אתמול בצהריים קמתי מהחלון, לקחתי מלפפון וקילפתי אותו. אח"כ שמתי אותו בתוך כיסא, שמתי את הכיסא על הכלב. הפרדתי את החלמון מהחלבון והכנתי חביתה.
ככה פחות או יותר נראה הספר "קיצור תולדות הזמן" של יובל נח הררי. ולמה אני מתכוון?
הספר מלא בבלבול מושגים, סתירות ואי דיוקים שזה פשוט מביך. הספר הוא דוגמה קלסית לכך שכל עוד מציגים לקורא סיפור טוב עם רעיונות מרדניים, אפשר להתעלם מעובדות, אפשר לסתור את עצמך ולשנות הגדרות של מילים. קראו למשל את הפירוש למילה "מיתוס" מתוך ויקיפדיה:
מיתוֹס (ביוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, שמתאר אירועים שיש להם חשיבות יוצאת דופן מבחינת קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפותם של אלים, או של גיבורים על-אנושיים, התורם לעיצוב זהותה ותפיסת עולמה של קבוצה מסוימת, המאמינה בנכונותו של סיפור המיתוס. אפלטון הגדיר את המיתוס כסיפורה של התרחשות אלוהית במציאות המוחשית.
ואח"כ את המשפט הבא מהספר (עמ' 117):
קל לנו לקבל את הרעיון שחוקי חמורבי הם מיתוס, אבל איננו רוצים לשמוע זאת על זכויות האדם.
לפי הררי, חוקי חמורבי, הכרזת העצמאות האמריקאית וזכויות האדם – כולם מיתוסים. אבל אף אחד מהם לא עונה להגדרה היבשה של המושג מיתוס. מיתוס הוא קודם כל סיפור עם. הנה ההגדרה של סיפור עם:
סיפורי עם או אגדות, הם סיפורי פולקלור נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסוימת.
ברור שזכויות האדם לא עונה להגדת המושג "מיתוס" וכך גם שני האחרים. להכרזת העצמאות האמריקאית, למשל, יש מקום וזמן מוגדר, המחברים אינם אנונימיים ולא השתתפו שם אלים.
הררי היה יכול להגיד שחוקים הם לא אוניברסליים, או שאין דבר כזה כמו "אמת מוחלטת" – וזה היה בסדר, אבל ברגע שהוא מגדיר חוקים ואירועים היסטוריים שבאמת קרו כמיתוס, הוא מפסיק לדייק ובכך חוטא לאמת.
אני מניח שחלק מהקוראים יגיד שאני סתם נטפל לקטנות, אבל אני לא מסכים עם זה בכלל. ולמה?
כי ברגע שהוא קובע שזכויות אדם או חוקי חמורבי הם מיתוס, הדרך משם קצרה להשוות אותם עם סיפור אכילס ולהגיע מזה למסקנות שגויות לחלוטין לגבי התפקיד ההיסטורי של אלו מול אלו. חוקים הם לא מיתוס. נקודה. הם לא עונים להגדרה של מיתוס.
זאת לא הבלבולציה היחידה בספר. למעשה אין כמעט עמוד בלי טעויות ובלבול מושגים. הנה עוד דוגמה פושעת – עמוד 37:
למיטב הבנתם של היסטוריונים, אין בעולם אלים, אין לאומים, אין חברות עסקיות, אין כסף, אין זכויות אדם, אין חוקים ואין צדק – אלא בדמיונם המשותף של בני האדם.
ומשפט נוסף מעמודים 40-41:
כאשר האו"ם דורש ממדינת ישראל להגן על זכויות האדם זה אינו שקר, אף על פי שגם האו"ם, גם מדינת ישראל וגם זכויות האדם קיימים רק בדמיון שלנו.
הבנתם? זה לא שהאו"ם הוא שמום, יותר טוב – הוא בכלל לא קיים. זה רק דמיון.
נו באמת, הררי.
הוא שוב מבלבל מושגים. בהסברים שלא ציטטתי כאן הוא מסביר שהמושגים האלו כולם "פיקטיביים". הוא לא מבין שיש הבדל בין משהו "פיקטיבי" לבין משהו "בלתי מוחשי". זה שמשהו הוא לא מוחשי – כמו למשל האו"ם, או "אהבה" או "כעס" זה לא אומר שהוא פיקטיבי. יש או"ם (אפילו אם הוא שמום) ויש אהבה ויש שנאה. אלו דברים שקיימים בעולם, ולא מילים פיקטיביות. ואם מישהו לא מסכים, אז אני מזמין אותו להגיע לבייג'ינג ולזרוק ביצים על הציור של מאו-דזה-דונג שליד כיכר טיאן-אן-מן ולראות האם החוק הסיני הוא פיקטיבי או לא. הררי גם מוזמן לשלוח לי את הכסף הפיקטיבי שבחשבון הבנק הפיקטיבי שלו לחשבון הבנק הלא פיקטיבי שלי.
אח"כ הוא מסביר לנו בספר למה חברת פיז'ו לא באמת קיימת במציאות, ובדרך הוא שוב מבלבל מושגים ומנסה לבלבל את הקוראים. כמו למשל המשפט הבא בעמוד 39:
אחת מתכונותיהן המהותיות של "חברות בעירבון מוגבל" היא שהן ישויות עצמאיות לגמרי שאינן זהות לאנשים שהקימו אותן, השקיעו בהן, ומנהלים אותן.
וחברה שהיא לא בע"מ, כן זהה לאדם שמנהל אותה? הם היינו הך?
שוב הררי מבלבל את המושג "זהות" עם "ערבות". חברת פיז'ו היא לא ישות פיקטיבית, אלא ישות ממשית שקיימת במציאות. אז נכון שאי אפשר לגעת בה, ושהיא לא ישות אנושית, אז מה?
זה לא אומר שהיא לא קיימת. זה בכלל לא משנה אם אפשר לפרק אותה או לא (משהו שהררי מפרט על פני עמוד וחצי, וגם שם מכניס המון אי דיוקים). חברת פיז'ו היא ישות אמיתית שקיימת במציאות. היא לא ישות דמיונית ולא מיתוס.
כך נראה הספר של הררי כמו סיפור הכנת החביתה שלי מתחילת הרשומה. קשה לעקוב אחריו, כי הוא מלא בהגדרות לא נכונות, וזה לא דבר שולי בכלל. ההגדרות האלו אח"כ באות לשמש אותו בהוכחת התיאוריות שלו, אבל כשההגדרות לא נכונות, כל התיאוריה לא שווה כלום. כמו במתמטיקה – אם האקסיומות לא נכונות, כל התורה לא שווה. אם אני מניח שאחד ועוד אחד הם 38, האם אוכל לחשב נכון את הזמן שלוקח להגיע מת"א לי-ם?
בנוסף לניסיון לבלבל את הקוראים ע"י שימוש לקוי במושגים, הררי גם סותר את עצמו לא אחת בספר. למשל הוא מסביר לנו למה אין להיסטוריונים הרבה מידע על האדם הקדמון, ושהרבה מהתאוריות לגביו הם ניחושים בלבד – ובזה הררי צודק. הבעיה היא שאחרי כמה עמודים הוא יוצא עם ההצהרה שאחוזי המוות האלים בקרב האדם החקלאי היה גבוה מזה אצל האדם הקדמון. מאיפה בדיוק הררי יודע זאת? לא רק שאי אפשר לדעת את זה, הוא אפילו לא מביא להצהרה הזאת מקור.
זאת רק דוגמה אחת, אבל יש עוד (למשל, הטענה שלו שכמות המידע אצל האדם הקדמון הממוצע הייתה גבוהה יותר מאשר אצל אדם ממוצע בימנו). אני התייאשתי בעמוד 117.
הספר מקבל אצלי כוכב אחד מתוך חמש – שזה הציון שאני נותן לספרים שאני לא מסוגל לגמור לקרוא אותם.
