעוד אצל אירופאים הוא ממשיך כל החיים.
בקשר לתזונה עם או בלי בשר: מה שחשוב זו תזונה מאוזנת. מי שיאכל הרבה בשר בקר אבל ימעיט באכילה של ירקות ופירות יסבול מבעיות לב והסתברות גבוהה יותר לסרטן, אבל זה לא אומר שהימנעות מוחלטת מבשר בקר נכונה יותר. מה שתמיד נכון זה לאכול מאוזן ומגוון.

איציק
איציק
10 years ago

יש ספר תזונה טוב בעברית בשם "מחקר סין" ממליץ לקרוא

עדו
עדו
10 years ago

עדו – ה"שטיפת מוח" שאני קיבלתי בתור ילד הייתה שחלב ומוצריו קריטיים לא בגלל החלבונים אלא בגלל הסידן, ושללא גביע גבינה כל יומיים אני כנראה אחטוף אוסטאופורוזיס בגיל 60.
האם תוכל בבקשה להתייחס לנקודה זו? מהם מקורות הסידן שלך?

דפני
10 years ago

ההבדל ביננו לפרה שהפרה מעכלת את העשב או הירק ואנחנו לא.
אישית אינני שותה חלב ואוכלת מוצרי חלב והסידן מגיע מאדממה (שמגיע מסין)הכוונה לפולי סויה טעימים ,חלב סויה ,טחינה מלאה שזה אולי אין בסין ,ברוקולי ועוד.
איני אוכלת בשר אבל כן דג סלמון וסרדינים שמכילים המון סידן.
מה לגבי אגוזים שונים??שהם מאד בריאים וכל צמחוני צורך.
כן לוקחת תוסף של אומגה 3 שהוא חיוני בעיני.
הפסקתי לאכול בשר ומוצרי חלב לאחר שקראתי את מחקר סין ואחרי שאיבדתי הרבה חברים למחלת הסרטן .

דפני
10 years ago

כמובן שיש סידן בצמחים ולמי שלא יודע אז בעיקר בכרוב ,אפונה ,קולורבי ,ברוקולי,
סויה וכדי לעכל את זה צריך שלא יחסר לנו ויטמין D ומגנזיום.

עמית
עמית
10 years ago

אגב, לאחרונה קראתי ב-FT שמחירי הדגים ופירות הים בעולם האמירו בשנים האחרונות במיוחד עקב הגידול בצריכה בסין, הנה הכתבה:

http://www.ft.com/cms/s/0/af42937a-d811-11e2-9495-00144feab7de.html#axzz2iXhWxehP

אליאב
אליאב
10 years ago

אני רואה כשאתה מדבר על זיכרון אתה מדבר בעיקר על מספרים ושנים.האם הספר של ערן כץ נותן טיפים כיצד לזכור מאמרים ושמות אנשים?(אני סטודנט.וגם גרוע בלזכור שמות)

ארן
ארן
10 years ago

עדו,

אתה פשוט טועה לגבי וולמרט מול עסקים קטנים. נעשו על זה לא מעט מחקרים. מה שקורה כאשר וולמרט נכנסת לקהילה, הרבה עסקים קטנים נסגרים. רוב העסקים האלה מהוים מקור הכנסה יציב למשפעה אחת או שתיים שנמנצאות במעמד הבינוני. בנוסף הכסף שמוצא בחנויות הקטנות נשאר ברובו בקהילה כך שהוא תומך בעסקים קטנים אחרים.
בסופו של התהליך (שוב שתועד בהרבה מחקרים, ולצערי אין לא הזמן למצוא את ההפניות) יש לך איזורים לא קטנים בסביבה של הסניף של וולמרט שהופכים לאיזורים עניים יותר.
עד השנים האחרונות וולמרט לא שלמה ביטוח בריאות לעובדים שלה. יתרה מזו בגלל מדיניות ההעסקה שלה אחוז גדול מאד מהעובדים שלה נזקקו להשלמת הכנסה. תופעה שיחודית לוולמארט, כי אף חברה אחרת אין אחוז כזו של עובדים שנזקקים לעזרה ממשלתית. תוסיף לזה את העובדה שוולמרט משלמת הרבה כסף ליצור פרצות מס ונלחמת דרך לוביסטים להקטנת מיסים כדי לקבל תמונה בעייתית.
לגבי המחירים הזולים שלה, אז
א. נניח שאתה בא לקנות טוסטר, הטוסטר הכי זול הוא אכן הכי זול. אבל הטוסטרים הבאים הם יותר יקרים מהמתחרים.
ב. האיכות של המוצרים שלהם, תמיד מזכירה לי את מה שאמא שלי נהגה לומר: אני עניה מכדי לקנות דברים זולים.
הלאה. אני מעסיק כמה עובדים כרגע בשכר שהוא לא הרבה יותר טוב משכר מינימום ועם קרוב לאפס הטבות. אבל וזה אבל מאד מאד מאד חשוב. אלה סטודנטים, וזה משרה זמנית לשנה שנתיים. ברור לי, ולהם שהם יעזבו אותי לעבודה יותר טובה, במשרה מלאה עם משכורת סבירה והטבות. או דבר היה נכון לגבי רוב המשרות שהזכרת.
וולמרט יצרה שיטה חדשה שבה עובדים עובדים במשרה גרועה, בשכר מחפיר באופן תמידי.

לי איאוקה מציין בספר שלו שהגדולה המקורית של פורד לא היתה פס היצור. זה היה תשלום מעולה לעובדים שלו כדי שהם יוכלו לקנות מכוניות פורד. וככה פורד (ושאר תעשיית הרכב) בנו מעמד בינוני.
לטובת ההגינות צריך כמובן לזכור שמה שקורה עם וולמרט משיק לגורמי עומק אחרים בכלכלה האמריקאית והגלובלית שגרמה למעבר מייצור לשירותים בארה"ב.

לגבי הנושא אל מוביליות חברתית, שוב יש נתונים ברורים שמראים מה הסיכויים שלך להתקדם בארה"ב מול ארצות אירופה. הטיעון שלך לגבי הגירה לא מחזיק מים, מכיון שאלה שמהגרים מאירופה הם אלה שיש להם כבר משהו והם רוצים להצליח בגדול. כשמדברים על מוביליות חברתית מדברים על מעבר מעוני למעמד ביניים נמוך, וממעמד ביניים נמוך לגבוה.

ואחרון אחרון חביב, זה שאתה הצלחת כל הכבוד. באמת ובלי ציניות. הטיעון שלך שאם אתה הצלחת כל אחד יכול הוא בולשיט. עובדה שבכל תחומי העיסוק האנושי יש מיעוט קטן שמצליח ורוב גדול שלא.

ארן
ארן
10 years ago

עדו,
אני מצטער אם הייתי תוקפני, אבל האמירות שלך על "אני חייתי בעוני, ואין לי סבלנות לבכי של X ושל Y" נשמעות לי כמו: "לכו תעבדו קשה כמו שאני עבדתי, קחו אחריות על החיים שלכם כמו שאני לקחתי, ותפסיקו לבכות".

בכל מקרה מה שמעניין אותי יותר זה דיון מולך בנושא של וולמרט.

מרק
10 years ago

עדו אני ממש לא מסכים איתך לגבי מעמד הביניים,
זה נכון שאפשר היה להוריד את רמת החיים ולגור בדירת חדר ולנסוע באוטובוס (כמו שההורים שלנו חיו)
אבל וזה אבל גדול – כאשר מעמד ביניים משלם 50 אחוז מס שהולך לניפוח פנסיות תקציביות בלי שום הצדקה זה מאוד צורם ולא צודק להוריד את רמת החיים ,כאשר חלק גדול מהאוכלוסייה לא עושה מילואים האי שוויון זועק, לפי דעתי לפחות המחאה הייתה על הדברים הללו ולא ניסיון לשנורר משהו

Daniel
Daniel
10 years ago

מסכים עם עידו.
אנשים לא מבינים את הקשר בין רמת המיסוי(50%-60%) למתנות שהם מקבלות ממדינה.
הבעיה שמשלמים מס 100 שקל ומקבלים מתנות בשווי 30 שקל. חלק הולך למשכורת ופנסיות של "אחראים על חלוקת המתנות".

יהונתן
יהונתן
10 years ago

עדו, מעניין שבהשקפותיך בעניין מס אתה נבדל מבאפט, ששב ואומר שצריך להעלות את המסים בארה"ב על העשירים.

אבישי
אבישי
10 years ago

אני בדיוק קורא את הביוגרפיה של באפט (נהדרת, מומלץ בחום!) וחשבתי על זה שהוא אמר שצריך להעלות את המיסוי. לדעתי היום כשהוא בן 80 עם 60 מיליארד דולר שלא הולכים לקבר הוא אמר את זה. כשהייתה אצלו משמעות לכל דולר (והיתה, הוא היה חסכן בלי נלאה גם כשכבר היה מרופד ביחס לסביבה) לדעתי הוא לא היה אומר את זה.

המיסוי בארץ אכן גבוה מצד שני השירותים הציבוריים בתחתית. לא נכון לתקוף כל דבר שהממשלה בכל זאת מספקת כמתנות, כי וואלה אחרי שאני משלם כל כך הרבה אני גם אשמח לקבל משהו. ישנם דברים שהם גם בסוף השקעה. המדען נגיד, הכסף חוזר משם. או בתי כנסת, זה משמש אוכלוסיה רחבה סביר שתהיה תמיכה מסוימת (מסוימת, אל תנערו אותי פה).

אני אומנם עוד לא דוקטורנט לכלכלה אבל אבל נראה לי שהבעיה פה בעיקר היא השתתפות נמוכה בכוח העבודה ושכר נמוך כתוצאה ממיעוט מקומות עבודה (זה אותה נקודה בעצם). לכן יוצא שרוב האוכלוסיה לא משלמת למשל מס הכנסה.

לגבי הפניסה התקציבית. פעם אני גם חשבתי שזה שורש כל הרע (והם גוזלים אותנו וכו) אבל אחרי קורס בנושא אני פחות חושב ככה. כלומר בניגוד למקובל לחשוב פניסה באמצעות צבירה זהה לפנסיה באמצעות זכויות. הבעיה היא לא שפנסיה תקציבית לא יכולה להתקיים כחלק מהגיון כלכלי אלא שלא הוכנסו לה מנגנונים להתאמה למציאות המשתנה (תוחלת חיים עולה, תשואה נמוכה). הזכויות שאנשים זכאים להם היום לא עמדו באיזשהו איזון אקטורי אלא פשוט נקבעו לפי "מה שהיה נראה צודק" למנגנונים ההסתדרותיים בשנות ה70-80

ברק
ברק
10 years ago

אבישי, בפנסיה תקציבית יש נתק בין מה שהאדם חסך לבין מה שמשולם לו ע"י הקרן. במהותה זו תוכנית פונזי שתלויה בכך שייכנסו מספיק צעירים שיכניסו כסף כדי לממן את המבוגרים שיוצאים לפנסיה. זה לא יכול לעבוד לאורך זמן.
עידו, בהקשר של עוני חז"ל כבר הבינו מזמן: איזהו עשיר השמח בחלקו.
מבחינתי עוני אמיתי כולל חוסר יכולת לספק את הצרכים הבסיסיים של מזון וקורת גג. ניתן להתווכח בנושא בריאות מינימלית אבל זה פחות חשוב קונספטואלית. כמות העניים בעולם המערבי היא זניחה, וכל השאר אלו שתופסים עצמם כעניים הם או מוכי גורל (נכות, מחלות וכו') או בכיינים. אני חושב שביטוח לאומי אמור לדאוג למוכי הגורל ושהבכיינים ידאגו לעצמם.

אלי
אלי
10 years ago

מצטרף למרק: זה אולי נכון שרוב האנשים, יכולים בקלות לחיות ברמה הרבה יותר נמוכה ולחסוך סכומים ניכרים, כפי שיוכיחו כל אלה שצברו סכומים משמעותיים, עם משכורות סבירות ורמת חיים סבירה ומעלה.
אבל, זכותו של מי שלא בא לו, לחיות גם אחרת. התפוקה העולמית היום, גבוהה בהרבה מהמינימום הנצרך ולכן, אמורה לאפשר רמת חיים גבוהה בהתאמה. (סרטים טיסות ורכבים פרטיים) ולכן, המחאה בעיקרה צודקת. (אל אף שההתבכיינות ללא ספק מוגזמת)

כל המותרות המקובלות היום, אמורות להיות נגישות לאנשים עם משכורת ממוצעת בלי קשיים יתירים והסיבה שהם לא, היא השחיתות וחוסר היעילות/אכפתיות של המערכת. כמו"כ מצב שבו ההכנסה החציונית (לא הממוצעת, שהיא למעלה מ 9,500) והמשולמת בפועל (לא הרשמית לפי נתוני מס הכנסה, שהיא כ 6,500 אלא לפי תשלומים בפועל) היא כ 5,800.

מצטרף לדניאל: אני לא חושב שהמסים הגבוהים מפריעים, כמו הבזבוזים המשוועים של המערכת ואני לא מתכוון ל6 א' ש"ח מסכנים על נרות או אפילו 80 א' על מים. מי שגר כאן רואה את זה יום יום. שלא לדבר על השחיתויות והחלוקה הלא הוגנת שזועקת לשמיים.

ליהונתן ואבישי,
להבנתי, באפט לא בדיוק דוגל בהעלאות מסים. מה שמפריע לו זה החוסר שויון.
(שהמנקה שלו תשלם אחוזי מס יותר גבוהים ממנו)

דפני
10 years ago

כולם דיברו כאן על מיסים ישירים ,אז לא מספיק שמשלמים כל כך הרבה אז נוספים מיסים עקיפים ,מכונית בארץ עולה הרבה יותר וכו .דירה בארץ עולה כל כך הרבה ומתוך זה חלק גדול זה מיסים .הבעיה שישנה הרגשה שהמיסים שלנו הולכים לעזאזל .
אני למשל נגד בניה בשטחים והרבה כסף זורם לשם ,מישהו בכלל שואל אותנו.
לכן יש כלכלה שחורה בארץ ולדעתי בזכות הכלכלה השחורה המשק בכלל עדיין זז.
נכון שבהונג קונג הדיור יקר אבל ישנו הדיור הציבורי ,משהו שאין בארץ .

Daniel
Daniel
10 years ago

אלי,
אולי לא הייתי ברור,
הכוונה שלי הייתה שלוקחים (מדינה) מאיתנו 100 שקל כמס ומחזירים רק 30 שקל כ"מתנה" או "קשר כלשהו אחר".

אני נגד מיסים ישירים ועקיפים.
אם זוג צעיר מחליט לעשות 3-4 ילדים אז הוא צריך להבין שיש הוצאות על כך…. ואני לא אמור לשלם מיסים ולממן לזוג הנחמד את גנים ציבוריים. ביחד עם זאת אני מוכן לממן אנשים מוגבלים פיזי ושכלי…
אני ממש, אבל ממש מסכים עם כל מילה של עידו.

בגדול , אזרחים אמורים לסבסד עם המיסים שלהם את מערכת משפט הוגנת הפשוטה, צבא, משטרה וממשלה מאוד מאוד קטנה.

עומרי ולורט
עומרי ולורט
10 years ago

אני לא מתמצא במה שהולך בהונג קונג – יתכן שזה המקום המושלם מבחינה כלכלית וחברתית. אני מהמר שנקודת ההתחלה שלו הייתה הרבה יותר גבוהה מישראל מ-1948 ואילך.

אבל הפרידמניזם שעולה פה מהתגובות זו גישה שאבד עליה הקלח – יש מיסים מצוינים. המדינה צריכה לגבות כמה שיותר מיסים פרוגרסיביים שמקדמים צדק חלוקתי ושוויון הזדמנויות.
זה שלמגזר הציבורי יש פגמים אומר שצריך לשאוף לתקן אותם, לא להפריט ולהרוס אותו.
כי מה שלרוב קורה זה שחיקה של השירותים החברתיים שיוצרת חברה חולה כמו החברה האמריקאית ופעמים רבות שירותים כלכליים טובים הרבה פחות כפי שקרה במשק החשמל בקליפורניה וברכבות בבריטניה.

מערכת המיסוי בישראל היא גרועה משום שהיא רגרסיבית להחריד עם מע"מ גבוה, מיסי קנייה על מוצרים בסיסיים, בלו מטורף על הדלק וכו'.
מנגד מס החברות האפקטיבי נמוך מדי, מס הירושה בוטל ב-1980 מה שהפך אותנו ליחידים במערב ללא מס ירושה, קרנות ההשתלמות הפכו למקלט מס של הוועדים הגדולים ועוד.

איציק
איציק
10 years ago

יש חוק של החיים שאומר "כשאתה נותן קנס לסטטיסטיקה עולה אתה מקבל סטטיקה יורדת וכשאתה נותן פרס לסטטיסטיקה יורדת אתה מקבל סטטיסטיקה יורדת"(ל רון האבארד).
בישראל לעומת הונג קונג קונסים את אלה שמייצרים במיסים גבוהים מה שמוריד את המוטיווציה לעבוד ולייצר
ולכן רמת החיים נמוכה יותר ובישראל נותנים הרבה מענקים לאלה שלא עובדים מה שגורם לאוכלוסיה גדולה להשאר מחוץ למעגל העבודה

איציק
איציק
10 years ago

תיקון
יש חוק של החיים שאומר "כשאתה נותן קנס לסטטיסטיקה עולה אתה מקבל סטטיקה יורדת וכשאתה נותן פרס לסטטיסטיקה יורדת אתה מקבל סטטיסטיקה עולה"(ל רון האבארד).
בישראל לעומת הונג קונג קונסים את אלה שמייצרים במיסים גבוהים מה שמוריד את המוטיווציה לעבוד ולייצר
ולכן רמת החיים נמוכה יותר ובישראל נותנים הרבה מענקים לאלה שלא עובדים מה שגורם לאוכלוסיה גדולה להשאר מחוץ למעגל העבודה

אסף
10 years ago

די להסתכל בנתון הבא:
התוצר הלאומי של ישראל בשנת 2013: 1.05 טריליון שקל
תקציב מדינת ישראל לשנת 2013: 515 מיליארד שקל

מעל 50% מהתוצר הולך למדינה. המיסוי האפקטיבי במדינה הוא באיזור 70-80%, אם מתחשבים בכל מעגלי המס. למי שלא מאמין – הנתון למעלה מוכיח זאת. אם מס החברות הוא 25%, כנראה המיסוי על יחידים הוא באיזור 70-80% כדי להביא את התקציב ל 50% מהתוצר.

בארה"ב מדובר על 23% תקציב מול תוצר. ושלא יקשקשו על תקציב הבטחון. בארה"ב המחזיקה את הצבא הגדול בעולם וסוכנויות הביון הגדולות בעולם התקציב ביחס לתוצר נמוך מישראל. בנוסף, תקציב הבטחון הוא באיזור 40% מתקציב המדינה, בישראל 16%. בארה"ב המיסים נמוכים יותר עם אחוז הרבה יותר גדול לבטחון מאשר בישראל.

מישהו פעם קרא את תקציב המדינה? לדעתי אפילו הפוליטיקאים לא קראו אותו.

אסף
10 years ago

טעיתי – בארה"ב ההוצאות על בטחון הן 22% מהתקציב, מה שמחזק עוד יותר את הטענה. צבא ארה"ב גדול פי כמה מהצבא הבא בתור, שלא לדבר על סוכנויות הביון.

עומרי ולורט
עומרי ולורט
10 years ago

@אסף
בארה"ב גם תוחלת חיים נמוכה מישראל ותמותת תינוקות גבוהה יותר – למרות שההוצאה שם לבריאות לנפש היא הגבוהה בעולם. תוצר לוואי של מערכת בריאות פרטית כמעט לגמרי, יקרה להחריד ולא יעילה.

לגבי אחוז התקציב מהתוצר, זה גם עניין של ECONOMIES OF SCALE

בכל אופן ארה"ב היא לא דוגמא לכלום בענייני איכות השירותים לציבור וחלוקת הכנסות.

ישראל היא מדינה שמתוכננת ומנוהלת לא טוב לרוב, לבטח ביחס להונג קונג, אבל למיסוי אין שום קשר לכך.
בנוסף, נטל המס הכולל הממוצע כאן נמצא במקום טוב באמצע בOECD. זו החלוקה בתוך הנטל הזה שרגרסיבית מדי ובעייתית.

הפרופגנדה הכי גדולה שהיא שמיסוי מוריד מוטיבציה לעסקים וכל הג'אז הזה. לא נותר לי אלא לצטט את באפט בנושא הזה: "אם אציע לך השקעה ואוסיף שהיא מהטובות בהן נתקלתי האם שאלתך הראשונה היא כמה מס תשלם?"